הולמס פלייס חוייבה לשלם מיליונים למשפחתו של מתאמן במכון שלקה בליבו ונפטר לאחר שלא נמצא מכשיר החייאה. הרשת לא קיימה את הוראות חוק הצבת מכשירי החייאה, שכן הדפיברילטור לא היה מוצב "במקום מרכזי ונגיש" אלא במשרד מנהל המכון ואיש מהעובדים שנכחו במקום לא ידע היכן למצוא אותו
המנוח, בן 48 במותו, התמוטט בעת ששהה במכון כושר ונפטר לאחר פונה למרכז הרפואי רמב"ם באמצעות אמבולנס של מד"א. אלמנתו, שלושה ילדיו ועזבונו הם התובעים בהליך דנא.
לטענת התובעים, מותו של המנוח נגרם כתוצאה מעוולות שבוצעו על ידי הולמס פלייס משכך, יש לחייבה בפיצוי עבור הנזקים שנגרמו להם, הן בתורת יורשיו של המנוח -תביעת העיזבון, והן בתורת מי שהיו סמוכים על שולחנו- תביעת התלויים במנוח.
כב' השופט י' כהן פסק כי יש לקבל את התביעה. החוק להצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, חייב כל מי שמחזיק במקום ציבורי או מפעיל את המקום, להציב "במקום מרכזי ונגיש" (סעיף 2 לחוק) מכשיר החייאה אחד לפחות, ולדאוג לתקינותו. "מקום ציבורי" הוא מקום שנקבע בתוספת לחוק, ובין יתר המקומות הציבוריים המנויים בתוספת לחוק, נמנה אף "מכון כושר כהגדרתו בחוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח), שאליו התקבלו 500 מתאמנים לפחות". על פי סעיף 7 לחוק, החוק נכנס לתוקפו בסוף שנת 2014. אין מחלוקת שמכון הכושר היה "מקום ציבורי" לעניין חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים. לצד חובת המחזיקים ב"מקום ציבורי" להציב מכשיר דפיברילטור במקום "מרכזי ונגיש", חויבו בהצבת שילוט המכוון אל מכשיר ההחייאה שנועדו לאפשר לאנשים, השוהים בקרבת האדם שלקה בלבו, למצוא את הדפיברילטור ללא כל עיכוב, ולחברו מהר ככל האפשר לאדם שלקה בפרפור חדרים או בהפרעות בקצב הלב, ולתת לו את מכת החשמל קרוב ככל הניתן לתחילת האירוע הלבבי בו לקה. מכשיר הדפיברילטור הוא מכשיר המייצר "שוק חשמלי", ומעביר אנרגיה חשמלית ללב במקרה של הפרעת קצב או פרפור חדרי הלב. במקרים רבים, מכשיר זה הוא אמצעי חשוב, ואף עיקרי, בהצלת חולים שנקלעו למצבים מסכני חיים עקב הפרעה בפעילות הלב. בהמשך הסתבר כי הדפיברילטור היה בחדרו של המנהל, ונראה שגם מאמן הכושר וגם פקידת הקבלה, אשר שהו באותה העת במכון, לא ידעו זאת. פקידת הקבלה אף העידה לא הודרכה בהפעלת המכשיר וכלל לא ידעה איך הוא נראה. בדו"ח הרפואי של מד"א נכתב כי לדברי העובדים במכון, הם לא מצאו את הדפיברילטור ולכן לא חיברו אותו. בהתייחס למצבו של המנוח נרשם בדו"ח הרפואי, כי בעת ההגעה לאירוע המנוח "נמצא מת", וכך אף נרשם גם לגבי מצבו בתחילת הפינוי ובעת ההגעה לבית החולים.
בהמשך לאמור נקבע כי עדת הראיה היחידה, שהעידה על האירועים שאירעו באותו בוקר במכון הכושר, הייתה פקידת הקבלה, וביהמ"ש התרשם כי עדותה מהימנה. משכך נקבע כי בשעה 07:30 המנוח התמוטט בשעה שהתאמן על הליכון במכון הכושר. גם אם התמוטטותו של המנוח לא אירעה במהלך אימון הכושר, אין לדבר חשיבות, משעה שהמנוח שהה במכון הכושר, שהוא "מקום ציבורי" לעניין חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, אף אם לא התאמן, חלות על המכון החובות הקבועות בחוק. בסמוך לאחר התמוטטותו, עובדי מכון הכושר, פקידת הקבלה והמדריך, החלו לחפש את הדפיברילטור, אך לא מצאו אותו. בשעה 07:39 החל כונן מד"א לטפל במנוח באמצעות דפיברילטור. מכת החשמל הראשונה שהמנוח קיבל, ניתנה לו שמונה דקות לאחר שהתמוטט. בשעה 07:43 הגיעו למכון הכושר אנשי מד"א נוספים, שהגיעו עם אמבולנס. בעת הגעתם מצבו של המנוח היה קשה, והוא אובחן על ידם כמי ש"נמצא מת". בהמשך פונה לביה"ח.
לאור האמור, נקבע כי הולמס פלייס לא קיימה את הוראות חוק הצבת מכשירי החייאה, שכן הדפיברילטור לא היה מוצב "במקום מרכזי ונגיש" אלא במשרד מנהל המכון. בהעדר שילוט הכוונה, שהיה עליה לקבוע לפי תקנות הצבת מכשירי החייאה, איש מהעובדים שנכחו במקום לא ידע היכן למצוא אותו. הולמס פלייס לא הדריכה את עובדי המכון בדבר המקום בו נמצא הדפיברילטור ומעדותה של פקידת הקבלה אף עולה, כי היא כלל לא ידעה מה טיבו של המכשיר, ובאיזה מקרים יש לעשות בו שימוש. בית המשפט הדגיש כי מכת החשמל הראשונה שניתנה במנוח, ניתנה לו שמונה דקות לאחר שהתמוטט. בית המשפט אימץ את חוות דעתו של פרופ' זגר מטעם התובעים והתרשם כי חוות דעתו משקפת באופן אמיתי יותר את סיכויי החלמתו של המנוח לאחר התמוטטותו. אכן, המנוח סבל מסתימות בעורקי הלב, ומצבו לא היה קל, ומקובל שהפעלת הדפיברילטור לא הייתה מתקנת את הסתימות בעורקי הלב. עם זאת, אין מקום לקבוע, כפי שקבע ד"ר רסין מטעמה של הולמס פלייס כי "ברור" שהמנוח לא היה שורד את האשפוז. שני המומחים בעדויותיהם אישרו, שכל דקה שחולפת עד שניתנת מכת החשמל הראשונה, מפחיתה את סיכויי ההחלמה ב- 10%. כיוון שלא נעשה שימוש בדפיברילטור בתוך "זמן סביר", כ- 4 דקות לפי עדותו של פרופ' זגר, סיכויי החלמתו של המנוח הלכו ופחתו. הולמס פלייס לא קיימה את הוראות חוק הצבת מכשירי החייאה, שכן הדפיברילטור לא היה מוצב "במקום מרכזי ונגיש" אלא במשרד מנהל המכון. בהעדר שילוט הכוונה, שהיה עליה לקבוע לפי תקנות הצבת מכשירי החייאה, איש מהעובדים שנכחו במקום לא ידע היכן למצוא אותו, והחיפושים אחריו העלו חרס. הולמס פלייס אף לא הדריכה את עובדי מכון הכושר בדבר המקום בו הדפיברילטור נמצא. כל אלה גרמו לכך, שעד לרגע בו הגיע כונן מד"א למקום, המנוח לא קיבל מכת חשמל, וברגע שקיבל את מכת החשמל הראשונה, היה זה לאחר 8 דקות מהרגע בו הוא התמוטט. ככל שחלף הזמן מרגע ההתמוטטות ועד שהמנוח קיבל את מכת החשמל הראשונה, סיכויי החלמתו הלכו ופחתו.
משכך, נקבע כי הולמס פלייס ביצעה שתי עוולות. העוולה האחת היא עוולת הפרת החובה החקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, שהטיל עליה חובה להציב דפיברילטור במכון הכושר, נועד לטובתו ולהגנתו של כל אדם שעלול היה ללקות בדום לב או פרפור חדרים במכון הכושר. הפרות החובות החקוקות, הן בנוגע להצבת הדפיברילטור במקום מרכזי ונגיש והן בנוגע להתקנת השילוט, גרמו לאיחור במתן מכת החשמל הראשונה לאחר התמוטטותו של המנוח, וכאמור, גרמה להפחתה ניכרת בסיכויי החלמתו. העוולה השנייה היא עוולת הרשלנות. מכון הכושר הוא מקום בו אנשים נחשפים למאמץ גופני, המטיל עומס על פעילות הלב. אף בלא חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, היה על הולמס פלייס לצפות לכך, שאדם מבין המנויים הרבים הרשומים במכון הכושר, עלול ללקות בלבו במהלך אימון גופני. היה עליה להציב את הדפיברילטור במקום מרכזי ונגיש, ולהדריך את עובדי המכון, בדבר מיקומו של המכשיר ואופן הפעלתו, כדי לתת מענה לכל אדם שלקה בליבו מהר ככל האפשר. על פי עדותו של פרופ' זגר, יש להכיר בכך, שמרגע ההתמוטטות ועד לרגע בו מופעל הדפיברילטור לראשונה, במקומות ציבוריים, להבדיל ממוסדות רפואיים, שם נמצא צוות רפואי מוכן ומיומן, עובר פרק זמן מסויים. פרק זה נדרש לאנשים הנמצאים במקום לזהות את האירוע, להביא את המכשיר ולחברו לחולה. לדעת פרופ' זגר, במקומות ציבוריים, שאינם מוסדות רפואיים, הזמן הסביר עד למתן מכת החשמל הראשונה הוא בין 3 ל- 5 דקות, ובממוצע 4 דקות. בשלב זה סיכויי ההחלמה הם בין 40% ל- 50%. כאשר מדובר במזיק שגרם להפחתת סיכויי ההחלמה, אין לחייבו במלוא הנזק שנגרם לנפגע. הפיצוי שעל הנתבע לשלם הוא "פיצוי יחסי בגין ההסתברות שהנזק נגרם לתובע כתוצאה מפעולתו של הנתבע" (ע"א 3900/14 בעניין ל"ד). משכך, נקבע כי קיים קשר סיבתי בין מחדליה של הולמס פלייס והפחתת סיכויי ההחלמה של המנוח. בעקבות אחריותה להפחתה בסיכויי ההחלמה של המנוח, על הולמס פלייס לשאת באחריות בשיעור 42.10% לנזקים שנגרמו לתובעים ולפצותם בשיעור של 42.10% מסכום הנזק.
לסיכום, התביעה מתקבלת.
התובעים יוצגו ע"י: עו"ד גיל יורן ; הנתבעות יוצגו ע"י: עו"ד שאדי אל-מאדי
