בתביעות לשון הרע הדדיות שהגישו שפיר ונתניהו נקבע כי הפרסומים שביצע יאיר מהווים לשון הרע ואילו פרסומיה של שפיר חוסות תחת הגנות החוק. מהותם של האמירות של יאיר היא רצון לנקום תוך הטחת האשמות והכפשות. יאיר פעל בדרך של "רצון להיפרע" ולאו דווקא מתוך רצון להגיב ולממש את חופש הביטוי
בליל סדר הפסח של שנת 2020 הוטלו מגבלות תנועה בשל מגפת הקורונה, ומפגשים משפחתיים נאסרו למעט מפגשים של המתגוררים יחד בבית אחד. בתקופה זו פורסמה ברבים תמונת ראש הממשלה המסב לשולחן הסדר יחד עם אחד מבניו הבוגרים אשר שכר עם בת זוגו דירה נפרדת ואינו מתגורר בבית ראש הממשלה. שפיר, חברת כנסת עד שבועות ספורים לפני חג הפסח, פרסמה ברשתות החברתיות באינטרנט ביקורת על ראש הממשלה. הביקורת זכתה לתגובה מהנתבע, הבן הבוגר הנוסף של ראש הממשלה. מכאן התגלגל השיח בין השניים לשורה של אמירות קשות. כשנה לאחר האירועים הוגשה כנגד הנתבע תביעה על סך של 263,303 ₪ שהגישה שפיר בגין הוצאת לשון הרע ואף הטרדה מינית. בהמשך הגיש הנתבע תביעה שכנגד על סך של 300,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע. הנתבע פרסם במסגרת הרשת החברתית טוויטר ארבעה פרסומים שונים, כאשר בגין שניים מהם הוגשה התביעה. הפרסום הראשון שפרסם הנתבע: "את בטוחה שאת רוצה לדבר על מוסר לאור הפרויקט הכושל שניסית להקים עם חובב פדופילים ומבקר קבוע באי הפדופילים של אפשטיין?. מכוערת מבחוץ ומבפנים. תמצאי כבר בעל ערבי קבוע שלא יזרוק אותך...". הפרסום השני: "קומוניסטית, טיפשה, חובבת פדופילים שכמוך את שמות הגנאי שקראת לי תשמרי לאפשטיין, ברק ושאר החברים שלך. אני לא לקחתי בחיים שלי שקל מהמדי(נ)ה. את לעומת זאת חייבת למשלם המסים 8 מיליון שח". התביעה שכנגד הוגשה בגין 4 פרסומים: "אין לי עניין עם חלאה כזה. יש לי עניין עם האבא שגידל אותו..." וכן "כל כך התגעגעתי לחבק את המשפחה שלי בחג הזה. לאנשים שלימדו אותי לדאוג לאחרים ולהשתדל לעשות טוב, גם כשקשה. עכשיו כשקוראת את איך שכותב בנו של ראש הממשלה שהתחנך בדרכו ומתבטל מכספנו, מתגעגעת אליהם אפילו יותר. שקרן, רשע , גזען, מטרידן. הפה של הילד, מורשת האב". הפרסום השלישי: "... שלא רק משקר, אלא עושה זאת תוך ירידה לשפל הגזענות, השוביניזם והזוהמה. שהטרדת נשים, מבחינתו, היא נשק אוי [כך במקור] לשיחה ברשת. הפה של הבן. המורשת של האב...". וכן: "... כשהאב מאמין שהוא קיסר אין פלא שהילד חושב שהוא בן מלוכה ושנשים, עובדי ציבור ו-20 מיליארד מכספי האזרחים הם צ'ופרים לחברי המשפחה. בושה".
לטענת שפיר, הפרסום מייחס לה חבירה לאנשים המבצעים עבירות פליליות חמורות וקשות. עוד טענה שהפרסומים מציגים אותה כתומכת בפעילות פלילית בעלת אופי מיני. הפרסום משפיל אותה על רקע מינה, פוגע במעמדה הציבורי תוך התייחסות מבזה למינה ומיניותה.
הנתבע טען כי שפיר הכפישה את הנתבע ובני משפחתו והלבינה פניו ברבים כשהיא מציגה אותו כטיפוס שקרן, רשע, גזען, מטרידן. שפיר התייחסה בזלזול לראש הממשלה, אביו של הנתבע. עוד טען כי עומדות לו ההגנות המצויות בחוק איסור לשון הרע.
כב' השופט א' ברקאי פסק כי החשיבות בסיווג בעלי דין כ"אנשי ציבור" קמה כאשר דנים בתביעות שעניינן לשון הרע. ניתן לומר שעורם של אנשי הציבור עבה יותר וקשה יותר, כך שהם חסינים יותר לאמירות מכפישות ולהוצאת לשון הרע. אך עם זאת, משחודרות מדקרות לשון הרע את עורם של אנשי הציבור – הרי דמם אינו הפקר. כאשר נקבע שאמירה כזו או אחרת היא פוגענית ומכפישה גם ביחס לאיש ציבור, קמה לה עוולת לשון הרע המחייבת במתן סעד משפטי הולם. כאשר אנשי ציבור פועלים במסגרת פוליטית, מביעים דעות או מעלים ביקורת על מנת לקדם אידאולוגיה כזו או אחרת הרי הם מכניסים עצמם לזירה הציבורית. בכניסה לזירה הציבורית חושפים עצמם אנשי הציבור לביקורת נגדית, ואולם ביקורת נגדית אין פירושה שחרור כל רסן ומתן היתר להשתלחות. ביקורת נגדית אינה שקולה לרצון "לבוא חשבון" עם הצד שכנגד. הנתבע פעל בדרך של "רצון להיפרע" ולאו דווקא מתוך רצון להגיב ולממש את חופש הביטוי. לא בנקל, אם בכלל, תתקבל טענת "חופש ביטוי" כאשר זו אינה בגדר ביקורת נגדית אלא אך ורק נובעת מרצון לנקום או רצון להיפרע מהצד שכנגד. בעת בחינת הפרסומים, אין די בפרשנות נקודתית של כל מילה ומילה – אלא יש לבחון את הפרסום בכללותו. בעניין דנן אף יש להתייחס לכך שהפרסומים אינם בגדר אמירה רגעית בעידנא דריתחא, אלא הם חלק מסדרת פרסומים שהובאו במטרה לפגוע. ניתן ללמוד על הלך הרוח של הנתבע גם מפרסומים בגינם לא הוגשה התביעה, כגון הערות על כך ששפיר היא "חתיכת אובססיבית חסרת חיים" או על כך ש"לא סתם זרקו אותך מהכנסת", ועוד.
בהמשך לאמור, נקבע כי הפירסומים שהעלה הנתבע כללו גם אמירות שהן בבחינת גידוף, או מילת גנאי, אך אינם נכנסים בגדר עוולת הוצאת לשון הרע. גידופים, שפה זולה, ואף קללות ומילות גנאי אינם בהכרח משום הוצאת לשון הרע. הכינוי "מכוערת מבחוץ ומבפנים" הוא כינוי מכוער בפני עצמו ואף מהווה עלבון, אך אינו נכנס במסגרת ההגדרות של סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ונכון יותר להגדירו כגידוף וכשפה זולה. הכינוי קומוניסטית אינו בהכרח בגדר הוצאת לשון הרע וכמוהו הכינוי טיפשה אשר אינו מחמיא, אך הוא בגדר גידוף. לעומת זאת, האמירה "חובבת פדופילים" הינה בגדר לשון הרע. כאשר מייחסים פדופיליה לאדם, כמו גם ייחוס שיתוף פעולה ו"חיבוב" פדופילים – הרי אפשר וגם מייחסים לו ביצוע עבירה פלילית, לרבות ביצוע בדרך של "מסייע" לעבור עבירה. ייחוס עבירה פלילית, לרבות "מעין פלילית" מהווה הוצאת לשון הרע. יתר על כן, האמירה המייחסת לשפיר קירבה לפדופילים הובאה דווקא כתגובה לביקורת שמתחה על הפרת מגבלות הקורונה. אין כל קשר בין מגבלות הקורונה לבין פדופיליה. אין מדובר, אפוא, בתגובה עניינית ובביקורת נגדית מצד הנתבע אלא ניתן יותר להגדיר את התגובה כ"רצון להיפרע" מצידו. רצון להיפרע אינו עולה בקנה אחד עם טענות בדבר חופש ביטוי. באמירה "תמצאי כבר בעל... קבוע שלא יזרוק אותך" יש בה כדי להשפיל את שפיר ולהציגה כמי ש"נזרקת" פעם אחר פעם על ידי בני זוגה. גם כאן אין מדובר בתגובה עניינית מצד הנתבע אלא כ"רצון להיפרע". האמירה "את לעומת זאת חייבת למשלם המיסים 8 מיליון שח" היא אמירה המייחסת עבירה פלילית או לכל הפחות התנהלות "מעין פלילית" ומכאן היא בגדר הוצאת לשון הרע.
בהתייחס לאמור, נקבע כי הנתבע לא הוכיח שקמה לו הגנת "אמת דיברתי". הוא ביסס את טענתו לפיה שפיר חייבת למשלם המיסים 8 מיליון ₪, על כותרת בעיתון לפיה "חשב הכנסת דורש מאהוד ברק וסתיו שפיר 8 מיליון שקל. לכלכליסט נודע כי בעקבות התפרקות המחנה הדמוקרטי הכנסת דורשת מהתנועה הירוקה וממפלגת העצמאות לכסות חובות בהיקף של כ-4 מיליון שקל כל אחת". הפרסום מייחס, אפוא, חוב בסך של 4 מיליון ₪ בלבד ולא שמונה מיליון, כאשר החוב הוא של מפלגה – "התנועה הירוקה". אין מדובר בגזילת כספים או אפילו נטילת כספים על ידי שפיר. יתרה מכך, כל ההגנות מכח סעיף 15 לחוק כפופות לכך שהפרסום נעשה בתום לב. ישנו ספק האם הפרסומים נעשו בתום לב. הנתבע גילה בהגינות את הלך רוחו לפיו הפרסום נעשו כדי לנקום וכלשונו – "לא ננקום?". זאת ועוד, הפרסומים הם תגובה למחאה על הפרת מגבלות הקורונה אך כלל אינם קשורים למגבלות אלה. הפרסומים אכן נעשו בכוונה לפגוע ולטעמה של שפיר אכן פגעו. ויודגש, אפילו היה תום לב בפרסומי הנתבע, הרי עדיין לא קמה לו הגנת "הבעת דעה". דעה לפיה שפיר חובבת פדופילים, או דעה ששפיר נזרקת על ידי "בעליה", או דעה לפיה היא חייבת שמונה מיליון ₪- אלו אינן "הבעות דעה" אלא ציון עובדות גרידא. ועובדות אלה היה על הנתבע להוכיח. המניע לפרסומים היה רצונו להגן על משפחתו ובכך אפשר ויש מקום לדון בשאלה ההגנה "על ענין כשר של הנתבע". ואולם, הפרסומים החלו, המשיכו והגיעו למחוזות אחרים לגמרי ואין בפרסומים אלה דבר המביא להגנת הנתבע, אלא מהותם היא רצון להיפרע משפיר תוך הטחת האשמות והכפשות. באשר לפיצוי, נקבע כי יש לראות בפרסומים כאירוע אחד לצורך הפיצוי. הפירסומים נעשו במטרה לפגוע, ולנתבע היו בעת הרלוונטית כ – 76,000 עוקבים. שפיר היא אשת ציבור אשר מלכתחילה הכניסה עצמה לזירה הציבורית. בנסיבות הענין אין בכך כדי לאיין ולבטל את עוולת הוצאת לשון הרע אך יש בכך כדי להביא בהתחשבות בסכום הפיצוי. סכום הפיצוי בגין אמירות לשון הרע נקבע על הסך של 40,000 ₪. הדרישה לפיצוי בגין הפרת הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, נדחית.
יתרה מזאת נקבע כי באשר לתביעה שכנגד, האמירה "מתבטל מכספנו" היא בגדר הוצאת לשון הרע. ביטוי זה עלול להשפיל אדם, להציגו כמי שמתנהל ונהנה מכספי הציבור. לאמירה זו המייחסת לנתבע התנהלות "מכספנו", קרי מכספי המדינה והעם ניתן לצרף גם את ההאשמה לפיה הנתבע 'לקח' "את המאבטח שהציבור מממן... לטיול בפוסיקט", קרי למועדון חשפנות. האמירה גזען היא בגדר הוצאת לשון הרע. כינויו של אדם "גזען" עלולה לבזותו. האמירוה מטרידן היא על הגבול שבין גידוף לבין הוצאת לשון הרע. האמירות "חלאה" "שקרן" ו" רשע" אינן בגדר לשון הרע אלא גידופים או מילות גנאי. עוד נקבע כי על פניו, נראה שהנתבע אכן נהנה מכך שהוצאות הדיור, הוצאות האוכל והמחיה היומיומיים שלו ממומנים מכספי מדינת ישראל. די בכך כדי להקים לשפיר הגנת "אמת דיברתי" ביחס לטענה בדבר התנהלות הנתבע "מכספנו". האמירה השולחת את שפיר להינשא לבעל ערבי, להתאסלם ולעזוב "אותנו בשקט" הינה אמירה גזענית. שפיר הפנתה לצו למניעת הטרדה מאיימת שהוצא כנגד הנתבע, צו במסגרתו הורה בית משפט השלום בירושלים לנתבע להסיר פרסומים ("ציוצים") שפרסם וכן להימנע מהטרדת אנשים מסוימים, שנזכרו בצו, וזאת למשך שישה חודשים. משכך, נקבע כי בנסיבות הענין קמה לשפיר הגנה מכח החוק בכל הקשור לכינוי מטרידן. עם הקביעה לפיה אמירות שפיר מוגנות בהתאם לחוק איסור לשון הרע, מתייתר הצורך לדון בשאלת פיצוי הנתבע. לסיכום, נקבע כי התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה. הנתבע אכן עוול בעוולת לשון הרע ויש לחייבו בפיצוי שיועמד על סך של 40,000 ₪. התביעה שכנגד, נדחית. הנתבע ישלם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגין התביעה העיקרית בסך של 20,000 ₪ ובגין התביעה שכנגד, בסך של 10,000 ₪.
לסיכום, תביעת שפיר מתקבלת בחלקה, תביעת נתניהו נדחית.
התובעת והנתבעת שכנגד יוצגה ע"י: עו"ד אוהד רוזן; עו"ד נתן שוורצמן
הנתבע והתובע שכנגד יוצג ע"י: עו"ד יניב לנקרי
