מעסיקה תפצה עובדת שפוטרה אחרי 21 שנות עבודה, במהלך חופשת מחלה, הואשמה בהתחזות והוכפשה במכתב בירור שנשלח לקופת החולים. נקבע כי לא היתה סיבה מקצועית לפטר את העובדת ובמקום לזמנה לבדיקת רופא תעסוקתי, המעסיקה החליטה כי מדובר באישורי מחלה לא אותנטיים, והציבה מעקב אחריה
עסקינן בתביעת עובדת לקבלת פיצוי כספי בגין פיטוריה מהנתבעת. העובדת עבדה במשך 21 שנים במועצה האזורית שומרון בתפקיד מזכירה ראשית בבית ספר.
לטענת העובדת, היא שהתה 8 חודשים בחופשת מחלה עקב כאבי גב עזים. בעקבות כך, הנתבעת פיטרה אותה לאחר שטענה שהעובדת מתחזה לחולה. פיטוריה נעשו בניגוד לדין, בזמן תקופת מחלה.
הנתבעת טענה מנגד כי העובדת הועסקה כמנהלנית בית הספר, תפקיד הדורש מידה רבה של אמון ועבודה צמודה עם מנהלת בית הספר, וחרף האמור, התנהלה בעזות מצח שעה שניסתה ליזום מרד המוני כנגד מנהלת בית הספר וסירבה לקבל עליה את מרותה. לפיכך, זומנה לשימוע ואולם מעולם לא התכוונה להגיע אליו. מועד השימוע נדחה פעמים רבות בשל אישורי מחלה שהתובעת קיבלה בסיטונאות, וחרף טענותיה בדבר כאבי גב עזים, נצפתה כשהיא מטיילת ומבלה.
בית הדין פסק:
כב' השופט א' שגב פסק כי דין התביעה להתקבל ברובה. ראשית נקבע כי פיטוריה של העובדת אינם חוקיים. סעיף 4א(א) לחוק דמי מחלה, אוסר על מעסיק לפטר עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה ובמהלך כל תקופת הזכאות לדמי מחלה הצבורה לו על פי דין או על פי הסכם קיבוצי. במקרה דנן, אין חולק כי בהתאם לאישורים הרפואיים שהעובדת המציאה, היא שהתה בתקופת אי כושר במועד פיטוריה, ועמדו לרשותה ימי מחלה רבים בלתי מנוצלים. הנתבעת, שחשדה כי האישורים הרפואיים שמוצגים לה אינם משקפים את מצבה הרפואי של העובדת לאשורו, היתה רשאית, בהתאם לתקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), להורות לה להיבדק ע"י רופא מטעמה, ובכך להפריך או לאשש את חשדותיה. אלא שהנתבעת, וטעמיה עמה, החליטה לנהוג אחרת. במקום לעמוד על טיב מוגבלותה הנטענת של העובדת, אשר גובתה באישורים רפואיים, באמצעים שהתקנות מעמידות לרשותה, היא החליטה כי מדובר באישורי מחלה לא אותנטיים וסיטונאיים, כהגדרתה, והציבה מעקב של חוקרים פרטיים אחרי העובדת. בקבלה את תוצאות המעקב, לפיהן העובדת נצפתה "מטיילת בנוחות ובקלילות במועדים שונים, מבלה במסעדה, נוהגת ברכבה שעות רבות, מטיילת במרכז מסחרי ואפילו עושה קניות - כל זאת מבלי לקבל תמיכה או סיוע ומבלי להפגין סימני כאב ואי נוחות", החליטה הנתבעת, ללא כל ביסוס רפואי תומך, כי מדובר במעשה תרמית על חשבון הקופה הציבורית, והבהירה כי הדבר נובע מחובתה כמעסיק להזים את אישורי המחלה. בהתאם, החליטה, כי לאור הממצאים, העובדת "מתנהלת באופן רגיל לחלוטין" והסיקה כי אישורי המחלה ניתנו בצורה סיטונאית וללא הצדקה רפואית. הנתבעת התחזקה בדעתה לאור העובדה שאחדים מאישורי המחלה ניתנו ע"י רופאת ילדים.
בהמשך לאמור, נקבע כי הנתבעת נתפסה לכלל טעות בקשר לאופן הטיפול במקרה בו עולה חשד אצל מעסיק כי אישורי המחלה שהוא מקבל מעובד, אינם אותנטיים. ראשית לכל, בהיעדר חוות דעת רפואית, הנתבעת לא היתה רשאית להסיק מסקנות בתחום הרפואה ביחס לעובדת, גם אם זו נראתה "מתנהלת באופן רגיל לחלוטין". הוא הדין ביחס לטענת הנתבעת בנוגע לאישור מרופא תעסוקתי. ככל שהנתבעת סברה כי קיימת אי בהירות, עמדה לה האפשרות לזמן את העובדת לבדיקת רופא תעסוקתי מטעמה, כאמור בתקנות. מסקנתה הנחרצת אפוא של הנתבעת לפיה: "אין שום הצדקה לאישורי המחלה הסיטונאים שקיבלה, ולאחר דחיות רבות של השימוע בעניינה, לא נותרה לנתבעת כל ברירה אלא לקיים את השימוע בהיעדרה- אינה מקובלת, שכן בהתנהלותה הנתבעת פעלה בניגוד לחוק דמי מחלה ובניגוד לתקנות שהותקנו מכוחו. בנוסף, הנתבעת אף לא ראתה לנכון לזמן את החוקר הפרטי לעדות, וכך, חטאה פעמיים. בפעם הראשונה שלא ראתה לנכון לתקף רפואית את הממצאים שעלו לכאורה במעקבים שערך, ובפעם השנייה, כאשר לא הביאה את החוקר עצמו לעדות והתבססה על דו"ח החקירה שערך כ'כזה ראה וקדש'. יתרה מכך, נקבע כי לא הוכח שהיתה סיבה מקצועית לפטר את העובדת. מלכתחילה נטען, כי נוצר משבר אמון בין העובדת לבין מנהלת בית הספר. משבר אמון זה, טענה הנתבעת, לא אפשר את המשך העסקתה של התובעת בכפיפות לאותה מנהלת. בפי הנתבעת טענות רבות ומגוונות כנגד העובדת, אלא שלא הובאו ראיות לתמיכה בהן, משמנהלת בית הספר והמורים לא הובאו לעדות. העובדת פוטרה שלא כדין, וזאת בראש ובראשונה משום שפיטוריה נעשו בזמן שהותה בתקופת מחלה, כשלרשותה עומדים עדיין כ- 200 ימי מחלה צבורים. בנוסף, לא הונחה כל תשתית ראייתית בנוגע לסיבת פיטוריה זולת חיסוריה מפאת אי כושר, והעובדה שהנתבעת לא ראתה לנכון לזמן את הגורמים הרלוונטיים שיכלו להעיד על התנהלותה של העובדת בזמן אמת - התנהלות שבגינה הוחלט כי אין מנוס מפיטוריה, פועלת לחובתה. הדברים מקבלים משנה חומרה לאור העובדה שמדובר בעובדת שעבדה 21 שנים בנתבעת. עם זאת, נדחתה טענת העובדת להתעמרות מצד המנהלת, תוך שנקבע כי לא הרימה את נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות בעניין.
יתרה מזו, נקבע כי יש לקבל את התביעה אף ברכיב עוולת לשון הרע. האמור במכתב הפנייה של הנתבעת לקופת החולים עולה כדי פרסום לשון הרע כהגדרת המושג בחוק. במכתב זה נכתב, בין היתר: "בתום ימי המחלה, ולאחר שנעשה ניסיון נוסף לזמנה, המציאה התובעת אישור מחלה נוסף, הפעם מד"ר תמיר, מומחית בכירורגיה אורתופדית, אולם ממידע שהגיע למועצה עלה ספק בדבר מהימנות אישורי המחלה שהונפקו לתובעת.". וכן: "הנתבעת ביצעה בדיקה באמצעות חוקר, ונמצא כי "חרף טענותיה לכאבי גב עזים, גב' חשאי נראתה בשני מועדים שונים נוהגת ברכבה במשך שעות ארוכות, מתהלכת ללא מגבלה ו/או סיוע תוך שהיא נושאת על כתפיה תיקים כבדי משקל" ובהמשך הוסף, כי "האמור מתועד בדו"ח חקירה הכולל תמונות וסרטים בהם נראית כאמור גב' חשאי נוהגת ברכבה שעות ארוכות ומתהלכת ללא כל מגבלה ו/או סיוע". נקבע כי מקריאת המכתב עולה, כי לצד עובדות שונות, הוא מכיל גם מסקנות ופרשנויות אישיות. חלק מהעובדות, ובראשן, מצבה הרפואי של העובדת, כלל לא נבדקו ע"י הנתבעת מן הטעם שהנתבעת לא ראתה לנכון לדרוש מהעובדת להיבדק ע"י רופא מטעמה. הטענה כי העובדת מתהלכת ללא מגבלה הנה קביעה רפואית והנתבעת טענה אותה ללא כל ביסוס רפואי, תוך שהיא נסמכת על התרשמותו של החוקר הפרטי. ניסוח הדברים אינו יכול להשתמע לשני פנים, ועולה ממנו כי העובדת מתחזה, שכן "חרף טענותיה לכאבים עזים", היא נחזית להתנהל כאדם שאינו סובל ממגבלה כלשהי. מדובר בהצגת תמונה עובדתית מגמתית ובלתי מבוססת שטומנת בחובה פוטנציאל פגיעה בשמה הטוב של העובדת בשל הצגתה כמתחזה ומתחלה, וזאת שעה שאין בידי הנתבעת כל אסמכתא רפואית לכך, והנתבעת מצדה, בחרה שלא לממש את זכותה על פי החוק והתקנות שהותקנו מכוחו. כתיבת המכתב המכפיש ללא ביסוס רפואי כלשהו, הצגת העובדות בצורה מגמתית ומועצמת, ולעיתים כוזבת, מהווים פוטנציאל פגיעה ממשי בשמה הטוב של העובדת בעיני מקבלי המכתב בקופת החולים ואף בעיני הרופאים שנתנו לה את אישורי המחלה, שעמם, נערך בירור. מרגע שהמכתב נשלח והתקבל בקופת החולים, ולמצער, אף לא מוען לאדם ספציפי כי אם "למחלקת פניות הציבור", הרי שמתקיים יסוד הפרסום כהגדרתו בחוק.
לאור האמור, נקבע כי משנמצא כי העובדת פוטרה בניגוד לחוק דמי מחלה, וללא שימוע, ולאור תקופת עבודתה הארוכה והמשמעותית אצל הנתבעת - 21 שנה - יש לפסוק לה פיצוי בגובה 200,000 ₪. בהתאם לגישה הקיימת כיום, פיצוי שנפסק לעובד שפוטר שלא כדין, הוא בין היתר כלי לביטוי מורת הרוח מהתנהלות המעסיק בהליך הפיטורים וזאת כחלק מצדק קונקרטי בין העובד למעסיק. יחד עם זאת, הוא מקפל בתוכו גם תכלית של הכוונת התנהגות הצדדים ליחסי עבודה, ותכלית נוספת זו אינה קשורה לגובה שכרו של העובד. במקרה דנן, נלקחה בחשבון תקופת עבודתה הארוכה של העובדת בנתבעת, את עוצמת הפגם שנפל בהליך פיטוריה ואת העובדה שחובת השימוע הופרה באופן מלא. בנוסף, העובדה שלא הונחה תשתית ראייתית לכך שמלבד היעדרותה מפאת מחלה, היו סיבות נוספות לפיטוריה. באשר לפיצוי בגין עוולת לשון הרע, נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה 50,000 ₪.
לסיכום, התביעה התקבלה ברובה, לעובדת נפסק פיצוי בסך של 250,000 ₪, וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 17,000 ₪.
התובעת יוצגה ע"י: עו"ד קובי חתן ; הנתבעת יוצגה ע"י: עו"ד עמיחי ויינברגר; עו"ד מירב יעקב
