העליון קבע כי 27 שנות מאסר הינו עונש מקל מדי לנאשם שהצית בית קפה בשל סכסוך עסקי וגרם למותם של שלושה. נפסק כי כאשר מעשה המתה באמצעות הצתה נכנס בגדרי נסיבה 301א(א)(9) לחוק, תוך יצירת סכנה ממשית לחייו של אדם אחר נוסף על הקורבן, העונש יהא מאסר עולם כעונש חובה, אף אם הרוצח פעל באדישות
עסקינן בערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. המערער הורשע בשלוש עבירות של רצח באדישות ושלוש עבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ונגזר עליו עונש של 27 שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית. הערעור נסוב על חומרת העונש. המערער ו-עא"ק הפעילו שני בתי קפה סמוכים זה לזה. בבתי הקפה התקיימו משחקי קלפים, והמערער ו-עא"ק קיבלו כסף מהמשתתפים בהם. המערער ועא"ק החליטו לאחד את עסקיהם ולהפעיל יחדיו את בית הקפה של המערער. זמן קצר לאחר מכן, עא"ק החליט לחזור ולהפעיל את בית הקפה שלו לבדו. על רקע האמור, ביום פתיחת בית הקפה, המערער, בנו, וחברו של בנו, הגיעו לבית הקפה כשהם נושאים עימם בקבוקי דלק. בשעה 22:30 או בסמוך לכך, המערער, בנו וחברו נכנסו לבית הקפה, המערער החל להתיז את החומר הדליק מבקבוקי הדלק על השולחן אשר סביבו ישבו אנשים ושיחקו בקלפים, וצעק לעבר הנוכחים "מי שלוקח לסילברה את הפרנסה סילברה לוקח לו את החיים". בדרך שאינה ידועה, פרצה אש בבית הקפה ואחזה בגופם של הנוכחים ואף במערער בבנו ובחברו, אשר נמלטו מבית הקפה מבלי שהזעיקו עזרה ובהמשך, נסעו לבית חולים, שם אושפזו.
לטענת המערער, יש לשקול לקולה את פציעתו מהאש, כפי שנשקלו פציעותיהם של בנו וחברו על ידי בית המשפט המחוזי. לשיטתו, שיקול זה, לצד יתר נסיבותיו האישיות, מצדיקים הקלה נוספת בעונשו.
מנגד, המשיבה טענה כי מתחם העונש שנקבע משקף את היות המערער "הרוח החיה" מאחורי המעשים המתוארים – המערער הוא שיזם את המעשים, יצר בפועל את הסיכון בשפיכת החומר הדליק, ואיים על הנוכחים. עוד נטען, כי מתחם העונש שנקבע מקל עמו.
כב' השופט י' אלרון פסק כי יש לדחות את הערעור. בפתח הדברים, נדרש ביהמ"ש לבקשת המערער לחזור בו מהודאתו. בשלב הערעור תתאפשר חזרה מהודאה רק בנסיבות חריגות ונדירות, למשל, כשהנאשם לא הודה באופן חופשי ומרצון, מה שאין כן בעניין דנן. באופן מהותי, נבחן מניע הנאשם בבקשתו – האם מדובר ברצון כן ואמיתי לחזור מהודאת שווא או במהלך טקטי שנועד לגרוף תועלת משפטית. משכך, ישנה חשיבות לעיתוי הבקשה, והעלאתה רק בשלב הערעור מהווה טעם משמעותי לדחותה נוכח החשש כי היא נובעת מאכזבת הנאשם מעונשו. במקרה דנן, המערער בחר להודות במיוחס לו בהסדר טיעון, משכך, מתעורר חשד ממשי כי בקשת המערער נובעת מאכזבתו מהעונש שהושת עליו. באשר לערעור על חומרת העונש, נקבע כי ראשיתו של המקרה דנן – בשותפות "עסקית" שלא צלחה, סופו –בשלוש עבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ושלוש עבירות רצח ביסוד נפשי של אדישות. בהקשר זה הודגש שהרפורמה בעבירות ההמתה מבטאת שינוי משמעותי של המחוקק ביחס למעשי המתה המבוצעים ביסוד נפשי של אדישות. הרפורמה יצרה מדרג חדש של עבירות אשר נועד לבטא את חומרת מעשי ההמתה השונים ועיקרון האשמה של מבצעיהן, ובהתאמה את העונש ההולם שיש לקבוע בצדן. במדרג זה, מעשה המתה ביסוד נפשי של אדישות חוסה תחת עבירת הרצח "הבסיסית", אשר חמורה ממנה רק עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, זאת, חלף מיקומו עובר לרפורמה תחת עבירת ההריגה. בכך, המחוקק ביקש לבטא את החומרה הרבה שייחס למעשה ההמתה ביסוד נפשי של אדישות ולמידת האשם של מבצעו באמצעות "תיוגו כ׳רוצח׳ על כל המשתמע מכך ו-׳אות הקין׳ שיישא בעקבות מעשיו" (ע"פ 2654/22 בעניין דישלבסקי). בהתאם, הוחמר גם העונש הקבוע בצד עבירה זו – מעונש של 20 שנות מאסר כעונש מרבי טרם הרפורמה למאסר עולם כעונש מרבי. משכך, הרפורמה בעבירות ההמתה משקפת "החמרה – מהותית ערכית ועונשית בענישה במקרה של רצח באדישות" (ע"פ 5806/22 בעניין גריפאת).
לאור האמור, נקבע כי ענישה של 27 שנות מאסר בפועל, היא מקלה עד מאוד עם המערער. במישור העקרוני, מעשה המתה באמצעות הצתה עשוי להיכנס אף בגדרי העבירה החמורה ביותר בספר החוקים – רצח בנסיבות מחמירות. זאת, גם כאשר הרצח נעשה ביסוד נפשי של אדישות. שכן, מבין הנסיבות שבהתקיימן ניתן להרשיע את הממית בעבירה זו קבע המחוקק את נסיבה 301א(א)(9) לחוק, על פיה: "המעשה בוצע תוך יצירת סכנה ממשית לחייו של אדם אחר נוסף על הקורבן". לאורך הליך החקיקה של הרפורמה בעבירות ההמתה, היווה מעשה ההצתה דוגמה טיפוסית למקרה שבו נגרמת סכנה ממשית לחיי אדם נוספים נוסף על קורבן הרצח. במקרים שבהם מעשה המתה באמצעות הצתה נכנס בגדרי נסיבה 301א(א)(9), עונשו של הממית יהא עונש מאסר עולם כעונש חובה – אף אם פעל ביסוד נפשי של אדישות. זאת ועוד, בניגוד לטענתו של המערער, עיקרון האחידות בענישה לא הופר כלל ועיקר, משנקבע כי חלקו היחסי של המערער בפרשה גדול באופן משמעותי מחלקם של השניים האחרים, וניכר הן מהיותו בעל המניע להתרחשותה, והן מהמעשים האקטיביים שביצע במהלכה, בכללם יצירת הסיכון הקונקרטי בשפיכת החומר הדליק. פער זה מוצדק ביתר שאת, נוכח ההסכמות השונות אליהן הגיעו הצדדים לעניין העונש בהסדרי הטיעון.
בנוסף לאמור, נקבע כי בנוגע להיקף הפיצוי, פיצוי מכוח סעיף 77(א) לחוק נועד ליתן מזור לנפגעי העבירה על הכאב והסבל שסבלו בעטיה. תקרת הפיצוי, הקבועה אף היא בסעיף זה, נועדה בעיקרה לאזן בין מטרה זו, שהיא אזרחית במהותה, לבין המגבלות הנובעות ממימושה בהליך הפלילי. לאורך השנים, המחוקק העלה את תקרת הפיצוי פעמים מספר, באופן המדגיש את הצורך כי הפיצוי ייתן מענה ממשי לנזק של נפגעי העבירה, יחד עם זאת, יודגש כי לצד המטרה האזרחית בבסיסו, הפיצוי "נושא בחוּבּוֹ גם היבטים עונשיים וחברתיים" (ע"פ 2965/13 בעניין אלרפעיה). בעניין דנן, הפיצוי שנפסק לחובת המערער ראוי בנסיבות העניין נוכח רצח המנוחים, בגינם הורשע בשלוש המעשי רצח נפרדים, והחבלות החמורות שגרם לשלושת הפצועים. הוא אף נמוך מהתקרה הקבועה בסעיף 77(א) לחוק ופירושה בפסיקה. יודגש לעניין זה, כי תקרת הפיצוי אשר היה ניתן, באופן עקרוני, לגזור על המערער אינה מושפעת מקביעת בית המשפט המחוזי כי גם והבן וחברו יפצו את משפחות המנוחים. שכן, ניתן לחייב כל אדם שהורשע בפיצוי עד לתקרה הקבועה בחוק. סוף דבר, נקבע כי לא רק שאין בעונש אשר נגזר על המערער סטייה לחומרה, אלא שכאמור, על פני הדברים, מדובר בתוצאה עונשית מקלה עד מאוד. אין מילים לתאר ולהכיל את זוועת מעשיו מעוררי החלחלה של המערער. מעשים אשר גדעו את חייהם של שלושת המנוחים, ופצעו את גופם, וודאי שגם את נפשם, של שלושה נוספים. אשר על כן, הערעור נדחה.
לסיכום, הערעור נדחה.
המערער יוצג ע"י: עו"ד שירן ברגמן ;המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד יגאל בלפור; עו"ד רחלי זוארץ לוי; עו"ד שרית טובבין
