נדחתה טענת שלושה אחים שמכרו מקרקעין לחברה בבעלותם כי יש לחייבם במס שבח מופחת בשיעור 25% בהתאם לתיקון 83 לחוק. נקבע כי לשון החוק ברורה, לפיה כאשר המכירה מתבצעת על ידי קרוב, הוא לא יהיה זכאי להטבה. העוררים נכנסים בגדר המונח קרוב לאור שיעור אחזקותיהם בחברה שרכשה את הקרקע
ערר על החלטת משרד מיסוי מקרקעין בהשגות אשר הגישו העוררים בעניין שומות מס שבח מקרקעין שהוצאו להם בגין עסקה במסגרתה, מכרו העוררים, שלושה אחים, את זכויותיהם במקרקעין הידועים לחברת ב.ס.ט בנייה בע"מ. במועד העסקה היו העוררים בעלי החברה. במסגרת שומה עצמית העוררים ביקשו להחיל על העסקה את תיקון 83 לחוק מיסוי מקרקעין, הקובע חיוב במס שבח מופחת בשיעור 25% על מכירת מקרקעין. המנהל דחה את תחולת התיקון על העסקה מאחר ומדובר בהעברה מבעלי מניות בחברה לחברה שבשליטתם החייב במס מלא בשיעור 47%. העוררים הגישו השגות ואלו נדחו על ידי המנהל.
העוררים טענו כי יש להחיל על העסקה את תיקון 83 לחוק מיסוי מקרקעין ולהחיל מס בשיעור רגיל של 25% על העסקה ולא מס חריג בשיעור 47%. החברה רכשה את הקרקע לשם הקמת מיזם בניה למגורים הכולל 44 יחידות דיור בהתאם לתכנית שיזמה וקידמה בוועדת התכנון. פרשנות תכליתית של החוק מובילה למסקנה לפיה נכון ומוצדק להחיל את התיקון כדי לעודד בנייה רוויה למגורים. קיימת התיישנות מאחר והמנהל איחר את המועד לתת החלטתו בהשגה משלא שלח אותה תוך 8 חודשים מיום הגשתה.
המנהל טען מנגד כי לא ניתן להחיל את התיקון לחוק על העסקה מושא הערר מאחר ומדובר בבעלי מניות בחברה שבשליטתם, כהגדרת קרוב. במועד עסקת המכר, היו העוררים בעלי המניות הבלעדיים של החברה. המחוקק החריג מצב לפיו המכירה נעשתה בין קרובים. ההחלטה נשלחה טרם מועד ההתיישנות.
כב' השופטת ע' הוד פסקה כי יש לדחות את הערר. במסגרת תיקון 83 לחוק, נקבעה הוראת שעה שמטרתה עידוד מכירת קרקעות לצורך הגדלת היצע דירות למגורים. במסגרת הוראת השעה נקבע, כי במכירת מקרקעין על ידי יחיד שמתקיימים לגביה התנאים הקבועים בהוראת השעה יהיה היחיד חייב במס על השבח הריאלי שעד יום התחילה, כהגדרתו בסעיף 47 לחוק, בשיעור של עד 25% הקבוע בסעיף 48א(ב)(1) לחוק. במסגרת סעיף 10(ב) לתיקון נקבע, כי הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו, בין היתר, על מכירה שנעשתה בין קרובים. בסעיף קטן (ו) נקבע, כי המונח 'קרוב' יהיה כהגדרתו בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין, אולם המונח שליטה בהגדרה האמורה יפורש כאמור בסעיף 19(4)(ב)(3) לחוק. בסעיף 1 מוגדר קרוב, בין היתר, כאיגוד בשליטתו. כאמור, את המונח שליטה יש לפרש לפי סעיף 19(4)(ב)(3) ולפיו "רואים אדם כשולט באיגוד אם לאותו אדם, לבדו או ביחד עם קרוביו (להלן - בעל השליטה), שליטה ישירה או עקיפה בענינם של האיגוד או שבעל השליטה יכול לשלוט או זכאי לרכוש שליטה כאמור, ובפרט - אך בלי לגרוע מן הכלל האמור - כשבעל השליטה מחזיק או רשאי לרכוש 20% או יותר של הון המניות או של כוח ההצבעה של האיגוד או רובו של הון המניות שהוצא או אותו חלק ממנו שהיה מזכהו, במקרה של חלוקת כל הכנסת האיגוד בין החברים, לקבל 20% או יותר המתחלק".
בהמשך לאמור, נקבע כי, לשון החוק ברורה ולא יכולה להיות מחלוקת בנוגע לעמדת המחוקק, לפיה כאשר המכירה מתבצעת על ידי קרוב, כהגדרתו הרלוונטית של המונח, הרי שהלה לא יהיה זכאי להטבה שנקבעה במסגרת התיקון. המחוקק קבע את ההחרגה האמורה באופן ברור. כמו כן אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי במקרה דנן העוררים נכנסים בגדר המונח קרוב לאור שיעור אחזקותיהם בחברה שרכשה את הקרקע. צויין כי במסגרת הדיון אישר ב"כ העוררים כי לשון החוק לא לטובתם. בנסיבות אלו, התמקדו העוררים בתכלית החוק וטענו, כי פרשנות תכליתית של החוק מובילה למסקנה לפיה נכון ומוצדק להחיל את התיקון כדי לעודד בנייה רוויה למגורים. אלא שהמחוקק קבע באופן מפורש, ברור וחד משמעי, כי ההטבה לא תעמוד למי שהוא קרוב כהגדרת המונח בחוק. ברי, כי תכלית החוק עמדה לנגד עיניי המחוקק את קבע את ההחרגה האמורה ועל אף תכלית החוק בחר לקבוע את החריג לעניין מכירה לקרוב. יתרה מכך, העוררים לא הוכיחו את טענתם באשר לנסיבות בגינן ההחלטה למכור את הקרקע לחברה התקבלה במועד בו התקבלה ואת טענתם לפיה לא הייתה אפשרות לקדם את הפרויקט הרלוונטי מבלי למכור את חלקם של העוררים לחברה שבבעלותם. טענות אלו רלוונטיות לשם תמיכה בטענתם לפיה אין מדובר בניצול לרעה של הוראת החוק אשר קבעה הטבת מס. העוררים לא הוכיחו, כי מכרו את הקרקע לחברה במועד בו עשו כן בשל העובדה שאז התקבלה ההחלטה לפתח את האזור ולא בשל הטבת המס שנקבעה במסגרת התיקון. משכך, נקבע כי ההוראה המיסויית הייתה הרקע לעסקת המכר.
בנוסף לאמור, נקבע כי באשר לטענת ההתיישנות שהעלו העוררים, בסעיף87(ד) לחוק נקבע, כי "המנהל ייתן למשיג את החלטתו המנומקת בכתב בתוך שמונה חודשים מיום שנמסרה לו הודעת ההשגה או בתוך 30 ימים מיום שאישר, כי המשיג המציא את כל המסמכים והפרטים שנדרש להמציאם, לפי המאוחר; המנהל יהיה רשאי, מטעמים מיוחדים, להאריך את התקופה האמורה עד תום שנה מהיום שנמסרה לו הודעת ההשגה". בסעיף קטן (ו) נקבע, כי "לא נתן המנהל את החלטתו למשיג במהלך התקופה האמורה בסעיפים קטנים (ד) או (ה), לפי העניין, לרבות תקופה שהוארכה, יראו את ההשגה כאילו התקבלה". הנתינה אליה מתייחס סעיף 87 לחוק אין משמעה נתינת ההחלטה פיזית לנישום ביד או בדואר רשום וכדומה וכי הכוונה היא למתן ההחלטה בכוונה של קבלת החלטה והוצאתה לשליחה לנישום. ההחלטה בהשגה נשלחה לעוררים באותו אופן בו נשלחות החלטות לכל הנישומים, ולא נפל פגם כלשהו באופן משלוח ההחלטה לעוררים. במקרה דנן אין מדובר בהחלטה שהתקבלה אצל המנהל ונותרה "במגירה" אלא בהחלטה אשר מיד לאחר שהתקבלה הועברה להדפסה בבית הדפוס ומשלוח לנישומים. לפיכך ההחלטה יצאה מכלל שליטתה של המפקחת אשר נתנה את ההחלטה. עובדה זו רלוונטית לצורך קביעת ההתיישנות לפי סעיף 87 לחוק. המועד הרלוונטי לעניין ההתיישנות לפי סעיף 87 לחוק הוא מועד שליחת ההחלטה לנישום, אז יצאה ההחלטה משליטת המנהל והוא פעל לצורך העברתה לנישומים. לטענת המנהל, ההחלטה נשלחה טרם ההתיישנות. כמו כן, אין להתעלם מהכלל הנהוג לעניין חזקת כשרות המעשה המנהלי אשר עומדת למנהל. החזקה, אשר ניתנת לסתירה, היא כי הפעולה המנהלית נעשתה כדין. לפיכך, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, מוחזק המעשה המנהלי ככשר וראוי. במקרה בו עסקינן לא הרימו העוררים את הנטל האמור ולא סתרו את חזקת תקינות המעשה המנהלי.
לסיכום, נקבע כי אין לקבל את עמדת העוררים לפיה יש להחיל במקרה דנן את הוראת השעה לעניין הטבת המס. אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי העוררים, אשר מכרו את המקרקעין לחברה בבעלותם, נכנסים בגדר המונח קרוב בהתאם לפרשנות הרלוונטית. הפירוש אשר העוררים מבקשים לקבוע אינו עולה בקנה אחד עם לשון החוק. תכלית החוק עמדה לנגד עיני המחוקק עת ביקש להחריג את התחולה על מכירה לקרוב. משכך, העוררים אינם זכאים להטבת המס אשר נקבעה במסגרת התיקון. למעלה מהדרוש, בית המשפט לא שוכנע לעניין נסיבות כריתת העסקה במועד בו נכרתה והתרשם, כי הדבר נבע מהרצון לנצל את הטבה שנקבעה במסגרת הוראת השעה. לעניין טענת ההתיישנות נמצא כי המועד הרלוונטי הוא מועד שליחת ההחלטה לנישומים. אין מחלוקת, כי ההחלטה התקבלה טרם חלפה תקופת ההתיישנות. עם שיגור ההחלטה לבית הדפוס יצאה ההחלטה משליטתו של הפקיד נותן ההחלטה. משההחלטה ניתנה טרם ההתיישנות, לא חלות הוראות סעיף 87(ו) לעניין קבלת השגה אשר החלטה בה לא ניתנה לנישום טרם מועד ההתיישנות.
לסיכום, הערר נדחה, העוררים חוייבו בהוצאות המנהל בסך 30,000 ₪.
העוררים יוצגו ע"י: עו"ד רפעאת עזאם ; המשיב יעוצג ע"י: עו"ד רנין ח'ורי סלאמה
