נדחתה תביעת יורשת שביקשה לקבוע שלמרות שדירת הוריה נרשמה על שם האם בלבד, יש להחיל את חזקת השיתוף ולקבוע שמחציתה הייתה בבעלות האב. נפסק כי כאשר בן הזוג ויתר על זכות מכח חזקת השיתוף, ויתורו מונע מיורשיו לתבוע את אותה זכות שהוא עצמו ויתר עליה בחייו. אין כל מקום להחיל על ההורים המנוחים משטר רכושי שהם לא רצו בו
עסקינן בתביעה למתן פסק דין הצהרתי בקשר לנכס מקרקעין - דירת מגורים. הסעד המבוקש הוא להצהיר כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות למנוח ז"ל, אביהן של כ' והנתבעת. הזכויות בדירה היו רשומות, מאז רכישת הדירה, על שם רעייתו של המנוח ואימן של כ' והנתבעת. בהמשך נרשמו הזכויות בדירה על שמה של הנתבעת בלבד, באמצעות הסכם מתנה שנערך בין האם המנוחה ולבין הנתבעת. ישנה אחות נוספת, ש', שצוינה כנתבעת אך לא לקחה חלק פעיל בהליך זה. אחים ואחיות נוספים הסתלקו מחלקם בעיזבון האב לטובת הנתבעת. בין הצדדים תלויים ועומדים הליכים נוספים: בקשה למתן צו לקיום צוואה, התנגדות לצוואה, בקשה למתן צו ירושה ותביעה לביטול הסכם מתנה. אביהן המנוח של הצדדים הלך לבית עולמו, לפני למעלה מ - 25 שנה ולא הותיר צוואה. הוצא אחריו צו ירושה שהיורשות על פיו, הן רעיית המנוח- האם, כ' והאחות ש' (1/14 כ"א), והנתבעת (5/14). זאת לאחר שארבעה מהאחים והאחיות הסתלקו מחלקם בעיזבון האב לטובת הנתבעת. בשנת 2019, הלכה לעולמה האם והותירה אחריה צוואה נוטריונית משנת 2015, שעל פיה הזוכה בדירה היא הנתבעת בלבד. הזוכים ביתר הרכוש הם כל ילדיה של המנוחה. כ' הגישה התנגדות לצוואה והליך זה עדיין תלוי ועומד. בשנת 2017 ערכה המנוחה הסכם מתנה עם הנתבעת על פיו העבירה לה את זכויותיה בדירה. כנגד הסכם המתנה הוגשה תביעה לביטול ההסכם. הזכויות בדירה הועברו על שם הנתבעת בהתאם להסכם המתנה.
לטענת כ', מסיבות שאינן מובנות נרשמה הדירה על שמה של האם בלבד. היא לא ידעה כי הדירה הועברה על שמה של הנתבעת במתנה, וגם לא ידעה כי האם ערכה צוואה על פיה הזכויות בדירה יועברו לנתבעת. האב ביקש לחלק את רכושו בין כל ילדיו באופן שוויוני, וכל רישום אחר מעקר את רצון האב.
הנתבעת טענה מנגד כי דינה של התביעה להיות מסולקת על הסף בשל התיישנות. עילת התביעה נולדה לכאורה עם פטירתו של האב. המנוח עצמו לא עמד על זכותו לתבוע את זכויותיו בחייו וגם יורשיו בחרו שלא לתבוע זכויות אלה לאחר פטירתו. האם עשתה שימוש בלעדי בדירה, שגם הייתה רשומה על שמה, מבלי שנטענה כל טענה מצד מי מהיורשים של האב כי יש לו זכויות בדירה.
כב' השופט ר' ארנון פסק כי יש לדחות את התביעה. שני הצדדים הפנו, ובצדק, לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 5774/91 בעניין יהלום, שם קבע בית המשפט העליון כי אומנם קיימת זכות ליורשים לתבוע זכויות בשם אחד ההורים מכח חזקת השיתוף, על אף שאותו הורה לא תבע זכות זו בחייו, אך יחד עם זאת, סויגה הזכות באופן שאם בן הזוג ויתר על הזכות, הרי שוויתורו מונע מיורשיו לתבוע את אותה זכות שהוא עצמו ויתר עליה בחייו. באשר לשאלה מה ייחשב לוויתור, נקבע כי: "אם הייתה לו לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים והוא לא עשה כן, כי אז יש לראותו כאילו בחר לוותר על זכותו". בעניין דנן נקבע כי, אין חולק שלמנוח הייתה הזדמנות סבירה, ואף יותר מכך, לפעול למימוש זכותו הקניינית בדירת המגורים אילו רצה בכך, שהרי הדירה נרכשה בזמן חייהם המשותפים של הצדדים. לא זו אף זו, הדירה נרכשה לאחר מכירת משק שהיה רשום על שם שני הצדדים, דהיינו, הדעת נותנת, וכ' לא סיפקה כל הסבר אחר לכך, כי הצדדים עצמם בחרו מדעת ומרצון לרשום את הזכויות בדירה על שמה של האם בלבד. כ' עצמה הודתה, בכנות רבה, כי אין לה כל מושג מה היה רצון ההורים ומה היו הסיבות והנסיבות שהביאו לכך שהזכויות בדירה נרשמו רק על שם האם.
יתרה מזו, נקבע כי הניסיון להתחקות אחר כוונת ההורים המנוחים בעת שרכשו את דירת המגורים לפני למעלה מ - 30 שנה הוא קשה ביותר. הנטל המוטל על מי שטוען כנגד רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין הוא נטל כבד, והוא נהיה כבד יותר כאשר הוא טוען זאת בשמו של אדם שהלך לעולמו לפני 26 שנה. כ', שלא הביאה עדים או ראיות אחרות לתמוך בתביעתה, זולת עדותה שלה, הסתפקה בטענה כי חיי הנישואין התקינים של ההורים, הם לבדם, מספיקים כדי לקבוע שדירת המגורים בה התגוררו במשך כ - 6 שנים, היא דירה משותפת גם אם הרישום אומר אחרת. אכן, הלכת יהלום לא סתמה את הגולל בפני יורשים לתבוע את זכויות ההורה המנוח, אף אם הוא עצמו לא תבע אותם בחייו. ברם, באותה הלכה גם נקבע כי חזקת השיתוף אינה חלה בכל מקרה בו מנהלים שני אנשים חיי שיתוף וזוגיות. אם סברה כ' כי כיורשת של אביה היא זכאית לזכויותיו בדירת המגורים מכח חזקת השיתוף, מצופה היה כי היא תעמוד על זכויותיה ותטען להן בסמוך לאחר פטירת האב ולא תמתין 24 שנים ותגיש תביעה רק לאחר פטירת האם. זאת ועוד, העובדה כי האב עצמו לא טען מעולם שיש לו זכויות בדירה מהווה ויתור ברור ומפורש של האב על זכויותיו אלו. בהיעדר כל מניע אחר, גם כ' לא ידעה להצביע על מניע כזה, המסקנה המתבקשת היא כי רישום הזכויות על שמה של האם המנוחה נעשה על ידי ההורים המנוחים בכוונת מכוון, ומתוך רצון וידיעה כי הזכויות בדירה יהיו שייכות לאם בלבד. במקרה כזה אין כל מקום להחיל על ההורים המנוחים משטר רכושי שהם לא רצו בו ולא בחרו בו רק על יסוד חזקה משפטית, שהיא, לכשעצמה, אינה מעניקה כל זכות.
זאת ועוד, נקבע כי בהלכת יהלום פירש בית המשפט העליון את המונח "ויתור" באמצעות יכולת הבחירה. דהיינו, מי שעמדה לו אפשרות הבחירה והוא בחר לא לממש את זכותו. למנוח הייתה זכות בחירה, ובמשך לפחות 5 שנים מאז רכישת הדירה ועד פטירתו, הוא בחר שלא להפעיל אותה. כאשר מדובר בדירה שנרכשה במהלך החיים המשותפים ולאחר שנמכרה הנחלה המשותפת שהייתה רשומה על שם שני ההורים, אין לקבל את הטענה כי העובדה שההורים בחרו לרשום את הזכות בדירה הנרכשת על שם האישה בלבד נעשתה ללא כוונת מכוון. המסקנה המתבקשת היא כי בני הזוג בחרו בחירה מודעת לרשום את הזכויות בדירה על שם האישה בלבד. אחת מתכליותיה העיקריות של חזקת השיתוף היא הגנה על הצד החלש מבין בני הזוג. בהלכת בבלי נקבע: "לעניין בני-זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, והוא - כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת. זוהי חזקת השיתוף." (בג"ץ 1000/92). אלא שבעניין דנן, על פי טענות כ' עצמה, אם היה צד חלש בין בני הזוג המנוחים הייתה זו דווקא המנוחה, שלא ידעה קרוא וכתוב, ולפי טענות כ' עצמה, בבית התנהל "משטר פטריארכי". הפעלת חזקת השיתוף על ידי היורשים בטענה כי יש להפעילה כדי להגן על "הצד החזק", נוגדת את ההיגיון של הפעלת החזקה, והפעלתה במקרה זה תהווה סתירה ברורה לבחירת בני הזוג המנוחים, ובעיקר של המנוח עצמו, שהיה, כאמור, הדמות החזקה מבין שני בני הזוג, לרשום את הזכויות בדירת המגורים על שמה של האישה בלבד. לא מן הנמנע, כי המנוח בחר לרשום את הזכויות בדירה על שם האישה בלבד, ביודעו כי סביר שהיא תיוותר בחיים שנים רבות אחריו, וזאת בשל הפרשי הגילאים ביניהם. בפועל, המנוחה נפטרה 23 שנה לאחר המנוח.
לסיכום, התביעה נדחית.
התובעת יוצגה ע"י: עו"ד משה חנייא ; הנתבעות יוצגו ע"י: עו"ד נאסר אסמאעיל
