בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של הבאבא ברוך ובנו על החלטת פקיד השומה לחייבם במס בגין הכנסותיהם. נקבע כי אין לקבל את הטענות לפיהן חלק מהתקבולים נתקבלו כמתנות על רקע אישי-רגשי בלבד. בראי דיני המס אין מדובר במתנה כאשר הסכומים מועברים בשל תפקידו, כישוריו, משרתו או מעמדו של מקבל ה"מתנה"
ערעורים על שומות שקבע פקיד השומה לרב ברוך אבוחצירא לשנות המס 2003-2011, וכן על שומות שקבע המשיב לבנו של הרב, הרב יהודה אבוחצירא. הרב ברוך אבוחצירא, נצר לשושלת רבנים ידועה מבית אבוחצירא, ובנו של הרב ישראל אבוחצירא, "הבאבא סאלי". הרב מקבל את קהל מאמיניו, מברך, מייעץ, מוכר אותיות בספרי תורה, משתתף באירועים, מקיים הילולות ומשכיר חדרים לשבתות חתן. כמו כן, הקים הרב חמש עמותות. פעילות זו של הרב מניבה ממון ונתמכת בדרך של מה שמכונה תרומות ומתנות מצד קהל מאמיניו בארץ ובחו"ל. פקיד השומה קבע שומה לרב ולבנו עפ"י מיטב השפיטה לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה. פקיד השומה, ייחס את הסכומים שהופקדו או הועברו לחשבונות הבנק של הרב ו/או בנו ו/או נשותיהם למכלול פעילותו לרבות ברכות, ייעוץ, השתתפות באירועים וטקסים וארגון הילולות. פקיד השומה ראה בסכומים האמורים הכנסות ממקור של עסק או משלח יד למתן שירותי דת לפי הוראות סעיף 2 (1) לפקודה, או הכנסה מתשואה על נכסים לפי הוראות סעיף 2 (7) לפקודה, או הכנסה ממקור אחר לפי הוראות סעיף 2 (10) לפקודה. עוד קבע פקיד השומה כי היות שהרב ובנו מפעילים יחד עסק לשירותי דת, לא ניתן להפריד בין ההכנסות ונדרשת הכרעה שיפוטית בעניין.
המערערים טענו כי כספים המתקבלים במסגרת הילולות מקורם בתרומות "ורובם המכריע מועבר לעמותות". עוד הוסיפו וטענו כי שימשו "צינור" להעברת כספי התרומות למימוש מטרות העמותות ותרומה לקהילה. חלק מהתקבולים התקבלו כמתנות בסכום מקובל על רקע אישי-רגשי וללא קשר לרקע המקצועי של המערערים. המערערים הסתמכו על מדיניות רשות המיסים, לפיה נמנע מגביית מס בגין הכנסות המתקבלות על ידי נותני שירותי דת.
לעמדת פקיד השומה, הרב ברוך אבוחצירא מעניק שירותי דת, בעוד בנו מפעיל את הפעילות למתן שירותי דת. יש לקבוע כי המערערים מפעילים עסק למתן שירותי דת ביחד ולחוד, שכן קיים קושי לקבוע את חלוקת ההכנסות בין השניים. התקבולים אשר התקבלו על ידי הרב במסגרת מתן שירותי דת מצדו הינם הכנסה מעסק ו/ או הכנסה ממשלח יד לפי סעיף 2(1) לפקודה, ולמצער, לפי סעיף 2(7) לפקודה. לחילופין, יש לראות בהכנסות המערערים כהכנסות מהמקורות המנויים בסעיפים 2(7) או 2(10) לפקודה. הרב אינו מקיים כל תיעוד או רישום לתקבולים המתקבלים על ידו.
כב' השופט מ' אלטוביה פסק כי יש לדחות את הערעור ברובו. בע"א 3159/19 בעניין הרב יקותיאל אבוחצירא, התייחס בית המשפט לשאלת סיווג הכנסה משירותי דת כהכנסה מעסק או משלח יד כמשמעותם בסעיף 2(1) לפקודה, וכך נקבע: "המונח "משלח יד" פורש כאמור בפסיקה בצורה רחבה ביותר. אכן, אין מדובר בענייננו במשלח יד שגרתי, אך מדובר בעיסוק העונה על עיקרי המאפיינים הנדרשים ממשלח יד לצרכי חיוב במס. התקבולים שהרב מפיק מקיומה של חצרו ומפעילותו כאמור, נובעים מכישוריו האישיים והמוניטין שקנה לו, לרבות ייחוסו המשפחתי ("זכות אבות"), ואלה משמשים כאבן שואבת למאמיניו ולחברי קהילתו המצטופפים סביבו, ובגינם מועברים לו הכספים המשמשים אותו ואת משפחתו. גם אם בראייתו הסובייקטיבית של המערער, פעילותו היא לשם שמים, ולא לצורך הפקת הכנסות, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה כי אגב פעילות זו מופקת לטובתו הכנסה קבועה החייבת במס.". פקיד השומה ייחס את הכספים שהופקדו או הועברו לחשבונות הבנק של הרב ו/או בנו של הרב לפעילותו של הרב כמנהיג רוחני, ועל כן ראה בכספים האמורים הכנסה מעסק או משלח יד לפי הוראות סעיף 2 (1) לפקודה. אין חולק כי מאמיניו של הרב הבאים אליו לקבל ממנו ברכות, ייעוץ ועוד, הם המקור לכספים שקיבל הרב במזומן ו/או כספים שהופקדו או הועברו לחשבונו ו/או בנו של הרב ו/או נשותיהם בשנות המס, והנטל על הרב להוכיח שאין מדובר בהכנסה חייבת במס. הרב הדגיש כי על אף שמתקבלים כספים עבור פעילותו, הוא אינו מבקש תמורה זו, אלא פועל מתחושת ציווי לעם ישראל, וככל שמאמיניו תרמו כספים הם הועברו לעמותות החסד או הועברו לקופת הנזקקים. עוד העיד הרב בחקירתו כי הוא מקבל קהל פעמיים בשבוע, וכי יש לו משרד במוסדות העמותות לשם ניתן לשלוח פקסים וליצור קשר טלפוני עם אחד מעובדיו לבקשת ברכות. הרב העיד כי ישנם עובדים האחראים על איסוף הפקסים הנשלחים למשרדים של המוסדות וגניזתם, גורמים האמונים על איסוף הכספים המתקבלים במזומן וחלוקת הכספים למשפחות נזקקות על פי הוראותיו של הרב, "עוזרים" שתפקידם היה לקבוע לו פגישות וללוות אותו לפגישות ואירועים, וכי היה לו נהג צמוד אף בטרם ויתר על רישיון הנהיגה שלו נוכח הרעה במצבו הבריאותי, יתרה מכך, לרב גורמים האמונים על ניהול הכספים המתקבלים על ידו. גם בנו של הרב אישר בחקירתו כי ישנם עובדים האחראים על איסוף הפקסים הנשלחים למשרדים של המוסדות וגניזתם, גורמים האמונים על איסוף הכספים המתקבלים במזומן וחלוקת הכספים למשפחות נזקקות על פי הוראותיו של הרב, "עוזרים" שתפקידם היה לקבוע לו פגישות וללוות אותו לפגישות ואירועים.
בהמשך לאמור, נקבע כי מעדותו של הרב ובנו של הרב עולה כי בשנות המס נטל הרב חלק בפעילויות שונות, ובין היתר, במתן ייעוץ וברכות למאמיניו, השתתפות בחתונות, קיום הילולות בארץ ובחו"ל, והכל בצורה שוטפת, תוך שהוא נעזר במערכת ארגונית הכוללת עוזרים ועובדים שעסקו בתיאום פגישות, קבלת קהל, ניהול כספים, ליווי הרב לפגישות ואירועים תוך הסעתו לאלו. התקבולים שקיבל הרב במסגרת פעילותו בהמחאות, במזומן, בהעברות לחשבונו הפרטי ו/או לחשבון העמותה ו/או לחשבון בנו ו/או נשותיהם הינם בסך של עשרות מיליוני שקלים בשנות המס. משכך, נפסק כי גובה הסכומים, תדירות ההעברות והמערכת הארגונית הענפה אשר אפשרה את המפגשים עם הרב, מלמדים שמדובר בפעילות העולה כדי עסק או משלח יד הנובעת ממעמדו והכשרתו של הרב, מכישוריו האישיים והמוניטין האישי שלו, לרבות ייחוסו המשפחתי. לפיכך, לצרכי מס יש לראות בתקבולים שהתקבלו על רקע פעילותו ומעמדו של הרב כהכנסה מעסק או משלח יד לפי סעיף 2 (1) לפקודה. עוד צוין כי לצורכי הדיון בשומות שערך פקיד השומה, לא נמצא להבחין בין העברות והפקדות כספים לחשבון הרב לבין העברות והפקדות כספים שבוצעו לחשבונם של בנו של הרב ו/או נשותיהם. זאת ועוד, אין לקבל את טענות הרב ובנו לפיהן חלק מהתקבולים נתקבלו כמתנות על רקע אישי-רגשי בלבד, לפי שהמערערים לא צירפו כל ראייה להוכיח שכספים שהתקבלו בחשבון הבנק של הרב התקבלו על רקע אישי, ולא כחלק מההכנסות שנועדו למימון מחייתו של הרב ו/או למימון פעילות העמותות, אשר אינם חלק מההכנסות החייבות של המערערים. בית המשפט הדגיש, כי מה שמכונה מתנות אינו מתנה בראי דיני המס כאשר מדובר בסכומים המועברים למקבל "המתנה" בשל תוארו או העמדה או המשרה בה הוא מחזיק. תקבולים אילו ניתנים בשל תפקידו של מקבלם ומשכך תפקידו כישוריו משרתו או מעמדו הם המקור להכנסות אילו . קל וחומר כאשר יש מנגון עסקי המטפל בכך או כאשר מדובר בסכומים ניכרים החורגים ממתנה הניתנת ברגיל כאשר אין מדובר באדם במעמד או משרה שכזו.
יתר על כן, נקבע כי חלק מהכספים שקיבל הרב במזומן במסגרת קבלת קהל, כלל לא הופקדו בחשבון הבנק שלו או של העמותה, אלא, נותרו "בקופת נזקקים" ו/או שימשו למימון מחייתו האישית של הרב ו/או תשלום הוצאות של פעילות הרב. חרף כך, לא נוהלו רישומים בדבר אותם כספים שהתקבלו על ידי הרב במזומן, בניגוד להוראות הדין המורות על ניהול פנקסים ביחס להכנסות האמורות. בהיעדר ראיות, פקיד השומה לא הוסיף את כספי המזומן שהתקבלו אצל הרב לשומה. אולם עניין זה יש בו כדי להשפיע על כימות ההוצאות של המערערים בייצור הכנסה לפי שסביר להניח שחלק מההוצאות שהוציאו לארגון הילולות שולמו באמצעות כספי המזומן שלא הועברו לחשבונות הבנק של המערערים. אין מקום שלא להוסיף תקבולים מסוג זה במזומן להכנסות בנסיבות אילו. בהעדר ראיות מלאות אין זה בלתי סביר לערוך חישוב על דרך האומדנה בהתבסס על הממצאים והראיות שכן נמצאות. אלא שבית משפט אינו עורך שומות de novo ומשכך, נקבע שאין להתערב בקביעות פקיד השומה בעניין זה. באשר לבקשת המערערים לניכוי הוצאות, נקבע כי, המערערים לא צירפו ראיות או מסמכים להוכחת הוצאות שהיו להם בייצור הכנסות, וטענתם באשר למדיניות רשות המיסים, אינה יכולה לסייע להם בעניין זה, לפי שאין חולק שלא ניהלו ספרים הן באשר להכנסות והן באשר להוצאות. פקיד השומה ביקש במספר הזדמנויות כי המערערים ימציאו לו אסמכתאות בדבר הוצאות שהוצאו כחלק מפעילתו של הרב. למרות כל זאת, המערערים לא המציאו ראיות להוכחת היקף ההוצאות. לפיכך, ובהתחשב באפשרות שחלק מההוצאות מומנו על ידי העמותות, ובהתחשב בכך שחלק מההוצאות שולמו בכספי המזומן שקיבל הרב באופן שוטף, בשעה שאין ניהול פנקסים כדין, נקבע כי נכון שלא להכיר בהוצאות. בית המשפט העיר כי אכן חוזר מ"ה 2/2012 – אסמכתאות להתרת הוצאות ו\או דרישת עלויות, מאפשר לפקיד השומה לאמוד הוצאות במקרים שמפורטים בחוזר אולם נדרש עוגן ראייתי בקשר עמן. אכן אין עסק שאין לו הוצאות ומס צריך שיוטל על ההתעשרות, קרי על ההכנסה החייבת, מאידך אין מקום בנסיבות אילו - כאשר חלק מן ההוצאות סביר כי שולמו מהתמורות שהתקבלו במזומן, להתיר לפנים משורת הדין על דרך האומדנה שעור הפחתה בשל הוצאות. במלים אחרות, אין להתערב בשקול דעת פקיד השומה בעניין זה הואיל והוא מצוי במתחם הסבירות ובית המשפט אינו קובע שומה de novo.
יתרה מזו, נקבע כי סעיף 191ב לפקודה, קובע כי נישום החייב בניהול פנקסי חשבונות ולא ניהל פנקסי חשבונות כמתחייב, יהא חייב בתוספת של 10% מההכנסה החייבת בשנת המס בה לא ניהל פנקסים ובכל שנה שלאחר מכן בה לא ניהל פנקסים חייב בתוספת 20% מהכנסה כאמור. לטענת פקיד השומה, הכנסתו של הרב ממתן שירותי דת עולה לכדי הכנסה מעסק או משלח יד, ועל כן הרב נדרש היה בניהול פנקסים. היות והרב נמנע מקיום חובתו לניהול פנקסי חשבונות בשנות המס הרלוונטיות, יש להוסיף לשומתו 10% מההכנסה החייבת, החל משנת המס הראשונה בה לא ניהל הרב פנקסים, ולאחר מכן, תוספת לחישוב המס בשיעור של 20% מההכנסה החייבת לכל שנה שלאחר מכן בה לא ניהל המערער פנקסים. נקבע שאין להתערב בשקול דעת פקיד השומה שעה שבחר להחיל על שומות הרב את הוראות סעיף 191ב לפקודה החל מהשנה בה פקיד השומה פנה אליו בפועל, קרי, שנת 2009, וכך נקבע. שקול דעת זה נכון גם כמדיניות ראויה וכמסר לציבור בנסיבות אילו. החלת הסעיף בנסיבות המתוארות לאורך פסק הדין ובנימוקי השומה, היא יישום הנחיית מחוקק הסעיף על המסר והתכלית שאליהם כיוון המחוקק. בהתאם, יש להוסיף לשומתו של הרב לשנת 2009 10% מההכנסה החייבת, לשומתו של הרב לשנת 2010 יש להוסיף 20% מההכנסה החייבת ולשומתו של הרב משנת 2011 יש להוסיף 20% מההכנסה החייבת. יחד עם זאת, אין להוסיף להכנסות המערער הכנסות מריבית.
לסיכום, הערעור נדחה ברובו. המערער יישא בהוצאות פקיד השומה ובכלל זה שכר טרחת עורך דין בסך 300,000 ₪.
המערערים יוצגו ע"י: עו"ד דורון ברזילי; עו"ד נעמי עיני פלדמן ; המשיב יוצג ע"י: עו"ד שירה ויזל גלצור
