העליון קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש שהושת על מורשע בהצתת בית עסק על רקע תופעת פרוטקשן. נקבע כי בשנים האחרונות, ההצתה הפכה לכלי שנועד להטיל אימה ופחד, והגיעה העת להעלות באופן משמעותי את רף הענישה בעבירות הצתה שבבסיסן תופעת 'פרוטקשן' או המשמשות כדרך לפתרון סכסוכים עסקיים
ההליך דנן עניינו בשני ערעורים מאוחדים– ערעור המערער על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי וערעור המדינה על גזר הדין. המערער קשר יחד עם שני אחרים להצית כלי רכב הנמצאים באולם התצוגה של חברת "ליס קאר" שבנוף הגליל. בשעת לילה הגיעו אל אולם התצוגה אחד מהם ניפץ את דלת הזכוכית של אולם התצוגה באמצעות הפטיש, והמערער נכנס, שפך כמות גדולה של בנזין על שלושה רכבי יוקרה, והצית את הבנזין שהתלקח במהירות. הדלקה גרמה לנזקים כבדים לרכבים ולאולם התצוגה בסך כולל של למעלה ממיליון ₪. בגין המעשים המתוארים יוחסו למערער בכתב האישום עבירות של הצתה, התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים או תפילה, והסתייעות ברכב לביצוע פשע. על פי המפורט באישום השני, עת נחקר המערער במשטרה, בין היתר בעניין האירוע המתואר באישום הראשון, ניצל את יציאת החוקר מן החדר, ונטל את מכשיר הטלפון הנייד שנתפס בביתו. בעת שהוכנס לתאו בבית המעצר נתפס הטלפון הנייד בכליו. בגין המעשה המתואר, יוחסה למערער עבירה של שיבוש מהלכי משפט. על המערער נגזרו 27 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי של שבעה חודשים, ותשלום פיצויים לאולם התצוגה בסכום של 85,000 ₪.
לטענת המערער בערעורו על הכרעת הדין, אין במארג הראייתי שפרסה המדינה כדי לבסס את מעורבותו באירוע ההצתה, ואת המעשים שיוחסו לו, מעבר לספק סביר. הכרעת הדין מבוססת על השערות ובית המשפט קמא התעלם מכך שלמערער לא היה מניע לביצוע העבירות.
המדינה טענה כי המחוזי שגה כאשר קבע מתחם ענישה הנמוך ממתחם הענישה המקובל בעבירות הצתה, והוא אינו הולם את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה. באשר לאישום השני, נטען כי העבירה שביצע המערער מעידה על השתרשותו בעולם העבריינות. בנוסף, לא היה מקום לקבוע עונש כולל עבור שני האישומים, משום שמדובר בשני אירועים נפרדים, אשר פגעו בערכים מוגנים שונים, ומן הראוי היה להורות על הצטברות העונשים השונים שנקבעו.
כב' השופט י' עמית פסק כי יש לדחות את ערעור המערער על הכרעת הדין. כנגד המערער עומד מארג ראייתי עשיר של ראיות המצביעות על אשמתו, והגנתו בבית המשפט קמא הייתה הגנת סרק. הצטברותן של הראיות הנסיבתיות, מובילה למסקנה אחת ויחידה ולפיה המערער ביצע את המעשים בהם הורשע מעבר לכל ספק סביר. מצלמות האבטחה קלטו היטב את שלוש הדמויות שעשו דרכן אל אולם התצוגה. אחת הדמויות החזיקה ג'ריקן דלק, שפכה את תוכנו על הרכבים ועל רצפת האולם, וניתן לראות כי אותה דמות פוסעת בתוך שלוליות הדלק שאך לפני שניות ספורות נשפך מהג'ריקן. ניתן לראות את האש שהוצתה כשהיא מתלקחת במהירות ואוחזת בשתי כפות ידיו של המצית הביש גדא, וכאשר נמלטים השלושה אל רכב המזדה השחור שהמתין בחוץ, ניתן לראות אש בתוך המכונית הנמלטת. המשטרה ערכה סריקות בכיוון הרחוב שאליו נחזה הרכב נמלט, וכשבע שעות לאחר ההצתה, במרחק של כקילומטר מזירת ההצתה, נמצא מערום של פריטי לבוש מהם נדף ריח חזק של דלק. המערום כלל טריינינג חרוך ושרוף בחלקים שונים, ואשר דומה לטריינינג שבו התהלך האלמוני המצית שנחזה בסרטוני האבטחה המצולם בסרטונים; נעליים חרוכות ומסיכת סקי שחורה. המשטרה המשיכה בסריקות, וכשעתיים לאחר מכן, במרחק של מטרים ספורים ממקום מציאת מערום פריטי הלבוש, נתפס זוג גרביים לבנות שרופות בחלקן. שורה של ראיות נסיבתיות מובילות אל המערער: במכשיר הטלפון הנייד של המערער, שנתפס בביתו, נמצאה תמונה בה הוא נחזה כלובש טריינינג הדומה לזה שבו התהלך המצית במצלמות האבטחה של אולם התצוגה, ולטריינינג שנתפס בשטח. על הגרביים שנתפסו, שהיו שרופות בחלקן ואותרו עליהן שיירי בנזין, נמצא פרופיל DNA התואם את הפרופיל של המערער. יתרה מכך, בסרטון מצלמות האבטחה נראות ידיו של המצית כשהן עולות באש וניתן לראות כי בעת מנוסת הרכב מהמקום, בוערת אש במושב האחורי במקום בו יושב. והנה, צירוף מקרים מפתיע, כמה ימים אחרי, פנה המערער לקופת חולים על מנת לקבל טיפולים רפואיים בשל כוויות בידיו. מול כל הראיות שפורטו לעיל, לא הציב המערער גרסת אליבי, נמצאו סתירות בדבריו, ולא ניתן על ידו כל הסבר הגיוני וסביר להימצאות ה-DNA שלו על הגרביים החרוכות שנמצאו בקרבת זמן ומקום לאולם התצוגה.
יתרה מזו, נקבע כי המניע יכול לעיתים להוות ראיה נסיבתית. אך כפי שאי הימצאות ראיה פורנזית אינה בבחינת ראיה פוזיטיבית, כך גם היעדר מניע, אינו נזקף בהכרח לזכותו של נאשם. אדרבה, משנקבע כי המערער הוא אותו ביש גדא שכמעט העלה את עצמו באש אך אין לו מניע משל עצמו, בעוד שיש אחרים שיש להם אינטרס להתנכל לעסק, הרי שאין להוציא מכלל אפשרות כי המערער שימש אך כשלוח של אחרים. כך, לדוגמה, תופעת "הפרוטקשן", המאיימת על קיומם של עסקים רבים, שבמסגרתה דורשים גורמים עברייניים "דמי חסות" מבעלי עסקים, קטנים כגדולים, על מנת "לאבטח" את עסקיהם או בשל סיבה אחרת כלשהי. מן המפורסמות שגורמים אלה מבצעים את זממם באמצעות אחרים, מבלי "ללכלך" ישירות את ידיהם. לכן, העובדה שפלוני מבצע הצתה, כאשר לו עצמו אין מניע, אינה מפתיעה כלל. על פי טענת ליסקאר, כעשרה ימים לפני האירוע מושא ההליך, נשרף גם אתר החברה בחיפה, והיו גם שני אירועי ירי על סניף החברה בחיפה וניסיון לפגיעה בסניף החברה בפתח תקוה. הודגש כי כוחן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מזה של ראיות ישירות, ולעיתים אף עולה עליהן. מכל מקום, בחינת הראיות דנן עומדת במבחן ה"תלת-שלבי" שנקבע בפסיקה: בחינת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה; בחינת מסכת הראיות כולה, לצורך קביעה אם משקלן המצטבר של הראיות מוביל למסקנה המפלילה; ולבסוף, העברת הנטל "הטקטי" אל הנאשם, להציע הסבר שעשוי לשלול את המסקנה המפלילה (ע"פ 9038/08 בעניין נאשף). המערער לא עמד כלל בנטל הטקטי שהונח לפתחו. לצד שתיקתו בחקירותיו, שקריו, אי העלאת טענת אליבי בהזדמנות הראשונה – לצד כל אלה ישנה הצטברות (aggregation) של מספר ראיות עצמאיות ובלתי תלויות זו בזו, שביניהן בוהקת ראיית ה-DNA, כראיית זהב שאף יכולה לעמוד בפני עצמה בהיעדר הסבר סביר מצד המערער. כפי שנקבע בע"פ 5459/09 בעניין שוורץ: "בית המשפט בוחן בסוף הדרך את סל הראיות כמכלול, כל ראיה כשלעצמה וכל הראיות בהצטברותן...[...] הצטברות ראיות שכל אחת מהן כשלעצמה אינה מעבר לכל ספק סביר, מגדילה את הסתברות מסקנתן. הדגש הוא על הצטברות ראייתית, שבתורה מובילה להסתברות ראייתית".
באשר לערעור המדינה על גזר הדין, נקבע כי ערעורה של המדינה על קולת העונש מתקבל. המעשים החמורים שביצע המערער מובילים למסקנה כי המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בקולת העונש שנגזר עליו. מרבית המעשים הפליליים, מטבעם, טומנים בחובם ממד של חוסר וודאות. החל מגניבה וכלה ברצח – מבצע העבירה יודע כיצד האירוע יתחיל אך אין הוא יודע כיצד יתפתחו הדברים, ובאיזה אופן האירוע יגיע לקיצו. גם אם המבצע משער שתתקבל תוצאה כלשהי, או מקווה לה, קשה לדעת כיצד "יתגלגל" האירוע, ומה תהיינה השלכות מעשיו בטווח המידי. כך גם מעשה ההצתה, הטומן בחובו ממד רב יותר של חוסר ודאות. מעשה ההצתה יוצר מצב ומקים סיכון שלאדם אין שליטה עליו – אש. האש היא אכזרית, חמקמקה ועוצמתית. הסכנה הטמונה בה היא רבה, ותוצאותיה אין לשער. האש יכולה להתפשט תוך שניות ודקות. היא יכולה לגרום לנזק אדיר לרכוש. היא יכולה לגרום למוות. האש לא מבדילה בין אדם אחד לאחר, או בין מי שמעורב בסכסוך כלשהו – "היעד" של מבצע העבירה – לבין צד שלישי חסר מזל אשר היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. באש יש פוטנציאל להרס ולחורבן, והיא מתפשטת במהירות. מי שמבצע את עבירת ההצתה, למעשה לוקח בחשבון שמרגע השלכת הגפרור, הגחל, או הסיגר, משתנה נוסף נכנס לתמונה, עליו אין לו שליטה, ושהנזק הפוטנציאלי ממנו הוא רחב היקף. ברור, אם כן, מדוע קבע המחוקק עונש מאסר כה חמור בצדה של עבירת ההצתה – 15 שנות מאסר בפועל. מעבר לערכים עליהם עבירה זו מבקשת להגן, כמו שמירה על בטחון הציבור ועל הסדר הציבורי, לעבירת ההצתה פוטנציאל נזק חמור. בעוד פעולת ההצתה כשלעצמה מצויה בשליטת המבצע ובמודעותו, תוצאות ההצתה אינן תמיד ידועות וקשה לחזותן מראש. זאת ועוד, נקבע כי במקרה דנן, אמנם מעשה ההצתה נעשה בשעת לילה מאוחרת, כאשר אין אנשים באולם התצוגה או בקרבת המקום, ברם, נסיבות האירוע חמורות במיוחד, באופן שמצדיק החמרת הענישה באופן משמעותי. ענייננו בהצתה בחבורה לאחר תכנון קפדני, כשהמערער הוא המבצע העיקרי של מעשה ההצתה. הורתה של ההצתה בעבירת ההתפרצות, שהיא עבירה העומדת בפני עצמה והעונש בגינה עומד על שבע שנים. הפורצים הצטיידו במיכל מלא בליטרים רבים של דלק, בפטיש, ובאקדח או חפץ הנחזה להיות אקדח, ולאחר הפריצה האלימה לבית העסק העלו אותו באש.
יתרה מכך, נקבע שכתוצאה ממעשיו של המערער נגרמו נזקים חמורים לאולם התצוגה ולרכבים שהוצתו, נזק ישיר בסך של למעלה ממיליון ₪. אולם התצוגה נמצא בקומת קרקע של מבנה בן מספר קומות, והאש עלולה הייתה להתפשט לקומות נוספות. כאשר מציתים מבנה, גם בשעת לילה מאוחרת, יש לקחת בחשבון הימצאותו של אדם במבנה. יותר מכך, יש לקחת בחשבון את הפגיעה בתחושת הביטחון האישי של הציבור הקרוב והרחוק. בשנים האחרונות, ההצתה הפכה לכלי שנועד להטיל אימה ופחד. עובדי אולם התצוגה התקשו להתאושש לאחר האירוע וקשה היה לאחות את השברים ולגרום לחברה לחזור ולתפקד. האירועים פגעו בהכנסות החברה ובתדמיתה, והעלו את פרמיות הביטוח לכל סניפי החברה בסכומי עתק. הדעת נותנת כי מעבר לפגיעה בביטחון עובדי החברה ואולם התצוגה, נפגעה גם תחושת הביטחון של בעלי עסקים נוספים בכלל ובעלי העסקים הסמוכים לאולם התצוגה בפרט. מעשי המערער לא גרמו בסופו של יום לפגיעות בנפש, אך פוטנציאל הנזק הגלום בהם הוא גבוה במיוחד – החל מפגיעה פוטנציאלית בעוברי אורח או באדם אשר היה יכול לחלוף בקרבת מקום, וכלה בפגיעה לבתי עסק ולרכוש סמוכים. המערער לא שיתף פעולה עם רשויות החקירה, ולא חשף את זהות שותפיו למעשה שלא אותרו עד היום. העובדה שהמערער לא חשש להעלים את הטלפון הנייד כשהוא בעיצומה של חקירה משטרתית, מעידה לא רק על כוונה לשיבוש החקירה, אלא גם על עזות מצח ואי מורא מהדין. המערער ניהל למעשה הגנת סרק ובחר לנהל את ההליך עד תומו, מבלי שנטל אחריות על מעשיו או הביע חרטה, כך שגם בהיבט זה, המערער אינו זכאי להקלה בעונשו. כל אלו מובילים למסקנה כי העונש שהושת על המערער לא משקף את חומרת מעשיו, אין בו כדי לבטא את סלידת החברה מהם, את גובה הנזק בפועל ובכוח שגרמו מעשיו, ואת חשיבות שיקול ההרתעה הכללית. העונש שהושת על המערער אינו משקף את הנחישות שבה יש לפעול אל מול עבירת ההצתה. הגיעה אפוא העת להעלות באופן משמעותי את רף הענישה בעבירות הצתה. עונשו של המערער הועמד על חמש שנות מאסר, זאת, תוך שנלקח בחשבון שאין דרכה של ערכאת ערעור למצות את העונש, וכי העלאת רף הענישה בעבירות הצתה בנסיבות כגון דא או בעבירות הצתה שבבסיסן תופעת 'פרוטקשן' או כדרך לפתרון סכסוכים עסקיים "צריכה להיעשות בהדרגתיות, תוך בחינה כפולה של רף הענישה הנוהג, הן ביחס לעבירות הקונקרטיות שבפניו, והן ביחס לעבירות אחרות בדיני העונשין" (ע"פ 2247/10 בעניין ימיני).
לסיכום, ערעור המערער נדחה, וערעור המדינה מתקבל, באופן שעונש המאסר יעמוד על 5 שנות מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו על כנם.
המערערת יוצגה ע"י: עו"ד סיגל בלום ; המשיב יוצג ע"י: עו"ד ראפי מסאלחה
