העליון החמיר בעונשו של שוטר שהשתמש באקדחו כדי לירות בפניה של אשתו. נקבע כי אירוע ההמתה מגלם חומרה יתרה משהמערער, שוטר במקצועו, האמון על שמירה על החוק, השתמש באקדח שניתן לו על מנת להגן על הציבור הרחב, כדי לרצוח את רעייתו
המערער, הורשע בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ברצח רעייתו, לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין. על המערער נגזר עונש של 29 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, ותשלום פיצוי בסכום של 258,000 ש"ח אשר יחולק לילדי המנוחה ולאחותה. ההליך דנן מאחד שני ערעורים: הראשון (ע"פ 1213/21) – השגת המערער על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי; השני (ע"פ 1226/21) – ערעור המדינה על קולת העונש. המערער שירת כשוטר במשטרת ישראל ומתוקף תפקידו החזיק באקדח משטרתי מסוג "יריחו" אותו נהג לשאת עמו לביתו. לאחר ויכוח בין השניים, ירה המערער לעבר פניה של המנוחה ירייה אחת. הקליע פגע בעינה הימנית, וגרם למותה.
לטענת המערער, בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי בנסיבות העניין התגבשה חזקת הכוונה. המערער לא כיוון לפגוע בראשה של המנוחה כעולה מכך שלאחר הירי לא ידע לפרט היכן הכדור פגע בה. אשר לגזר הדין – נטען כי שני היבטים במעשיו של המערער ממקמים את עניינו בחלק הפחות חמור של טווח מעשי הרצח: הראשון – היעדר תכנון שקדם למעשה; השני – מידת האכזריות והפגיעה בקורבן, משמדובר במעשה המתה יחיד וקצר. כן נטען כי לא קדם לאירועי אותו היום כל אקט של אלימות. משילובם של היבטים אלו נובע, כך נטען, כי מתחם הענישה שנקבע מחמיר יתר על המידה
המדינה עמדה על כך שהשתלשלות האירועים מבססת באופן מובהק את ההנחה כי המערער התכוון להמית את המנוחה. הודגש, כי מדובר בשוטר המיומן בירי, אשר נטל את אקדחו האישי, דרך אותו, כיוון אותו לעבר המנוחה בעודו במרחק קצר ממנה, לחץ על ההדק ופגע בראשה.
כב' השופט י' אלרון פסק כי בערעור על הכרעת הדין אין ממש. התמונה המשתקפת מן העובדות אשר עליהן אין חולק היא ברורה וחדה – בשעות הערב פרץ פעם נוספת ויכוח מילולי בין המערער למנוחה. ויכוח זה הפך לאירוע אלים במהלכו המערער הכה את המנוחה בידו, אחר כך באמצעות מכסה מחבת מעץ, בעט בה וגרם לה ליפול ארצה ולדמם. בשלב מסוים, המערער קם ממקום יושבו, הלך לחדר השינה, לקח את האקדח שהיה מונח על מדף בארון, חזר לעבר סלון הבית, דרך את האקדח, כיוון את הנשק אל המנוחה, שישבה על הכיסא בצד שולחן האוכל, וירה בה כדור אחד אשר פגע בעינה הימנית. ירי זה התרחש בחלל קטן, מטווח קצר וכאשר המערער, שוטר במקצועו, מיומן בשימוש באקדח. מכלול התמונה הראייתית לצרכי הוכחת התקיימות "החלטה להמית", בהחלט מקים אפוא בענייננו את "חזקת הכוונה" – לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. בפסיקה נקבעו מספר מבחני עזר המסייעים לבחינת התקיימותה של החלטה להמית, בהתבסס על מכלול נסיבות האירוע. בגדר זאת, נבחן מהו הכלי ששימש לביצוע המעשה; אופן ביצוע המעשה; מספר הפגיעות ומיקומן; אופי התקרית שקדמה לאירוע וכיוצא באלה (ע"פ 9604/04 בעניין כריכלי). יישומם של מבחני עזר אלו כמכלול, מלמד אף הוא, בנסיבות ענייננו, על קיומה של החלטה להמית. כך נובע, בין היתר, מהשימוש בכלי נשק קטלני – אקדח; מכך שהירי בוצע מטווח קצר; ומהסכסוך שקדם לירי. אשר למיקום הפגיעה ומספר הפגיעות, נקבע כי "... פגיעה באיזור רגיש בגופו של הקורבן עשויה להוות אינדיקציה לקיומה של כוונה להמית, אף כאשר מדובר בפגיעה אחת בלבד" (ע"פ 2202/08 בעניין פסקו). גם במקרה זה, יש לראות במיקום פגיעת הקליע – בראשה של המנוחה, כאינדיקציה משמעותית, להלך רוחו של המערער. משכך, בנסיבות העניין, העובדה כי מדובר בירי של קליע בודד אינה מספקת על מנת לסתור את קיומה של חזקת הכוונה.
בנוסף לאמור, נקבע כי טענת המערער כי ביקש כביכול רק להפחיד את המנוחה באמצעות האקדח, אף היא אינה סותרת את חזקת הכוונה בעניינו – הן מאחר שהמערער העיד כי אינו יודע האם המנוחה ראתה כי הוא מחזיק את האקדח בידו, והן מאחר שהיא אינה מתיישבת עם השתלשלות הדברים העובדתית כפי שתוארה על ידי המערער עצמו, שהרי המערער לא פנה למנוחה בהציגו את האקדח עובר לירי. טענה זו אף סותרת את המשך האירוע, במסגרתו לאחר שניגש לחדר הסמוך, נטל את האקדח שהיה מונח בארון ודרך אותו, הפנה אותו לעבר המנוחה ולחץ בחוזקה על ההדק. נקבע כי משכך, חזקת הכוונה לא נסתרה. יתרה מכך, קביעה בדבר קיומה של "החלטה להמית" מחייבת כי תוכח כוונה במישור השכלי – כי מבצע העבירה צפה את התוצאה הקטלנית; וכן במישור הרצוני, כי המבצע שאף להגשים תוצאה קטלנית זו (ע"פ 8449/17 בעניין פלוני). נקבע כי במישור השכלי, על בסיס חזקת הכוונה ומבחני העזר לעיל – מתקיימת כוונה זו. חלק ניכר מטענות המערער מופנות כלפי המישור הרצוני. סעיף 20(ב) לחוק קובע: "לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן." בקובעו זאת, המחוקק עיגן את הלכת הצפיות, אשר "להבדיל מהנחת הכוונה, [...] אינה חזקה עובדתית יחסית, אלא חזקה משפטית חלוטה. משמעות הדבר, כי בעבירות שבהן חלה "הילכת הצפיות", לא יכול הנאשם לסתור אותה בטענה שלא חפץ בתוצאות מעשהו" (ע"פ 3126/96 בעניין עמיר). הלכת הצפיות מבטאת את תפיסת המחוקק הרואה שקילות מוסרית בין כוונה לגרום לתוצאה, לבין צפיית התרחשותה ברמת הסתברות הקרובה לוודאי. הווה אומר: אף אם תקבל טענת המערער כי בעת הירי הוא אכן, באמת ובתמים, לא רצה להמית את המנוחה, וזו טענה שקשה עד מאוד לקבלה בנסיבות העניין, הרי שנוכח רמת הצפיות הגבוהה של אפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, בהינתן השימוש באקדח, דריכתו, טווח הירי הקצר, מיקום הפגיעה ומכלול נסיבות האירוע – יש לראות בו כמי שהתכוון לגרום למותה. בהמשך לאמור נקבע כי באשר להתנהלותו של המערער לאחר הירי, מעשיו של המערער עובר לירי ובביצוע הירי עצמו מאפילים באופן חד משמעי על תחושותיו לאחר הירי. מי שנוטל אקדח; דורך אותו; מכוונו לעבר אחר ממרחק קצר; ולבסוף יורה ירייה אחת שפוגעת בראשו של הקורבן – יתקשה עד מאוד לעורר ספק סביר בדבר כוונתו הקטלנית בעת המעשה, בהסתמך על תגובתו למעשה ידיו. כפי שנקבע בע"פ 2316/98 בעניין סוויסה: "התנהגותו של המערער לאחר מעשה, מצוקתו הנפשית לאחר מות אשתו, בכיו וביטויי הצער שביטא אין בהם כדי לעורר ספק באשר לכוונתו בעת ביצוע המעשה.". משעה שהמערער ראה לנגד עיניו את תוצאות מעשיו, ייבב ולא ידע את נפשו מרוב צער. אולם, לצרכי קביעת היסוד הנפשי של המערער עובר לירי ובמהלכו – אין בעובדה זו כדי לסייע לו.
יתר על כן, נקבע כי לפנינו שני ערעורים על גזר הדין – ערעור המערער על חומרת העונש אל מול ערעור המדינה על קולת העונש. רף הענישה בגין עבירת הרצח הבסיסית עודנו מתעצב בפסיקת בית המשפט העליון. אחד מההיבטים המשמעותיים של הרפורמה בעבירות ההמתה, הוא פיצול עבירת הרצח לשתי עבירות – עבירת הרצח הבסיסית, ועבירת הרצח בנסיבות מחמירות. בע"פ 3223/21 בעניין שפק נדחתה עמדת המדינה כי במקרים של רצח בכוונה יש להתייחס במסגרת עבירת הרצח הבסיסית לעונש מאסר העולם בתור "עונש מוצא", ונקבע כי העונש המרבי בגין עבירת הרצח הבסיסית שמור ל"מקרים המתאימים" המצדיקים זאת, בדומה לכל עונש מרבי אחר הקבוע בחוק. המחוקק קבע בסעיף 301א(א) לחוק רשימת נסיבות אשר בהתקיימותן יורשע הנאשם בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות, ויושת עליו עונש מאסר עולם חובה. לצדן, קבע כי גם בגין עבירת הרצח הבסיסית ניתן להשית עונש של מאסר עולם (סעיף 300(א) לחוק). אם כך, במישור העונש הקבוע בצד העבירות, ישנה חפיפה מסוימת המבטאת את הכרת המחוקק כי קיימים מקרים אשר אינם נכנסים לגדרי נסיבותיה המתוחמות של עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, אך חומרתם מצדיקה עונש זהה. על רקע קביעה זו, המדינה טוענת כי מקרה זה הוא המצדיק השתת עונש מאסר עולם, ויש לקבל את טענתה.
יתרה מזו נקבע כי המקרה דנן משלב מספר נסיבות הצובעות אותו בצבעים חמורים במיוחד. מדובר באירוע מצער נוסף של אלימות קשה נגד נשים מצד בני זוגן. הפעם, אלימות קטלנית. על אודות הצורך בהחמרה בענישה בגין עבירות אלו, עמד בית המשפט העליון לא אחת. מטבע הדברים, יישומה של מדיניות ענישה מחמירה זו, משמעותה כי משקלן של נסיבותיו האישיות של נאשם – פוחת. מעבר לכך, אירוע ההמתה מגלם חומרה נוספת משהירי נעשה לאחר שהמערער הכה את המנוחה באופן שאף גרם לה לבסוף ליפול ארצה ולדמם. ניכר, כי במהלך אותו ערב עמדו בפני המערער הזדמנויות אינספור לחדול ממעשיו האלימים, ואולם הוא בחר להסלים את האלימות שהפעיל כלפי המנוחה, עד שלבסוף ירה בראשה. זאת ועוד, חומרה נוספת יש לראות בכך שהמערער היה באותה העת שוטר במקצועו, מי שאמור להיות אמון על שמירה על החוק. באקדח שניתן לו על מנת להגן על הציבור הרחב, השתמש כדי לרצוח את רעייתו. מטרידה המחשבה כי נגישות המערער לאקדח מתוקף תפקידו תרמה תרומה של ממש לתוצאה הטראגית. במידה רבה, הרצח שביצע המערער הוא כפסע מלהיכלל בנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 301א(א)(1) לחוק: "מעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית". משמצרפים את הנסיבות המחמירות לעיל וכן את מדיניות הענישה המחמירה בגין עבירות אלימות מסוג זה – מגיעים לכלל מסקנה כי ראוי היה להשית על המערער עונש של מאסר עולם. משהנסיבות שניתן לזקוף לטובת המערער הן מעטות ומשקלן נמוך; ואילו הנסיבות לחובתו הן משמעותיות עד מאוד, נכון היה למקם את עונשו בגבולו העליון של מתחם הענישה ההולם.
זאת ועוד, נקבע כי בבוא בית המשפט לגזור את עונשו של מי שהורשע בעבירת הרצח הבסיסית, קירבה לנסיבות הקבועות בסעיף 301א(א) לחוק עשויה ללמד כי גם עונשו של נאשם זה צריך להיות קרוב – אם לא דומה, לעונש של מי שהורשע בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות. קרי, עונש של מאסר עולם. ועל כן העונש הראוי למערער הוא עונש של מאסר עולם. קביעת המחוקק כי גם בגין עבירת הרצח הבסיסית ניתן להשית עונש מאסר עולם כעונש מרבי, עומדת על רגליה שלה, ואינה מחייבת השוואה מתמדת אל מול הנסיבות המחמירות אשר עוגנו בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות. ניתן לכאורה לטעון כי ההבדל בין מאסר עולם לבין מאסר בפועל בן 29 שנים אינו כה משמעותי באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. טיעון זה אינו נטול היגיון. אולם, בעונש של מאסר עולם גלום מסר, שבמקרים החמורים שבחמורים שבהם אדם נוטל את חייו של אחר – יהא עונשו החמור שהדין מכיר. מסר זה הוא בעל חשיבות יתרה, ויש להשמיעו בקול רם וצלול – עבירת הרצח הייתה, ונותרה, החמורה שבספר החוקים; העונש שניתן לגזור בגינה היה, ונותר, החמור שבדין; עקרון קדושת החיים, עודנו נישא מעל יתר השיקולים והאינטרסים. לפנינו רצח אכזרי נוסף של אישה בידי בן זוגה. המערער והמנוחה נישאו זמן לא רב לפני האירוע, ונולדה להם תינוקת כחודשיים לפני הרצח. לכאורה, כל חייהם המשותפים היו לפניהם. כל זאת גדע המערער במו ידיו באותו ערב לאחר ויכוח. במעשיו, ניפץ לרסיסים את משפחתו הגרעינית, והסב נזק קשה עד מאוד לילדי המנוחה ולבתם המשותפת. המחשבה שבת זוג, בהווה או בעבר, היא קניינו של בן זוגה מעתה ועד עולם, ולא, חייה מוטלים בסכנה, היא תפיסה מעוותת מיסודה החוצה עדות ודתות אשר אין לה מקום בחברה בישראל. תופעה עגומה זו יש לעקור מן השורש, וליתן לכך ביטוי הולם בעונש הנגזר על עבריינים שנוהגים כך. נפסק לדחות את ערעור המערער על שני חלקיו, ולקבל את ערעור המדינה, באופן שבו חלף עונש המאסר שהושת עליו, לריצוי בפועל ועל תנאי, יהא עליו לרצות עונש של מאסר עולם. רכיב הפיצוי שבגזר הדין יוותר על כנו.
לסיכום, ערעור המערער נדחה, ערעור המדינה התקבל.
המערער יוצג ע"י: עו"ד גיא עין-צבי ; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד תמי בורנשטיין
