חדשות

בג"ץ דחה עתירה שהגישו בני משפחתו של מחבל על ההחלטה להרוס את דירתם. נקבע ברוב דעות כי מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית סבור כי הריסת הדירה נחוצה לצורך הרתעת מחבלים פוטנציאליים מלבצע פיגועים דומים בעתיד. ההחלטה התקבלה תוך בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, ואין היא מגלה עילה להתערבות בית משפט.

לפנינו עתירה נגד צו החרמה והריסה שהוציא משיב 1 (להלן גם: "המפקד") לדירת מגורים בקומה העליונה במבנה דו-קומתי המצוי בכפר סילת אל-חארת'יה (להלן: הדירה ו-המבנה בהתאמה) בה התגורר מחמוד גאלב מחמוד ג'ראדאת (להלן: "המחבל") אשר, על פי חומר הראיות המצוי בידי המשיבים, ביצע ביום 16.12.2021 פיגוע טרור בו נרצח יהודה דימנטמן ז"ל (להלן: "המנוח") ונפצעו שני אזרחים ישראלים נוספים.

עותרים 5-1 הם בני משפחתו של המחבל. עותרת 1 היא אשתו ועותרים 5-2 הם ילדיו של המחבל. עותרת 6 היא עמותה הפועלת לקידום זכויות אדם. העותרים העלו טענות שונות נגד החלטת המשיב להחרים ולהרוס את הדירה, וביניהן טענות עקרוניות הנוגעות לשימוש בתקנה 119 וטענות פרטניות בנוגע לשימוש שנעשה בתקנה במקרה זה. במישור העקרוני נטען כי מדיניות הריסת הבתים עומדת בסתירה לנורמות המחייבות את המשיבים לרבות הדין הבינלאומי ההומניטרי וכי השימוש בתקנה פוגע בזכויות אדם מוגנות שונות, ביניהן הזכות לכבוד, הזכות לקיום בכבוד, הזכות לקניין והזכות לדיור. לגופם של דברים נטען  כי במקרה זה לא מתקיימת התכלית ההרתעתית העומדת בבסיס השימוש בתקנה, בין היתר בהתחשב בכך שההודעה על הכוונה להרוס את המבנה פורסמה בכלי התקשורת עוד טרם נמסרה הודעה על כך למשפחת המחבל, באופן המעיד שמדובר בתגובה עונשית שנועדה "לרצות את יצר הנקם הציבורי" ותו לא. בנוסף נטען כי ההליך המשפטי הפלילי המתנהל נגד המחבל הוא בראשית דרכו כאשר טרם התגבשה תשתית עובדתית מספקת לצורך עשיית שימוש בתקנה.

המפקד והיועמ"ש טענו כי לאחר בחינת התשתית העובדתית הקיימת בידי רשויות הביטחון, הכוללת בין היתר את גרסאות המחבל, עדויות מעורבים נוספים וכן ראיות נוספות, נמצא כי ישנה תשתית ראייתית-מנהלית מספקת המבססת את הקביעה כי המחבל היה שותף מרכזי וישיר בביצוע הפיגוע. כפי שנקבע זה מכבר בפסיקת בית משפט זה, לאור התכלית ההרתעתית על המפקד לממש את סמכותו סמוך ככל הניתן למועד הפיגוע ולא להמתין למיצוי ההליך הפלילי.  בנוסף הודגש כי למחבל זיקת מגורים מובהקת לדירה, בה התגורר יחד עם משפחתו הגרעינית, כאשר מאפייני הפיגוע ותוצאותיו הקשות מחייבים הרתעה ממשית ואפקטיבית שלא תושג בדרך פוגענית פחות. עוד נטען כי ההריסה צפויה להתבצע בדירת המגורים שבה התגורר המחבל עם בני משפחתו הגרעינית בלבד, ולא ביתר חלקי המבנה השייכים, על פי טענת העותרים עצמם, למחבל ולאחיו

כב' השופט ד' מינץ פסק כי חיצים רבים הפנו העותרים בעתירתם נגד עמדת המשיבים כי הריסת המבנה נדרשה לצורך יצירת הרתעה אפקטיבית. לדידם, לא רק שאין ממש בטענה בדבר כוחו ההרתעתי של השימוש בתקנה, שכן לא הוצגו לשם כך נתונים אמפיריים מדויקים, אלא שבמקרה זה אף "יצא המרצע מן השק" במובן זה שהתגלה לעיני כל כי התכלית האמיתית מאחורי הוצאת צו ההחרמה וההריסה היא עונשית ולא הרתעתית. אין לקבל טענה זו.  ראשית, השאלה אם יש בכוחה של התקנה להביא להרתעה היא סוגיה מקצועית. כפי שפירטו המשיבים, הגורמים המקצועיים עליהם הם נסמכים, שעמדתם גם הובאה לידיעתנו כחלק מהחומר החסוי שהוגש, סבורים כי להריסת בתי מחבלים קיימת השפעה הרתעתית על מחבלים פוטנציאליים. כבר נפסק בעבר כי לבית המשפט אין את הכלים המתאימים לבחון האם הריסת מבנה מגורים של מחבל יביא להרתעה אפקטיבית, והוא אינו בא בנעלי המשיב אשר לו שיקול הדעת לקבוע אימתי תצמח תועלת ראויה מהאמצעי שיופעל.

עוד נפסק כי נקודה מרכזית נוספת של העותרים היא כאמור כי לא היה מקום להפעיל את הסמכות לפי התקנה במקרה זה בהיעדר תשתית עובדתית מספקת נוכח השלב בו מצוי ההליך הפלילי המתנהל בעניינו של המחבל ובהינתן כי לעותרים לא נמסר מידע על אודות הראיות הקיימות בעניין מעורבותו של המחבל הפיגוע. ברם, הלכה מושרשת היא כי הפעלת סמכות ההחרמה וההריסה אינה מותנית בהרשעת המחבל בהליך הפלילי, כאשר המשיב רשאי להסתמך על ראיות העומדות במבחן הראיה המנהלית. בענייננו, לאחר עיון בתשתית הראייתית הקיימת נגד המחבל אשר הוגשה לעיוננו, אשר מטבע הדברים לא ניתן לפרט לגביה שעה שהחקירה טרם הסתיימה, ניתן לקבוע באופן ברור וחד-משמעי, כי יש בחומרים כדי לבסס (בוודאי ברמה המנהלית הנדרשת) מעורבות ישירה, עיקרית וברורה של המחבל בפיגוע.

לגופם של דברים נקבע כי בסופו של יום, המשיב סבור כי הריסת הדירה נחוצה לצורך הרתעת מחבלים פוטנציאליים מלבצע פיגועים דומים בעתיד. ההחלטה התקבלה תוך בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, ומשכך אין היא מגלה עילה להתערבות בית משפט זה

כב' השופט ג' קרא חלק על דעת חבריו כב' השופטים ד' מינץ וש' שוחט תוך שפסק כי העותרים, אשתו וארבעת ילדיו הקטינים של המחבל, מתגוררים בכפר הפלסטיני סילת אל-חראת'יה. הדירה אותה מבקש המפקד הצבאי להרוס (להלן: הדירה) מצויה בקומה השנייה של בניין בן שתי קומות, בו מתגוררים גם בני משפחה נוספים של המחבל. העותרים לא ידעו, ואין טענה שידעו, כי המחבל עתיד לבצע את הפיגוע. לא הוצגה כל ראיה לכך שיכלו לדעת כי בכוונת המחבל לבצע את הפיגוע, כי יכלו למנוע אותו, או כי הפיגוע בוצע בזיקה כלשהי לדירה. אין אף טענה כי סייעו למחבל בדיעבד, לאחר האירוע.

עוד ציין כב' השופט ג' קרא כי על מנת להצדיק את הריסת ביתם של חפים מפשע מטעמי "הרתעה", יש להוכיח כי הריסת הבית אכן תוביל להרתעה. שימוש בסנקציה כה פוגענית כלפי מי שאיש אינו טוען כי לקח חלק כלשהו בביצוע הפיגוע, אינה יכולה להיות מבוססת טוטאלית על "מכלול" של הערכות עמומות. היא צריכה להיות מבוססת בנתונים מוצקים וברורים, אשר נאספו במתודולוגיה ברורה ותקפה. בענייננו לא הוצגו נתונים כאלה. משכך, אין לייחס משקל ממשי לחוות הדעת הביטחונית, ולא ניתן לומר כי הריסת הדירה – המבוססת הלכה למעשה רק על חוות הדעת הביטחונית – התקבלה באופן מיודע. על כן, ההחלטה להרוס את הדירה התקבלה באופן בלתי מיודע, ומשכך לוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר על פי חוות הדעת תיחזוק התודעה – לפיה ביצוע פיגועים יגרור מחיר כלכלי אישי ומשפחתי – מחייב שימוש עקבי באמצעי זה.

לסיכום, העתירה נדחתה.

העותרים יוצגו ע"י עו"ד מיכל פומרנץ; עו"ד שירה פלטי; המשיבים יוצגו ע"י עו"ד ערין ספדי-עטילה

בג"ץ  564/22