חדשות

בג"ץ דחה את עתירתה של חברת "מנו ספנות", להורות למדינה לשאת בהוצאות האבטחה של אניות הנופש שלה, כפי שנעשה לגבי אניות מסחר וחברות התעופה. השופט דחה בין היתר את הניסיון להתלות בהוראות חוק הלאום לצורך חיוב המדינה וקבע כי הוא נטול אחיזה, ולו מינימאלית, בלשון החוק

העותרת, חברת "מנו ספנות", מנהלת שתי אניות נוסעים למטרות נופש ופנאי, הרשומות במדינת פנמה ושטות תחת דגלה. לטענת העותרת, נהלי הבטיחות החלים עליה מתוקף הנחיות משרד התחבורה, מעמיסים עליה עלות שנתית בסך של כ-3 מיליון שקל ולכן עתרה להורות למדינה לאבטח את האניות המנוהלות על ידה או לחלופין לשאת בהוצאות הנדרשות לשם אבטחתן. לחילופי חילופין, ביקשה החברה להורות למדינה להשתתף בהוצאות האבטחה בשיעור זהה לשיעור ההשתתפות בהוצאות האבטחה של חברות תעופה, העומד על פי הנטען על 97.5%.

לטענת העותרת, הטעמים העומדים בבסיס החלטת המדינה להשתתף בהוצאות האבטחה של חברות התעופה תקפים גם לגביה, וביניהם אופי האיום לו חשופות חברות התעופה והעותרת, המתבטא בסיכון הנובע מה"ישראליוּת" שלהן; אופיין המחייב של הנחיות הביטחון, שאינו מותיר לה ולחברות התעופה שיקול דעת אם למלא אחריהן; והשיקול התחרותי, המתבטא באינטרס של המדינה לאפשר לחברות התעופה להתחרות בחברות התעופה הזרות.

בנוסף לכך, העותרת סבורה כי חובתה הבסיסית של המדינה להגן על אזרחיה, היא כשלעצמה מחייבת את המדינה לשאת בעלות הכרוכה במילוי חובה זו, ואל לה להשית עלות זו על גופים פרטיים. עוד נטען כי החלטת המדינה שלא לממן את הוצאות האבטחה של העותרת, פוגעת בחופש העיסוק ובזכות הקניין שלה. לביסוס טענתה, ניסתה העותרת להיתלות, בין היתר, בהוראות חוק הלאום, הקובעות כי "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם".

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

המדינה, מאידך, סברה כי ההחלטה אם להשתתף בהוצאות האבטחה של העותרת נגזרת משיקולי תקציב וסדר עדיפויות, ובעניין זה מוקנה לה שיקול דעת רחב. עוד נטען, כי עצם העובדה שהדרישות הרגולטוריות מעמיסות על העותרת הוצאות, אין פירושה כי המדינה נדרשת לממן עלויות אלה או להשתתף בהן. באשר לחברות התעופה, המדינה סבורה כי יש להבחין בינן לבין העותרת, בין היתר משום שאופי השירות המסופק על ידי חברות התעופה הוא שונה; משום שיש למדינה אינטרס חשוב בשימור קו אווירי פתוח; וכי יש צורך לסייע לחברות התעופה הישראליות להתחרות בחברות תעופה זרות. זאת, בשונה מהעותרת, שהיא החברה היחידה המספקת שירות של הפלגות נופש היוצאות וחוזרות לישראל.

לבסוף, טענה המדינה כי לנוכח היקף ההנחיות בתחום התעופה ומורכבותן, העלות הכרוכה ביישומן גבוהה בהרבה לעומת העלות בה נדרשת העותרת לשאת. מכל מקום, המדינה טוענת כי לא כל פגיעה ביכולת התחרות בשוק בינלאומי מצדיקה מימון ממשלתי.

השופט יצחק עמית קבע כי "דרכו של עולם" שהמדינה מחילה על גופים שונים, מסחריים ואחרים, דרישות רגולטוריות בשלל תחומים שנועדו לשרת תכליות שונות. עם זאת, עצם העובדה שמילוי אחר דרישה רגולטורית כרוך בעלות כספית לגוף המפוקח, אין פירושה כי על המדינה מוטלת חובה לשאת בעלויות אלו.

עוד ציין עמית כי העתירה עוסקת בסוגיה של מתן סובסידיות על ידי המדינה, אולם נקודת המוצא ביחס לכך היא שמדובר בהחלטה מובהקת של מדיניות כלכלית ושל סדרי עדיפויות המסורה לשיקול דעתה של הממשלה, ובית המשפט יימנע מלהתערב בה אלא במקרים בהם נפל פגם מובהק. לדעת עמית, קבלת טענתה של העותרת כי יש להחיל על המדינה 'חובת סבסוד עקרונית' בגין הוצאות אבטחה מן הסוג הנדון, פירושה התערבות בסדרי העדיפויות התקציביים של המדינה, נושא המצוי כאמור בליבת שיקול דעתה של הרשות המבצעת.

לעניין זה, סבר השופט כי העובדה שמדובר בעלויות אבטחה לספינות תיירים אינה משנה את נקודת האיזון, היות שבפועל קיימות דוגמאות נוספות להנחיות המוטלות על גופים פרטיים הנדרשים להתמודד עם איומים ביטחוניים, הנדרשים לשאת בעצמם בעלות הכרוכה בכך.

גם ניסיונה של העותרת להיתלות בהוראות חוק הלאום על מנת לתמוך בטענותיה נדחו ע"י השופט, שהביע ספק עד כמה ניתן להשקיף על תיירים ישראליים המפליגים להנאתם בספינות תיירות כמי ש"נתונים בצרה ובשביה", כלשון החוק. מכל מקום, לדברי עמית, הניסיון להסיק מסעיף זה קיומה של חובה אופרטיבית של המדינה לממן את הוצאות האבטחה של גוף מסחרי כדוגמת העותרת הוא נטול אחיזה, ולוּ מינימאלית, בלשון חוק היסוד. לסיכום נקודה זו, קבע עמית כי אין לקבל את טענתה העקרונית של העותרת כי המדינה – מתוקף חובתה לדאוג לביטחון אזרחיה – נדרשת לשאת בעלויות הכרוכות במילוי הנחיות האבטחה החלות על העותרת.

לבסוף, התייחס עמית לשאלה האם ההבחנה שביצעה המדינה בין הגופים הזכאים למימון הוצאות האבטחה לבין העותרת, היא הבחנה רלוונטית בין גופים שונים הפועלים בענפים שונים, או שמא מדובר בהפליה פסולה בין שווים. לשיטתו, ההבחנה בין תחום התעופה לתחום בו פועלת העותרת אינה נטולת היגיון, שכן חברות התעופה מקיימות ומשמרות את ערוצי התחבורה והתובלה האוויריים למדינת ישראל וממנה והצורך להבטיח כי ערוצים אלו יישמרו פתוחים – הן בעתות שגרה, ולא פחות חשוב מכך בעתות חירום – הוא מובן. מנגד, החשיבות בהבטחת פעילות הפלגות הנופש בעתות שגרה וחירום – אינה בעלת עוצמה זהה בהשוואה להבטחת פעילותו של תחום התעופה האווירית בכללותו.

בנוסף, ציין עמית, חברות התעופה נדרשות להתמודד בתנאי שוק תחרותיים ביותר, שהתגברו עד מאד בשנים האחרונות בין היתר בעקבות החלטת הממשלה לאשר את רפורמת "השמיים הפתוחים", והן נוכח הנחיות האבטחה המחמירות החלות עליהן בהשוואה לחברות הזרות. לעומת זאת, בשוק שבו פועלת העותרת אין זולתה שחקנים נוספים בישראל. בהקשר זה, המדינה אף הבהירה כי בשונה מתחום התעופה, ככל שהיו בנמצא אניות זרות המספקות את אותו השירות שמספקת העותרת, גם הן היו נדרשות לעמוד בהנחיות האבטחה החלות על העותרת.

עוד לשיטת עמית, גם ההבחנה בין העותרת לבין אניות מסחר הזוכות למימון מלא של הוצאות האבטחה, אינה שרירותית. כפי שהסבירה המדינה בתגובתה, 98% מהייבוא והייצוא של ישראל נעשה דרך הים, וקיימת חשיבות רבה להבטיח את המשך קיומה של מערכת הובלה ימית ישראלית שתעמוד לרשות המשק בעתות שגרה וחירום. בנסיבות אלו, נקבע, הטענה כי יש להשקיף על העותרת ועל ספינות המסחר והאנרגיה כעל שחקנים "שווים" שהמדינה אינה רשאית להבחין ביניהם, היא טענה שיש קושי לקבלה.

נוכח האמור, נקבע כי טענתה העקרונית של העותרת, ולפיה חלה על המדינה חובה לשאת בהוצאות האבטחה שלה משום שהן נובעות מדרישות רגולטוריות שהיא נדרשת לעמוד בהן, נעדרת בסיס ואינה עולה בקנה אחד עם הדין וההלכה הפסוקה. בנוסף, לא מדובר בהפליה לרעה של העותרת לעומת חברות התעופה ואניות המסחר. העתירה נדחתה, העותרת תשא בשכר טרחת המדינה בסך 20,000 שקל. "מנו ספנות" יוצגה בהליך ע"י עו"ד גיורא ארדינסט, עו"ד רן שפרינצק ועו"ד יובל נעים. המדינה יוצגה ע"י עו"ד יונתן ברמן.

בג"ץ 5042/15