חדשות

בית המשפט העליון ביטל את "הלכת ידידיה" הותיקה בפשיטת רגל, שקבעה כי פיצויים בגין נזקי גוף שמקבל פושט הרגל אינם מהווים "נכס" ולפיכך שייכים במלואם לפושט הרגל ואינם מוקנים לנאמן. נקבע, כי הגיעה העת לשנות הלכה זו, שניתנה לפני למעלה מ-50 שנה, וזאת לנוכח השינויים והתמורות שהתרחשו במרחב המשפטי ובשל הקשיים העקרוניים שהיא מעוררת כיום

בשנת 1968 ניתן פסק הדין בעניין ידידיה, בו נקבע כי פיצויים בגין נזקי גוף שמקבל פושט רגל אינם מהווים "נכס" כמשמעו בפקודת הנזיקין ולפיכך שייכים במלואם לפושט הרגל ואינם מוקנים לנאמן. הלכה זו יושמה לאורך השנים על-ידי הערכאות הדיוניות והייתה בתוקף במשך למעלה מחמישה עשורים.

לבית המשפט העליון הגיעו לאחרונה 3 ערעורים שנידונו במאוחד, שהעלו את שאלת תוקפה של הלכת ידידיה, קרי האם פיצויים להם זכאי ניזוק פושט רגל בגין נזקי גוף שנגרמו לו, מוקנים לנאמן כך שניתן לעשות בהם שימוש לטובת נושיו, או שמא דינם של פיצויים אלה כדין "זכות אישית" של פושט הרגל והם נותרים מחוץ לקופת הכינוס. לטענת פושטי הרגל, הלכת ידידיה מעוגנת בלשון החוק ואין לסטות ממנה, שכן סכום הפיצויים נועד, רובו ככולו, לטיפול בנזקי הגוף שנגרמו להם עקב מעשה העוולה בגינה הוגשה תביעתם.

מנגד, עמדתה העקרונית של הכונסת הרשמית היא כי הגיעה העת לבחון מחדש את תוקפה והיקפה של הלכת ידידיה, תוך יצירת הבחנה בין ראשי הנזק השונים המרכיבים את הפיצוי בגין נזקי גוף. נטען כי פרשנות המונח "נכס" בהלכת ידידיה, המושתתת על הפרשנות שניתנה למונח "נכס" בגדרי המשפט האנגלי, אינה רלוונטית עוד לנוכח התמורות שחלו הן במשפט הישראלי והן במשפט האנגלי בחמישים השנים האחרונות. עוד נטען כי יישומה של הלכת ידידיה מביאה לעיתים קרובות לתוצאה בה מצבו של הניזוק משתפר ביחס למצבו טרם התרחשות האירוע הנזיקי, וזאת על חשבונם של נושיו ובניגוד לתכלית הפיצויים בדיני הנזיקין.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

להליך הצטרפה גם לשכת עורכי הדין כ"ידידת בית המשפט", כאשר לעמדתה אין מקום לשינוי הלכת ידידיה, ואף אם היה מקום לעשות כן – יש להותיר את ההכרעה בנדון בידי המחוקק.

השופטים סולברג, אלרון ווילנר קבעו כי הגיעה העת לשנות את הלכת ידידיה ולקבוע כי פיצויים בגין פגיעה בכושר ההשתכרות של פושט רגל יוקנו לנאמן ויופקדו בקופת פשיטת הרגל. השופטת וילנר, שכתבה את פסק הדין העיקרי, ציינה כי נקודת המוצא לדיון היא הוראת סעיף 21 לפקודת הנזיקין, הקובעת כי לפושט רגל יש זכות לתבוע על עוולה שנגרמה לו, למעט הזכות לתבוע על עוולה שגרמה נזק ממון לנכסיו אשר עוברת לידי הנאמן או ממומשת על ידו. ביחס לסעיף זה, מתעוררות שלוש שאלות – האם זכותו של פושט רגל להגיש תביעה על עוולה שנגרמה לו כוללת גם את הזכות לקבל לידיו את פירות התביעה, האם תביעה בגין נזקי גוף היא תביעה על עוולה "שגרמה נזק ממון לנכסי פושט רגל", אשר הזכות לממשה מוקנית לנאמן, או שהיא תביעה אישית שהזכות לממשה נותרת בידיו של פושט הרגל, והאם ניתן לפצל את זכות התביעה בגין נזקי גוף לזכות תביעה ממונית, אשר תוקנה לנאמן, ולזכות תביעה אישית, אשר תיוותר בידי החייב.

במסגרת הלכת ידידיה, נקבע כי הזכות להגיש תביעה כוללת את הזכות ליהנות מפירותיה, וכי הזכות להגשת תביעה בגין נזקי גוף היא זכות תביעה אישית של פושט הרגל, ואין לראות בה תביעה על עוולה "שגרמה נזק ממון" לנכסיו, אשר מוקנית לנאמן. לבסוף נקבע כי לא ניתן לפצל את זכות התביעה לפיצוי בגין נזקי גוף לזכות תביעה ממונית ולזכות תביעה אישית. בעניין זה, ציינה השופטת כי הלכת ידידיה הסתמכה הן על הפרשנות בפסיקה האנגלית והן על הפרשנות בדין הישראלי, ובפרט בדיני הנזיקין, למונח "נכס", כפי שרווחו באותה עת. עם זאת, בחמישים השנים שחלפו מאז נקבעה הלכת ידידיה השתנה המצב המשפטי, הן בשיטות המשפט האנגלו-אמריקניות והן בישראל, באופן השומט במידת מה את הבסיס המשפטי לתחולתה במתכונתה הנוכחית היום.

ביטול ההלכה יממש את תכליות הליך פשיטת הרגל

לפיכך, לדעת וילנר, פרשנות עדכנית מובילה למסקנה לפיה "עוולה שגרמה נזק ממון לנכסי פושט רגל" כוללת אף עוולות שגרמו נזק ממון לכושר השתכרותו של פושט הרגל. מכאן, שבהתאם לדיני הנזיקין החלים היום בישראל, ניתן לקבוע כי הזכות להגיש תביעה על עוולה שכזו עוברת לנאמן או ממומשת על ידו. זאת ועוד, מלבד השינויים המשפטיים בדין הישראלי ביחס לפרשנותו של המושג "נכס", ציינה השופטת וילנר גם את השינויים בדין האנגלי אשר שימש בסיס לפסיקה בעניין ידידיה. כך למשל, הפסיקה האנגלית בתקופה האחרונה הכירה באפשרות לפצל בין רכיבי הפיצוי השונים בגין נזקי גוף, וקבעה כי פיצויים בגין הפסדי שכר הם בגדר "נזקי ממון" או "רכיבים נכסיים" אשר מוקנים לנאמן.

לכך, הוסיפה את העובדה שמאז נפסקה הלכת ידידה נחקק חוק יסודות המשפט, אשר ביטל את החובה להיזקק לדין האנגלי בעת פרשנות חקיקה ישראלית. כל אלו, לשיטת השופטת, מערערים את הבסיס המשפטי עליו נשענת הלכת ידידיה, ובצירופם להרחבת הפרשנות של המושג "נכס" בדיני הנזיקין – נראה כי יש קושי ממשי להותיר הלכה זו על כנה במצב המשפטי הנוכחי. מלבד האמור סברה וילנר כי העברת רכיב הפיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרותו של פושט רגל לנאמן תממש באופן המיטבי, ותוך הרמוניה חקיקתית, את תכליות הליך פשיטת הרגל.

כפועל יוצא של האמור, נקבע כי אף אם התביעה בגין נזקי גוף הוגשה כולה על-ידי הניזוק פושט הרגל, הנאמן יהא זכאי לקבל את רכיב הפיצוי שניתן עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות של פושט הרגל הניזוק לעבר ולעתיד. במקרה כזה, מתוך כלל הפיצוי שיינתן לניזוק, רכיבי הפיצוי בגין "זכויותיו האישיות" של פושט הרגל, אשר אינן מהוות "נכס", ייוותרו בידיו ולא ייכנסו לקופת הכינוס, ובכלל זה – רכיבי פיצוי עבור נזק בלתי ממוני, פגיעה באוטונומיה, עזרת צד ג' והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד. לצד זאת העירה כי יש קושי לראות בהוצאות רפואיות לעבר כ"נכס", נוכח מהותו של הפיצוי המתייחס לכיסוי הוצאות שנגרמו לפושט הרגל לצורכי ריפוי.

השופט אלרון הסכים כי יש לראות בכושר ההשתכרות "נכס", אך הוסיף כי לשיטתו יש לפרש את הסוגיה באופן שזכות התביעה, אף באשר לפגיעה בכושר ההשתכרות, תיוותר בידי פושט הרגל, בין היתר בשל החשש מפני ניגוד אשר עלול להיווצר בין האינטרסים של פושט הרגל בניהול ההליך הנזיקי, לבין האינטרסים של הנאמן והנושים בנדון. לכך השיבה השופטת וילנר כי חשש זה הוא זה העומד בבסיס הקניית זכויות התביעה הנוגעות לנכסי החייב דווקא לנאמן וכי אין מקום ליתן להוראת סעיף 21(1) לפקודת הנזיקין פרשנות מצמצמת, שאינה מתיישבת עם לשונו הברורה של סעיף זה ועם תכליתו.

עוד סבר אלרון כי מתן זכות תביעה לנאמן עלול לפגוע באופן חמור בפרטיותו של פושט הרגל הניזוק, אלא שלזה השיבה וילנר כי ממילא עם הגשת הבקשה לפשיטת הרגל החייב משיל מעליו כל כסות ונותן הסכמתו לחשיפת מלוא המידע האישי לגביו, אשר רלוונטי להליך, בפני בעלי התפקידים ובפני בית המשפט, לרבות מצבו הכלכלי, הרפואי, המשפחתי וכיוצא באלה. לדבריה, חשיפה זו טומנת בחובה, מטבע הדברים, פגיעה בפרטיות החייב, אולם משהדבר נעשה מיוזמתו, לבקשתו ובהסכמתו, אין לראות בכך משום הפרה של הזכות החוקתית לפרטיות.

ע"א  10217/16