בית המשפט לעניינים מנהליים חייב את הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין לדון פעם רביעית בעניינו של עו"ד שהורחק לצמיתות מהלשכה בעקבות הרשעות פליליות ומשמעתיות וביקש לשוב לשורותיה. נקבע, כי למרות שמעשיו היו חמורים מאד, לא נשקלו כלל השיקולים הרלוונטיים, ובהם זכותו שלא להישאר כל חייו תחת עננת הקלון
העותר התקבל לשורות לשכת עורכי הדין באמצע שנות השמונים. בשלב מסוים הורשע העותר בהליך משמעתי בעבירות על חוק הלשכה וכללי האתיקה. בגזר הדין, הגיעו העותר והקובל לעסקת טיעון לפיה יאוחדו לתיק האמור תיקים נוספים שנפתחו נגד העותר, הוא יודה במיוחס לו בהם, יורשע, ודינו ייגזר להרחקה לצמיתות מהלשכה. לימים, הוגשו נגד העותר גם שני כתבי אישום בגין שורה של עבירות הנוגעות לפעילותו בנדל"ן, הוא הורשע בשניהם ונידון למאסרים בפועל.
במקביל, הוכרז העותר כפושט רגל עד שהופטר בשנת 2014. לאחר ההפטר פנה העותר לוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, בבקשה לשוב לשורות הלשכה. בעקבות הבקשה זומן העותר לשימוע בפני "צוות 51" - גוף שהיה ממונה אז, מכוח סעיף 51 לחוק הלשכה לבחון בקשה מעין זו וליתן המלצתו לוועד המרכזי. בתום השימוע, המלצת הצוות הייתה שהעותר יחדש בקשתו בתום תקופת ההתיישנות של העבירות לפי תקנות המרשם הפלילי, ובעקבות כך החליט הוועד המרכזי לחזור ולדון בעניין בתום תקופה זו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
באוגוסט 2016, עוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות המלאה, פנה העותר בשנית לוועד המרכזי וטען כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות על פי התקופה המקוצרת לאחר הפחתת ניכוי שליש מתקופת מאסרו. בקשתו נדחתה תוך קביעה כי בתום תקופת ההתיישנות יוכל לחדש בקשתו, והיא תידון לגופה מבלי להסתמך על שום מצג, על שום הבטחה, ועל שום תרחיש.
שנה וחצי לאחר מכן, יום לאחר חלוף תקופת ההתיישנות המלאה, פנה העותר בשלישית לוועד המרכזי, ולאחר שנערך לו שימוע בפני ועדת ההתמחות קיים הוועד דיון בעניינו. עם זאת, גם הפעם בקשתו נדחתה, וזאת בשל חומרת ההרשעות; היותן נגועות לתכונות שהן "בליבת המקצוע" (קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות); היות ההרשעות נוגעות לעיסוק בליבת המקצוע של עסקאות נדל"ן וריבוי התיקים המשמעתיים שאוחדו והביאו להוצאה לצמיתות מהלשכה בהסכמת העותר.
נוכח האמור, הגיש העותר עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בת"א. לטענתו, הוועד המרכזי נעדר סמכות לעיין בהרשעותיו הפליליות בחלוף תקופת ההתיישנות, וגם ההחלטה לגופה הייתה חסרת סבירות. הוועד מנגד, טען כי סמכות הלשכה לעיין ולשקול את הרשעותיו של העותר משתרעת עד למחיקתן מן המרשם הפלילי ולא עד התיישנותן, וכי נוכח הרשעותיו של העותר, חומרתן ואופיין כמו גם ריבוי התיקים המשמעתיים בהן הורשע - לא נפל כל פגם בהחלטה לדחות את פנייתו השלישית לשוב לשורות הלשכה.
סגן נשיא בית המשפט, השופט שאול שוחט, קבע כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת, שלוועד המרכזי סמכות עיון בהרשעות קודמות גם אם התיישנו, וזאת עד לתום תקופת המחיקה. סמכות זו הוקנתה בתיקון לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים משנת 2012, אלא שהסמכות לא הוגבלה מעת התיקון ואילך, ולכן רשאי הוועד לעיין ולשקול הרשעות, אף אלה שהתיישנו, ובלבד שלא נמחקו, שנתקבלו גם לפני התיקון.
גם העובדה שהרשעתו של העותר בעבירות המשמעתיות הייתה במסגרת הסדר טיעון לא יכולה, לדעת השופט, להקנות לו את החסינות לה הוא מכוון. בעניין זה, אין כל רמז בהסדר הטיעון או בפרוטוקול הישיבה בה הוצג ההסדר, להסכמה כלשהי מצד הוועד המרכזי לחזרת העותר לשורות הלשכה בחלוף תקופת ההתיישנות. זאת ועוד, הסדר הטיעון נחתם בינואר 2000 בהקשר להליכים המשמעתיים שננקטו נגד העותר, ואותה שעה כלל לא היה ידוע או ברור שיוגשו נגדו כתבי אישום פליליים ושהוא יורשע בהם. גם מטעם זה, סבר השופט, לא ניתן לקבל את הטענה כי הרשעותיו "העתידיות" לא יילקחו בחשבון. לסיכום נקודה זו, קבע השופט כי לא ניתן לטעון שבעת הרשעתו בעבירות המשמעת קנה העותר זכות או אפילו ציפייה לגיטימית שהמידע בדבר הרשעותיו הפליליות – ככל שתהיינה כאלה - לא יועבר בעתיד לידיעת הלשכה.
השיקול היחיד שנשקל היה הרשעותיו של העותר
בכל הנוגע לסבירות ההחלטה, סבר השופט כי יש לדחות את ניסיונו של העותר להפחית מעצם הרשעתו בעבירות שיוחסו לו בשני כתבי האישום שהוגשו או בחלקן, כמו גם ניסיונו לבוא חשבון עם הקביעות העובדתיות שנקבעו בהן. כך, אין גם לקבל את ניסיונו להקיש מהתייחסות הנאמן בפש"ר למעשים שנעשו על ידו וקטלוגם כהסכמי יזמות לגיטימיים במסגרת תכנון מס. זאת, שכן לא הליכי פשיטת הרגל, מהם הופטר בשנת 2014, עמדו ביסוד ההחלטה לדחות את פנייתו השלישית לחזור לשורות הלשכה.
עוד ציין השופט כי בגזר הדין באחד מכתבי האישום שהוגשו נגד העותר, עמד בית המשפט על החומרה המיוחדת שבמעשיו וקבע כי העותר במעשיו "הסב פגיעה של ממש לתדמיתו הציבורית של עורך הדין" וכי הפר את חובותיו המקצועיות בשני אירועים שונים, תוך שהסב למתלוננים נזק ממוני משמעותי ועוגמת נפש. אף הנסיבות שבהן ביצע העותר את העבירות שבהן הורשע – מעשי מרמה וכזב בהיקף כספי ניכר בשני אירועים שונים, ותוך ניצול מעמדו כעו"ד – שימשו נימוק לחומרא בגזירת דינו. עוד התייחס בית המשפט לכך שמעידתו לא הייתה חד פעמים ואין להתייחס אליו כמי שנקלע שלא בטובתו ובשל מצוקה רגעית לדבר עבירה.
זאת ועוד, ציין השופט, עוד קודם להגשת כתבי האישום נגדו הועמד העותר לדין משמעתי בגין צבר של תלונות בעבירות משמעתיות ובהן אף עבירה של שליחת יד בפיקדונות של לקוחות. לפיכך, לדעת השופט, ריבוי התיקים המשמעתיים והרשעת העותר בהם היוו אף הם טעם לדחיית בקשתו של העותר לשוב לשורות הלשכה.
לצד זאת, סבר השופט כי למרות שאין להקל ראש בחומרת העבירות בהן הורשע העותר, ולמרות שאלו יעמדו לו לדיראון עולם, הרי שעיון בפסיקה שעוסקת בענישה בגין עבירות משמעת מלמד כי הזמן שחלף מביצוע העבירה; הנסיבות האישיות של מי שעבר אותן; ההכאה על חטא; תשלום החוב לחברה ומאזן הנוחות בין חופש העיסוק לתכלית הענישה המשמעתית – כל אלה משמשים, לצד חומרת העבירות ומספרן, שיקולים ראויים לענישה מידתית. לפיכך, נשאלת השאלה מדוע ששיקולים אלה לא ישמשו גם במקום של חידוש חברות.
בעניין זה, ציין השופט כי מפרוטוקול הדיון שנערך בוועד המרכזי עולה כי עובדת התיישנותן של העבירות לא נלקחה כלל בחשבון, וגם לא ההמלצה של צוות 51 אשר הביע דעתו לגבי השינויים הדרמטיים שחלו בעותר מאז שהורשע, ופתח בפניו את הדלת לחזור ולהגיש בקשתו בחלוף תקופת ההתיישנות. גם המלצתה הברורה והחד משמעית של ועדת ההתמחות לא נידונה ומילה לא נאמרה על זכותו של העותר שלא להישאר כל חייו תחת עננת הקלון ואף לא על זכותו של מי שהוא בו 61 נכון להיום, לשיקום מחדש. מנגד, השיקול היחיד שעמד בפני הוועד היה הרשעותיו המשמעתיות והפליליות של העותר.
אשר על כן, קבע השופט כי יש לקבל את העתירה באופן שעניינו של העותר יחזור לדיון לפני הוועד המרכזי, אשר ישקול, הפעם, את כל השיקולים הרלבנטיים שנמנו בפסק הדין וייתן החלטה חדשה. הוועד יישא בהוצאות העותר, שייצג את עצמו, בסך של 3000 שקל.
