בית משפט השלום בקריות קיבל את תביעתו של מאבטח שנפגע בברך במהלך קרב מגע שהתנהל במסגרת בקורס שנשלח אליו לצורך הכשרתו. האחריות הוטלה הן על מעסיקתו של המאבטח ששלחה אותו לקורס והן על החברה שערכה את הקורס, שיפצו אותו בלמעלה מ-200 אלף שקל לאחר ניכוי אשם תורם
במועד הרלוונטי לתביעה יועד התובע לעבודה כמאבטח בחברה שעוסקת במתן שירותי אבטחה. כחלק מתהליך הכשרתו, נשלח התובע ע"י המעסיקה לחברה שעוסקת בהכשרת מאבטחים, אצלה היה אמור להשתתף בקורס שנערך ונוהל על ידה שכלל בעיקר אימוני קרב מגע.
בתביעה שהגיש לבית משפט השלום בקריות, טען התובע כי נחבל במהלך אחד האימונים שהתקיימו במסגרת הקורס, כאשר שלח את רגלו בתנועת בעיטה לכיוון המותן של יריבו לאימון וזה האחרון תפס את רגלו וסובב אותה, מה שגרם לפגיעה בברך. עקב הפגיעה נזקק התובע לטיפול ונקבעה לו נכות צמיתה. לטענת התובע, הן המעסיקה והן החברה שביצעה את ההכשרה הפרו את חובת הזהירות כלפיו ועל כן חלה עליהן החובה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו.
החברות מצדן, העלו טענות הן לעצם קרות התאונה והן במישור האחריות. לטענתן, התובע כשל בהוכחת עצם אירוע התאונה, כשבין היתר הפנו לכך שהוא לא זימן לעדות את בן זוגו לקרב וכן לסתירות שנתגלו לטענתן בעדותו. במישור האחריות נטען כי גם אם יוכח אירוע התאונה, הרי שאין להטיל על החברות אחריות בנזיקין משום שהתאונה אירעה במהלך אימון קרב מגע שגרתי, והסיכון שהתממש הוא בגדר הסיכונים הסבירים שלא ניתן להטיל בגינם חובת זהירות קונקרטית.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופט מוחמד עלי קיבל את התביעה וקבע כי הראיות מלמדות שהתאונה אכן אירעה וכי התובע נפגע בזמן שהשתתף בקורס בנסיבות שנטענו על ידו. עוד נקבע כי גם ללא עדותו של בן זוגו של התובע לאימון, ניתן לקבוע ממצאים בהתבסס על הראיות הקיימות, שאינן כוללות את עדותו של התובע בלבד, אלא עד ראיה נוסף שעדותו נמצאה מהימנה.
בנוסף קבע השופט כי על המעסיקה חלה חובת הזהירות המושגית של מעסיק כלפי עובד וכך גם החברה המכשירה, שסיפקה למעסיקה ולגופים אחרים שירותים להקניית מיומנויות לחימה והתגוננות, ולהכשרת העובדים לשמש כמאבטחים תמורת תשלום. הוזכר, כי הקורס במהלכו נערכה ההכשרה התנהל אצל החברה המכשירה; במתקן המוחזק על ידה; על ידי מדריכים מטעמה; בשליטתה ובפיקוחה המלאים. בהינתן נתונים אלה, נקבע, חלה על החברה המכשירה חובת זהירות כלפי החניכים אותם הכשירה.
זאת ועוד, העובדה כי מדובר בפעילות בה טבועה אלימות, אינה מובילה לדעת השופט למסקנה כי תחום פעילות זו צריך להישאר מחוץ לחובות הזהירות אלא נהפוך הוא, דווקא הסיכון הגבוה לפגיעה בגוף במסגרת הפעילות מחייבת הטלת חובת זהירות על שתי החברות.
באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, נקבע כי דווקא משום שמדובר בפעילות מסוכנת, בה טבועה אלימות וסימולציות המדמות קרב אמיתי, נדרשת החברה המכשירה להקפיד על הדרכת המשתתפים בתרגיל לגבי גבולות המותר והאסור ובפרט עד לאיזה גבול ניתן למתוח את הסיטואציה המדומה. בעניין זה הדגיש השופט כי באופן כללי ניתנות הוראות בטיחות והוראות לגבי האימונים, אולם המסקנה העולה מן הראיות היא שההנחיות לגבי התנהלותם של המשתתפים לא היו מחודדות מספיק ולא כללו הנחיות מפורשות למניעת פגיעה באחר.
יתרה מכך, נקבע, החברה המכשירה נמנעה מלמסור הנחיות למשתתפים בדבר גבולות האסור והמותר וזאת מתוך תפיסה עקרונית כי כך תעניק להם את ההכשרה המיטבית. עם זאת, נקבע כי גישה זו אינה ממלאת אחר סטנדרט הזהירות הראוי.
עוד נפסק כי הסטייה מסטנדרט הזהירות היא בשני רבדים. ברובד הראשון, חובת הזהירות כלפי התובע ויתר המשתתפים מחייבת את החברה המכשירה לתת הוראות ברורות לגבי מצבים מסוכנים שהמשתתפים עלולים להיתקל בהם בתרגילים השונים; וכן מתן הנחיות מתאימות למשתתפים ש"לא ללכת עד הסוף" בהפעלת כח כלפי הזולת – אותו יריב מדומה. הובהר, כי על אף הרצון המובן לדמות את הקרב ל"חיים האמיתיים", עדיין בתודעתם הנסתרת והנגלית של המשתתפים חרוטה המחשבה, שקשה להשתחרר ממנה, כי מדובר בתרגיל ולא בסיטואציה אמיתית. תובנה זו גורמת לכך שהמשתתפים, או לפחות חלקם, לא יהיו דרוכים, נחושים וממוקדים כאילו היו במצב אמיתי, שכן אין הם מצפים מה"יריב" כי יפעל במלוא הכח משל היה אויב אמיתי.
עוד הוסיף השופט כי חוסר בהנחיות ובהדרכה למשתתפים לגבי גבולות הפעלת הכח המותר יכול ליצור חוסר תיאום בצפיות בין המשתתפים. כשם שהתובע לא חובט ביריבו כאילו היה אויב, הוא מצפה שתגובתו של היריב לא תכלול תנועה אגרסיבית, לא רק של הדיפת הבעיטה אלא גם תפיסת הרגל וסיבובה עד לפגיעה בברך. בעניין זה הבהיר השופט עלי כי אין בית המשפט בא לומר כי במקרה זה התנהגותו של היריב הייתה מכוונת לפגוע בתובע, אלא שלהיטות היריב לקיים את התרגיל באופן מיטבי, וחוסר מודעות באשר לצפייתו של התובע, עלולה הייתה לגרום לכך שהתובע ירפה את תגובתו וכך יפצע כתוצאה מפגיעה מפתיעה או אגרסיבית מדי של היריב. מנגד, לו היו ניתנות הנחיות מתאימות, תגובתו "העודפת" של היריב הייתה נמנעת וכך הפגיעה לא הייתה מתרחשת. לפיכך, מתקיים קשר סיבתי מובהק בין הפרת החובה לבין התוצאה.
הרובד השני של הסטייה מחובת הזהירות, שקשור ברובד הראשון, נוגע לכך שבפני התובע לא הובא המידע לפיו לא ניתנות למשתתפים הנחיות לגבי גבולות האסור, וכי קיימת צפייה מהמשתתפים – בין אם מפורשת ובין אם מוסווית - לנהוג ללא רסן כאילו היו בקרב אמיתי. לדעת השופט, לו הובא מידע זה לפני התובע לפני תחילת הקורס, היה התובע יכול לבחור בין השתתפות בקורס עם כל הכרוך בכך, לבין ויתור על השתתפותו. מנקודת ראות אחרת, לו הובא המידע האמור בפני התובע והחליט להשתתף בקורס, היה מחדד את חושיו ונדרך יותר, דבר שהיה מפחית עד לאין שיעור את הסיכוי לפגיעה מצד היריב.
לאור האמור הגיע השופט למסקנה כי הנתבעות הפרו חובות זהירות כלפי התובע. עם זאת, לשיטתו, בנסיבות המקרה ראוי להטיל על התובע אשם תורם היות שהתנהלות החברות אינה פוטרת אותו מחובתו המוסרית והמשפטית להתעניין, לדרוש, לשאול ולברר לגבי קיומן של הנחיות, הוראות או תפיסת עולם מקצועית שקיימת לגבי הקורס שהוא עובר. לדברי השופט, עולם האבטחה וקרבות המגע אינו זר לתובע בהיותו חייל ששירת שירות קרבי וחלק מתכני הקורס ידועים לו משירותו הצבאי ואף חווה אותם ולכן יש להשית עליו אשם תורם בשיעור של 15%.
לסיכום - התביעה נתקבלה. החברות ביחד ולחוד ישלמו לתובע פיצוי בסך של 239,951 שקל, בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור כולל של 24%. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד ס' אבו ורדה. הנתבעות יוצגו ע"י עו"ד ר' ברמן.
