ביהמ"ש העליון קיבל ערעור על ההחלטה להוציא מחוות דעת מומחה בדיקה גנטית שעליו חתומה המומחית מטעם הצד השני, כדי לערער את חוות דעתה, והבהיר כי אף שהגשת המסמך לא פוגעת בפרטיות המטופל שפרטיו הושחרו, השגת המסמך מהמוסד הרפואי עלולה להיות פסולה ואישורו כראייה נתון לשיקול דעת בית המשפט
בית המשפט העליון קיבל בקשת רשות ערעור על ההחלטה להוציא מסמך רפואי שצורף לחוות דעת מומחה הנוגע למטופל אלמוני שפרטיו הושחרו בשל פגיעה נטענת בפרטיות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
ההחלטה האמורה ניתנה במסגרת תביעתם של הורים לילד החולה במחלת סיסטיק פיברוזיס, שהגישו תביעה בעילת "הולדה בעוולה" נגד הסתדרות מדיצינית הדסה והיועצת הגנטית שטיפלה בהם, ונגד שירותי בריאות כללית וההסתדרות הרפואית בישראל. במסגרת ההליך, הגישו הצדדים חוות דעת של מומחים מטעמם בתחום הגנטיקה. התובעים הגישו חוות דעת של ד"ר סלביה נוימן, שטענה בין היתר כי במסגרת הייעוץ הגנטי שניתן לאם, היה צריך ליידע אותה על האפשרות לבצע בדיקות משניות לבדיקות הסקר הראשוניות, על מנת למצוא מוטציות או וריאציות העלולות לגרום למחלת ה-CF בעובד, וכן להפנותה לביצוע בדיקת נשאות לוריאנט T5. פרופ' משה פרידמן, המומחה מטעם הדסה, טען מנגד כי הייעוץ הגנטי שניתן על ידי המבקשות שיקף את הידע שהיה קיים באותה עת, וכי סטנדרט הבדיקה עליה הצביעה ד"ר נוימן בחוות דעתה לא משקף פרקטיקה נוהגת במועד הרלוונטי לתביעה. כתמיכה בטענה זו, צירף פרופ' פרידמן לחוות דעתו מסמך רפואי של מטופל שפרטיו המזהים הושחרו, בו הוצגו תוצאות בדיקה למוטציות בגן למחלת ה-CF מאותה תקופה ועליו חתומה ד"ר נוימן, כדי להראות כי היא עצמה לא נהגה במועד האמור בפרקטיקה הנטענת על ידה, ולא עמדה בסטנדרט המקצועי הנדרש לפי חוות דעתה.
התובעים עתרו לבית המשפט בבקשה לחייב את הדסה לגלות בתצהיר אם מצוי בידה כתב ויתור סודיות רפואית מטעם המטופל האלמוני. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לקבל את המסמך הנ"ל כראייה, והורה למומחה להגיש חוות דעת מתוקנת שממנה יושמטו המסמך וההתייחסות לתוכנו. המחוזי ציין כי תוצאות בדיקה גנטית שבוצעה במוסד רפואי שונה מהמוסד הנתבע ובעניינו של מטופל אחר אינה בגדר "אסמכתאות רפואיות" שיש לצרף לחוות הדעת. עוד הודגש כי מסמכים רפואיים נהנים מחיסיון הנובע מיחסי רופא-חולה, ואין די בכך שפרטי המטופל הושחרו כדי להתיר את הגשת המסמך כראיה, מקום בו לא הובהר כי המטופל שאליו מתייחס המסמך ויתר על החיסיון הרפואי.
בבקשת רשות הערעור טענה הדסה כי משעה שהושחרו פרטיו המזהים של המטופל האלמוני, לא היה מקום לאסור את הגשת המסמך, שכן בעל דין בתביעה נזיקית רשאי להגיש מסמך המקעקע את חוות דעתו של מומחה הצד השני, וכי מסמכים כאלה מוגשים כדבר שבשגרה בחקירה נגדית של מומחים, ואין מקום לאבחנה בין הגשת המסמך כנספח לחוות דעת לבין הגשתו במהלך חקירה נגדית. במקרה זה, ציינה הדסה, החתומה על המסמך היא המומחית מטעם התובעים שיכולה לבוא ולהסביר, ככל שתהיה חפצה בכך, את השוני או הדימיון שבין שני המקרים. מכל מקום, כך נטען, טענות באשר לרלוונטיות המסמך ולמשקלו יובאו בחשבון על ידי הערכאה הדיונית, אך אין בהן כדי להביא לפסילתו מטעמי חיסיון.
השופטת יעל וילנר קיבלה את הערעור וקבעה כי מבחינה עקרונית, הצגת מסמך רפואי של מטופל שפרטיו המזהים מושחרים אינה פוגעת בפרטיותו ואינה מפרה את החיסיון הרפואי שממנו הוא נהנה. השופטת הבהירה כי במקרה שבו הציבור שנחשף למידע הרפואי אינו יכול לקשור בין המידע המוצג לבין אדם ספציפי, פרטיותו של אותו אדם אינה נפגעת, שכן המידע הרפואי נותר תלוש מהקשר ובלתי קונקרטי ואיש אינו חודר למרחב האישי שלו. "ואכן, כדבר שבשגרה מפורסמים פסקי דין והחלטות בתיקי נזיקין בלא פרטים מזהים של הניזוק, אף שענייניו הרפואיים נסקרים בהרחבה במסגרת פסקי הדין, ולרבות תוכן חוות דעת רפואיות שניתנו בעניינו ותוצאות בדיקות רפואיות", ציינה השופטת בהחלטתה. "יתר על כן, פסקי דין רבים מגוללים סקירה נרחבת של פרטים רפואיים המתייחסים גם למי שלא בחר לפתוח בהליך המשפטי, כמו לדוגמא מצבו הרפואי של קורבן עבירה בתיקי עבירת מין, תיקי אימוץ הכוללים מידע רפואי וכן הלאה... איסור גורף על פרסומים אלו גם באופן אנונימי ומבלי שניתן לקשור את המידע המפורסם למושאו יוביל להשלכות חמורות ולנזק ציבורי רחב היקף".
השופטת דחתה את טענת התובעים כי מסמך רפואי שנערך בעניינו של מטופל הוא רכושו הפרטי ולא ניתן לסחור בו או להציגו כראיה בהליך משפטי ללא הסכמתו. השופטת הבהירה כי חוק זכויות החולה לא קובע כל הסדר בעניין הבעלות במסמכים רפואיים, וגם הפסיקה לא הביעה עמדה חד משמעית בסוגיה זו. בעניין זה ציינה השופטת כי מקובלת עליה האבחנה שהוצעה בספרות בין בעלות בידע רפואי שניתן להפיק ממסמכים רפואיים, בהם פרטי המטופל מושחרים, השייכת לציבור כולו, לבין בעלותו של המטופל במידע רפואי הנוגע אליו באופן קונקרטי. משכך, ומבלי לקבוע מסמרות לעניין סוגיית הבעלות במסמכים רפואיים, סברה השופטת כי יש לראות את הידע רפואי הגלום במסמך בו פרטי המטופל מושחרים ככזה שאינו בבעלות בלעדית של המטופל האנונימי.
עם זאת, התקבלה הטענה כי הפגיעה בפרטיות המטופל האלמוני חלה בשלב המקדים להגשת המסמך הרפואי כראייה, היינו בהליכי האיתור והשגת המסמך. זאת, שכן במסעו מתיקו הרפואי של המטופל השמור במאגרי המידע של המוסד הרפואי אל הגשתו לבית המשפט הוא התגלגל בין גורמים שונים, שחלקם וודאי נחשפו לפרטי המטופל טרם הושחרו.
לכן, על בית המשפט לבדוק אם המסמך הועבר תוך פגיעה בפרטיות, והאם על פי שיקול הדעת שהועננק לו ראוי להתיר את השימוש בראיה שהושגה באופן זה.
במקרה זה, ציינה השופטת, צירוף הנספח לחוות דעתו של פרופ' פרידמן אינו פוגע בפרטיותו של המטופל האלמוני או בחיסיון הרפואי שלו,
