השופט המחוזי יונתן אברהם דחה תביעות כספיות הדדיות בין חברת מוניציפל שעסקה במתן סיוע בהגשת תביעות הלנת שכר, ובין עו"ד שגיא רובין שהועסק בה למתן השירות המשפטי ללקוחות. נפסק כי החברה הסיגה את גבול מקצוע עריכת הדין, וההסכמים בינה לבין לקוחותיה ובינה לבין עוה"ד בטלים מעיקרם בהיותם נוגדים את כללי האתיקה המקצועית וחוק לשכת עורכי הדין בדבר ייחוד המקצוע והאיסור לטפל בלקוחות שהופנו לעו"ד על ידי גוף הפועל למטרת רווח
מיכאל נשר, המנכ"ל והבעלים של חברת "מוניציפל בע"מ", גיבש מיזם לסיוע בהגשת תביעות הלנת שכר לעובדים, וועדי עובדים וספקים של רשויות מקומיות, תוך העמדת שירותי עורך דין מטעם החברה. המיזם התאפיין בין היתר בתמריצים שעודדו את הלקוחות להצטרף, ובכללם דחיית תשלומים שונים לבית הדין לעבודה, לשכות ההוצאה לפועל, ועוד. אחד מעורכי הדין שהועסקו במתן יצוג ויעוץ ללקוחות המיזם היה עו"ד שגיא רובין, שחתם על הסכמי התקשרות ונאמנות עם חברת מוניציפל באמצעות נשר. לטענת החברה, עורך הדין רובין הפר את חובותיו כלפיה לפי אותם הסכמים וגרם לה בכך לנזקים גדולים. כך, בין היתר, נטל רובין כספי נאמנות שלא ברשות, לא העביר כספים שהחברה הייתה אמורה לקבל מהסכמים שחתמה עם הלקוחות, הפר את כללי האתיקה החלים על עורכי הדין וכן סירב להעביר דיווחים על מצב התביעות, פסקי דין, ועוד.
עורך הדין רובין טען בתגובה מספר טענות סף ובכללן כי ההסכמים עליהם מבססים התובעים את תביעתם בטלים מעיקרם, שכן מדובר בהסכמי שכר טרחת עורך דין עליהם חתמו התובעים שאינם עורכי דין ובכך השיגו את גבולות מקצוע עריכת הדין בניגוד לסעיף 98 לחוק לשכת עורכי הדין. עוד טען כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת היעדר יריבות, שכן היה לשיטתו על התובעים לתבוע ישירות את לקוחותיהם. לגופו של עניין, הכחיש עורך הדין רובין את כל טענות התובעים והוסיף כי מדובר בתביעה שקרית המתבססת על תאוות הבצע של מנכ"ל החברה נשר. נוסף לכך, הגיש רובין תביעה שכנגד, בה טען כי התובעים חייבים לו כספים עבור השירותים שהעניק להם.
פגיעה ב"נשמת אפו" של מקצוע עריכת הדין כולו
השופט יונתן אברהם דחה את שתי התביעות במלואן, לא לפני שבחן את שלוש מערכות היחסים המשפטיות המתקיימות בפרשה: האחת – בין התובעים לעורך הדין, השנייה – בין התובעים ללקוחותיהם, והשלישית – בין עורך הדין ללקוחות החברה. בנוגע להסכמים בין התובעים ללקוחותיהם, התרשם בית המשפט כי כחוט השני כלולות בהם תניות והסכמות, לפיהם מייפים הלקוחות את עורך דינם של התובעים לייצג אותם בערכאות משפטיות ולקבל עבור כך שכר טרחה והוצאות משפט. אשר להסכמים בין התובעים לעורך הדין רובין, עיון בהם לימד כי הצדדים התכוונו שהתובעים יפנו לטיפולו לקוחות שלהם, כאשר בשכר הטרחה וההוצאות שתיפסקנה לטובת כל לקוח יתחלקו הצדדים ביניהם. אשר למערכת היחסים בין עורך הדין ללקוחות החברה, ציין בית המשפט כי לא צורפו הסכמי שכר טרחה שנערכו ביניהם, אלא ייפויי כוח שונים שלפיהם הוסמך עוה"ד רובין לייצג את אותם הלקוחות.
באשר לטענת הסף שהעלה עוה"ד רובין לפיה מדובר בהסכמים בטלים מעיקרם בשל הוראת סעיף 98 לחוק לשכת עורכי הדין, ציין בית המשפט כי התביעה נגד עורך הדין אינה ל"שכר בעד שירות" ולכן סעיף 98 , הקובע כי בית המשפט לא יזדקק לתביעת שכר בעד שירות שיוחד בחוק לעורכי דין שנתן מי שאינו עורך דין – אינו רלוונטי.
למרות הקביעות הללו, קבע השופט אברהם שיש לדחות את שתי התביעות, משום שההסכמים עליהם התבססו הצדדים בתביעותיהם בטלים מעיקרם בהיותם נוגדים את החוק וכללי לשכת עורכי הדין. כך, ציין השופט כי סעיף 11ב לכללי האתיקה אוסר על עורכי דין לתת שירות משפטי ללקוחות שהופנו אליהם באמצעות גוף הפועל למטרת רווח ואינו עוסק בעריכת דין. לכן, משאין חולק כי עורך הדין רובין הועסק על ידי חברת מוניציפל (שאינה חברת עורכי דין אלא גוף הפועל למטרת רווח) ונתן שירותים משפטיים ללקוחות שהופנו אליו על ידה – הסכמי ההעסקה בינה לבינו עומדים בניגוד לאיסור זה ולכן בטלים מעיקרם.
עוד המשיך והדגיש השופט אברהם כי באמצעות איסור זה ביקש המחוקק למנוע מצב של ניגוד אינטרסים בין חובת עוה"ד לדאוג לטובת לקוחו לבין התחייבותו לדאוג לאינטרס של "המתווך" שהפנה אליו את הלקוח. דא עקא שבמשולש היחסים שנוצר במקרה זה, חובת נאמנותו של רובין היתה כלפי החברה ולא כלפי הלקוח הספציפי אותו ייצג, באופן שעשוי היה להוביל לכך שהחלטותיו המקצועיות תהיינה מושפעות גם מהאינטרסים של החברה. זאת כאמור, תוך פגיעה באינטרסים של הלקוח ובאמון העומד בבסיס מערכת היחסים שבין עורכי-הדין לבין לקוחותיהם שהיא "מנשמת אפו" של מקצוע עריכת הדין כולו.
כל החוזים בלתי חוקיים ובטלים מעיקרם
עוד מצא בית המשפט כי ההסכמים בין החברה ללקוחותיה עמדו בניגוד לסעיף 96 לחוק לשכת עורכי הדין, האוסר על מי שאינו עורך דין לבצע פעולות שנתייחדו בסעיף 20 לעורכי דין בלבד. נקבע כי מקריאת סוגי השירותים המוענקים על ידי החברה המפורטים בהסכמים בינה לבין לקוחותיה, עולה המסקנה כי מדובר למעשה בהסכם למתן שירות משפטי בתחומים שיוחדו לעורכי דין בלבד באופן המנוגד ניגוד מוחלט לסעיף 96 לעיל. לכן קבע השופט אברהם כי פעילות חברת מוניציפל עלתה לכדי הסגת גבול מקצוע עריכת הדין.
לא זו אף זו, לדעת השופט אברהם פעלה החברה גם בניגוד לכלל 44 לכללי הלשכה, האוסר במפורש על מתן הלוואה למימון הליכי המשפט. לשיטתו, מערכת היחסים המשולשת שנוצרה במקרה זה נועדה לעקוף כלל זה, שכן בפועל המטפל בתביעה הוא עורך דין והוצאות אותה תביעה אינן משולמות על ידי הלקוחות, אלא על ידי מי שמעסיק את עורך הדין.
בית המשפט קבע אפוא כי כל ההסכמים, הן בין התובעים ללקוחותיהם והן בין התובעים לעורך הדין רובין – בטלים מעיקרם מכוח סעיף 30 לחוק החוזים העוסק בחוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי-חוקיים, ולכן לא החברה ולא עורך הדין יכולים לבסס עילת תביעה כלשהי על בסיסם. מעבר לכך, משגם הכספים אליהם התייחסו הסכמי הנאמנות בין החברה לרובין מקורם בתקבולים ובגביית כספים שנעשתה עקב טיפול משפטי בלקוחות החברה – גם אלו בטלים מעיקרם.
