תזכיר חוק

 

א. שם החוק המוצע

תזכיר חוק מאבק בארגוני פשיעה (תיקוני חקיקה והוראת שעה), התשפ"ו - 2026

 

ב. מטרת החוק המוצע, הצורך בו, עיקרי הוראותיו והשפעתו על הדין הקיים

בשנים האחרונות חלה עליה ניכרת ומתמשכת בהיקף ובתחכום של תופעת הפשיעה המאורגנת בישראל. פעילותם משתרעת על פני תחומי עבריינות רבים ומגוונים ובכלל זה סחר בלתי חוקי בסמים, בנשק ובתחמושת, גביית דמי חסות, הימורים בלתי חוקיים, השתלטות על מכרזים ציבוריים וניסיונות השתלטות על רשויות מקומיות. ארגוני הפשיעה פועלים כארגונים כלכליים לכל דבר, ולעיתים עוסקים גם בתחומי פעילות חוקית לגיטימית, במטרה להפיק רווח כספי גדול. כמו כן, ארגוני הפשיעה עושים שימוש שיטתי באמצעים להסתרת מקור ההון הבלתי חוקי, ובשיטות שונות להעמקת אחיזתם במרחב האזרחי. לשם כך, הם פועלים באמצעות מנגנוני הלבנת הון, עסקאות נדל"ן, ובמתן שירותים לגיטימיים לכאורה, תוך יצירת קשרים עם בעלי עמדות כוח והשפעה, לרבות במגזר העסקי, ברשויות המקומיות, בפוליטיקה ובתקשורת. לעיתים קשרים אלה מושגים תוך שימוש בשוחד, איומים או מתן טובות הנאה, ותכליתם היא לסכל אכיפה אפקטיבית ביחס לאותם הארגונים, ולשרת את יעדיהם הפליליים.

תופעת הפשיעה המאורגנת פוגעת לא רק בקורבנות הישירים של העבירות, אלא גם בחברה בכללותה: היא גורמת לתחושת אובדן שליטה מדינתית, לפגיעה בכלכלה בשל היעדר תחרות חופשית, לפגיעה באמון הציבור במוסדות השלטון, לערעור שלטון החוק, ולהחלשת החוסן החברתי והדמוקרטי. פעילותם של ארגוני הפשיעה מלווה לעיתים קרובות במאבקי כוח אלימים בין ארגונים יריבים, אשר גולשים למרחב הציבורי ופוגעים גם בעוברי אורח.

בהקשר זה יש להדגיש במיוחד את היקפה החריג של תופעת הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, ואת העליה חסרת התקדים בפגיעה בחיי אדם כתוצאה מפעילות זו. כבר בשנת 2018 סומנה התופעה כמחייבת טיפול דחוף וממוקד, במסגרת המאבק המדינתי בפשיעה החמורה והמאורגנת. בשנת 2020, המליץ צוות המנכ"לים לטיפול בפשיעה והאלימות בחברה הערבית להתמקד בגורמי הפשיעה המאורגנת, מתוך הבנה כי אלה המחוללים המרכזיים של הפשיעה החמורה. את השינויים המשמעותיים בתמונת הפשיעה והאלימות בחברה הערבית ניתן לייחס, בין השאר, לעלייה במספר ארגוני וכנופיות הפשיעה וכן לגידול במספר הסכסוכים האלימים ביניהם, תופעות התורמות להחרפת תחושת חוסר הביטחון האישי ולפגיעה קשה בכלל החברה בישראל.

            חוק מאבק בארגוני פשיעה תשס"ג-2003 (להלן: "חוק המאבק בארגוני פשיעה" או "החוק"), שנחקק בשנת 2003, קבע תשתית חוקית ייחודית לצורך התמודדות עם תופעת הפשיעה המאורגנת על מאפייניה הייחודיים, ובכלל זה, המבנה הארגוני , היוצר מרחק בין מקבלי ההחלטות ומתווי המדיניות בארגון לבין מבצעי העבירות בפועל, ומקשה על ייחוס אחריות פלילית לראשי הארגונים. החוק קובע עבירות פליליות הנוגעות לפעילות בארגוני הפשיעה ולסיוע לארגונים אלה, ובהן עבירות בגין מילוי תפקידים בכירים בארגון, נסיבה מחמירה על עבירה שבוצעה במסגרת הארגון. כמו כן קובע החוק מנגנון נרחב של חילוט רכוש של ארגון הפשיעה, ושל רכוש שהושג כתוצאה מפעילותו. החוק עוצב במידה רבה בהתאם לאמנה נגד פשע מאורגן חוצה גבולות (להלן: "אמנת פלרמו"),[1] שנועדה לקדם שיתוף פעולה בין מדינות למניעת פשע מאורגן חוצה גבולות, ומתווה את מודל ההסדרים בתחום זה. למרות התשתית החוקית הייחודית הקבועה בו, מאז חקיקתו לפני למעלה מעשרים שנה, נעשה בחוק שימוש מצומצם בלבד. מספר כתבי האישום וההרשעות לפי החוק נמוך מאוד ביחס להיקף הפעילות הפלילית של ארגוני הפשיעה, וגורמי האכיפה מצביעים על חסמים ביישומו.

לנוכח הפער האמור בין היקף התופעה לבין היקף אכיפתה, צוות בין-משרדי בראשות משרד המשפטים (להלן: "הצוות לבחינת חוק המאבק" או "הצוות") בחן את החסמים באכיפת תופעת ארגוני הפשיעה לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, והמליץ על תיקוני חקיקה שיהיה בהם כדי לתת כלים לגורמי האכיפה להתמודד עם התופעה וכדי לתת מענה לחסמים האמורים.

טיוטת התזכיר כוללת מכלול תיקוני חקיקה בתחומי הדין השונים, שנועדו לתת מענה לאתגרים ולחסמים החוקיים המרכזיים באכיפת תופעת ארגוני הפשיעה באמצעות הרחבת הכלים הקיימים ומתן כלים נוספים הנדרשים למאבק בתופעה. בתוך כך, מוצע לערוך תיקונים חקיקה בתחומי הדין המהותי, דיני הראיות, סדר הדין הפלילי, דיני המעצרים וכן בתחום האכיפה הכלכלית כפי שיפורט:        

בתחום הדין המהותי, מוצע לקבוע עבירות ביחס לגורמים נוספים בארגון הפשיעה: עבירה בגין חברות פעילה בארגון פשיעה וכן עבירה בגין מתן שירות לארגון פשיעה, כשאלה נעשו במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון. עוד מוצע, לתקן את הגדרת "ארגון פשיעה" הקבועה בחוק כך שיובהר כי רכיב ה"עבירות" שלקידומן פועל ארגון פשיעה, יכלול עבירות שעונשן שלוש שנות מאסר ומעלה, ולא רק עבירות מסוג פשע. בנוסף, מוצע לערוך תיקון להגדרה שיבהיר כי אין נפקה מינה אם העבירות שפעל הארגון לעבור נעברו כלפי נפגע עבירה יחיד או כלפי מספר נפגעי עבירה.

בתחום סדר הדין הפלילי ודיני הראיות, לנוכח המורכבות וההיקף הרחב של תיקי ארגוני הפשיעה, וכן לנוכח הטלת המורא על עדים בתיקי ארגוני פשיעה, שהיא אינהרנטית לתיקים אלה, מוצע להקנות שורה של כלים חוקיים שיקלו על ניהול ההליך ועל גביית עדויות בתיקי ארגוני פשיעה: ראשית, מוצע כי עבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה יידונו בפני דן יחיד, בהתאם לחומרת העבירות שלקידומן פועל הארגון. שנית, מוצע לערוך תיקונים שיקלו על גביית העדויות בתיקים אלה ובהם: קביעת אפשרות למתלונן ולעד במשפט פלילי בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה ובעבירות גביית וסחיטת דמי חסות, למסור עדות שלא בפני הנאשם. כמו גם, הקלת האפשרות לגביית עדות מוקדמת וקביעת עילה ייעודית לקיום דיון בדלתיים סגורות בעבירות אלה. עוד מוצע לערוך תיקון שיאפשר קבלת אמרות חוץ של עד המפחד להעיד אף ללא הוכחת אמצעי פסול בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה. שלישית, מוצע לערוך תיקון שיאפשר קבלת ממצאים ומסקנות של פסק דין פלילי קודם כראיה לכאורה להוכחת "ארגון פשיעה", או להוכחת פעילות מתמשכת של הארגון לעבור עבירות, בהליך פלילי מתנהל בעבירה לפי החוק. 

בתחום דיני המעצרים והייצוג, מוצע לאפשר מניעת מפגש של אותו עורך דין עם כמה עצורים הנחקרים באותה פרשה, בחשד לעבירה לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, וכן להאריך את תקופות המעצר המקסימליות בשלב שלפני הגשת כתב האישום במעצר בחשד לעבירות כאמור.

בתחום האכיפה הכלכלית מוצע, ראשית, להרחיב את האפשרות לחלט רכוש של ארגון הפשיעה על בסיס הרשעות של בעלי תפקידים בכירים בארגון נוסף על האפשרות הקיימת לחלטו על בסיס הרשעת ראש הארגון. כמו כן, מוצע לקבוע הגדרה בחוק ל"רכוש של ארגון פשיעה", על מנת לאפשר בפועל שימוש רחב יותר בהסדרי החילוט המבוססים על הגדרה זו. שנית, מוצע לערוך תיקונים להקלת הוכחת רכיבי החילוט: הורדת הרף הראייתי הנדרש להוכחת רכיבי החילוט האזרחי, כך שיעמוד על הרף ההוכחה הנדרש בהליך האזרחי; וכן קביעת אפשרות לקבל כראיה חוות דעת מומחה מודיעין להוכחת רכיב השיוך של הרכוש לארגון הפשיעה במסגרת הליך החילוט האזרחי והפלילי.

 

ג. השפעת החוק המוצע על קבוצות אוכלוסייה מסוימות

[....]

 

 

ד. השפעת תזכיר החוק המוצע על התקציב ועל התקן המנהלי של המשרד היוזם, משרדים אחרים ורשויות אחרות.

ייבחן בהמשך הליכי החקיקה.

 

 

ה. להלן נוסח תזכיר החוק המוצע ודברי הסבר

תזכיר חוק המאבק בארגוני פשיעה (תיקוני חקיקה והוראת שעה), התשפ"ו – 2026.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תזכיר חוק מטעם הממשלה:

תזכיר חוק מאבק בארגוני פשיעה (תיקוני חקיקה והוראת שעה), התשפ"ו – 2026

 

 

 

 

 

דברי הסבר

 

כללי     בשנים האחרונות חלה עליה ניכרת ומתמשכת בהיקף ובתחכום של תופעת הפשיעה המאורגנת בישראל. פעילותם משתרעת על פני תחומי עבריינות רבים ומגוונים ובכלל זה סחר בלתי חוקי בסמים, בנשק ובתחמושת, גביית דמי חסות, הימורים בלתי חוקיים, השתלטות על מכרזים ציבוריים וניסיונות השתלטות על רשויות מקומיות. ארגוני הפשיעה פועלים כארגונים כלכליים לכל דבר, ולעיתים עוסקים גם בתחומי פעילות חוקית לגיטימית, במטרה להפיק רווח כספי גדול. כמו כן, ארגוני הפשיעה עושים שימוש שיטתי באמצעים להסתרת מקור ההון הבלתי חוקי, ובשיטות שונות להעמקת אחיזתם במרחב האזרחי. לשם כך, הם פועלים באמצעות מנגנוני הלבנת הון, עסקאות נדל"ן, ובמתן שירותים לגיטימיים לכאורה, תוך יצירת קשרים עם בעלי עמדות כוח והשפעה, לרבות במגזר העסקי, ברשויות המקומיות, בפוליטיקה ובתקשורת. לעיתים קשרים אלה מושגים תוך שימוש בשוחד, איומים או מתן טובות הנאה, ותכליתם היא לסכל אכיפה אפקטיבית ביחס לאותם הארגונים, ולשרת את יעדיהם הפליליים.

תופעת הפשיעה המאורגנת פוגעת לא רק בקורבנות הישירים של העבירות, אלא גם בחברה בכללותה: היא גורמת לתחושת אובדן שליטה מדינתית, לפגיעה בכלכלה בשל היעדר תחרות חופשית, לפגיעה באמון הציבור במוסדות השלטון, לערעור שלטון החוק, ולהחלשת החוסן החברתי והדמוקרטי. פעילותם של ארגוני הפשיעה מלווה לעיתים קרובות במאבקי כוח אלימים בין ארגונים יריבים, אשר גולשים למרחב הציבורי ופוגעים גם בעוברי אורח.

בהקשר זה יש להדגיש במיוחד את היקפה החריג של תופעת הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, ואת העליה חסרת התקדים בפגיעה בחיי אדם כתוצאה מפעילות זו. כבר בשנת 2018 סומנה התופעה כמחייבת טיפול דחוף וממוקד, במסגרת המאבק המדינתי בפשיעה החמורה והמאורגנת. בשנת 2020, המליץ צוות המנכ"לים לטיפול בפשיעה והאלימות בחברה הערבית להתמקד בגורמי הפשיעה המאורגנת, מתוך הבנה כי אלה המחוללים המרכזיים של הפשיעה החמורה. את השינויים המשמעותיים בתמונת הפשיעה והאלימות בחברה הערבית ניתן לייחס, בין השאר, לעלייה במספר ארגוני וכנופיות הפשיעה וכן לגידול במספר הסכסוכים האלימים ביניהם, תופעות התורמות להחרפת תחושת חוסר הביטחון האישי ולפגיעה קשה בכלל החברה בישראל.

            חוק מאבק בארגוני פשיעה תשס"ג-2003 (להלן: "חוק המאבק בארגוני פשיעה" או "החוק"), שנחקק בשנת 2003, קבע תשתית חוקית ייחודית לצורך התמודדות עם תופעת הפשיעה המאורגנת על מאפייניה הייחודיים, ובכלל זה, המבנה הארגוני , היוצר מרחק בין מקבלי ההחלטות ומתווי המדיניות בארגון לבין מבצעי העבירות בפועל, ומקשה על ייחוס אחריות פלילית לראשי הארגונים. החוק קובע עבירות פליליות הנוגעות לפעילות בארגוני הפשיעה ולסיוע לארגונים אלה, ובהן עבירות בגין מילוי תפקידים בכירים בארגון, נסיבה מחמירה על עבירה שבוצעה במסגרת הארגון. כמו כן קובע החוק מנגנון נרחב של חילוט רכוש של ארגון הפשיעה, ושל רכוש שהושג כתוצאה מפעילותו. החוק עוצב במידה רבה בהתאם לאמנה נגד פשע מאורגן חוצה גבולות (להלן: "אמנת פלרמו"),[2] שנועדה לקדם שיתוף פעולה בין מדינות למניעת פשע מאורגן חוצה גבולות, ומתווה את מודל ההסדרים בתחום זה. למרות התשתית החוקית הייחודית הקבועה בו, מאז חקיקתו לפני למעלה מעשרים שנה, נעשה בחוק שימוש מצומצם בלבד. מספר כתבי האישום וההרשעות לפי החוק נמוך מאוד ביחס להיקף הפעילות הפלילית של ארגוני הפשיעה, וגורמי האכיפה מצביעים על חסמים ביישומו.

לנוכח הפער האמור בין היקף התופעה לבין היקף אכיפתה, צוות בין-משרדי בראשות משרד המשפטים (להלן: "הצוות לבחינת חוק המאבק" או "הצוות") בחן את החסמים באכיפת תופעת ארגוני הפשיעה לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, והמליץ על תיקוני חקיקה שיהיה בהם כדי לתת כלים לגורמי האכיפה להתמודד עם התופעה וכדי לתת מענה לחסמים האמורים.

טיוטת התזכיר כוללת מכלול תיקוני חקיקה בתחומי הדין השונים, שנועדו לתת מענה לאתגרים ולחסמים החוקיים המרכזיים באכיפת תופעת ארגוני הפשיעה באמצעות הרחבת הכלים הקיימים ומתן כלים נוספים הנדרשים למאבק בתופעה. בתוך כך, מוצע לערוך תיקונים חקיקה בתחומי הדין המהותי, דיני הראיות, סדר הדין הפלילי, דיני המעצרים וכן בתחום האכיפה הכלכלית כפי שיפורט:        

בתחום הדין המהותי, מוצע לקבוע עבירות ביחס לגורמים נוספים בארגון הפשיעה: עבירה בגין חברות פעילה בארגון פשיעה וכן עבירה בגין מתן שירות לארגון פשיעה, כשאלה נעשו במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון. עוד מוצע, לתקן את הגדרת "ארגון פשיעה" הקבועה בחוק כך שיובהר כי רכיב ה"עבירות" שלקידומן פועל ארגון פשיעה, יכלול עבירות שעונשן שלוש שנות מאסר ומעלה, ולא רק עבירות מסוג פשע. בנוסף, מוצע לערוך תיקון להגדרה שיבהיר כי אין נפקה מינה אם העבירות שפעל הארגון לעבור נעברו כלפי נפגע עבירה יחיד או כלפי מספר נפגעי עבירה.

בתחום סדר הדין הפלילי ודיני הראיות, לנוכח המורכבות וההיקף הרחב של תיקי ארגוני הפשיעה, וכן לנוכח הטלת המורא על עדים בתיקי ארגוני פשיעה, שהיא אינהרנטית לתיקים אלה, מוצע להקנות שורה של כלים חוקיים שיקלו על ניהול ההליך ועל גביית עדויות בתיקי ארגוני פשיעה: ראשית, מוצע כי עבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה יידונו בפני דן יחיד, בהתאם לחומרת העבירות שלקידומן פועל הארגון. שנית, מוצע לערוך תיקונים שיקלו על גביית העדויות בתיקים אלה ובהם: קביעת אפשרות למתלונן ולעד במשפט פלילי בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה ובעבירות גביית וסחיטת דמי חסות, למסור עדות שלא בפני הנאשם. כמו גם, הקלת האפשרות לגביית עדות מוקדמת וקביעת עילה ייעודית לקיום דיון בדלתיים סגורות בעבירות אלה. עוד מוצע לערוך תיקון שיאפשר קבלת אמרות חוץ של עד המפחד להעיד אף ללא הוכחת אמצעי פסול בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה. שלישית, מוצע לערוך תיקון שיאפשר קבלת ממצאים ומסקנות של פסק דין פלילי קודם כראיה לכאורה להוכחת "ארגון פשיעה", או להוכחת פעילות מתמשכת של הארגון לעבור עבירות, בהליך פלילי מתנהל בעבירה לפי החוק. 

בתחום דיני המעצרים והייצוג, מוצע לאפשר מניעת מפגש של אותו עורך דין עם כמה עצורים הנחקרים באותה פרשה, בחשד לעבירה לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, וכן להאריך את תקופות המעצר המקסימליות בשלב שלפני הגשת כתב האישום במעצר בחשד לעבירות כאמור.

בתחום האכיפה הכלכלית מוצע, ראשית, להרחיב את האפשרות לחלט רכוש של ארגון הפשיעה על בסיס הרשעות של בעלי תפקידים בכירים בארגון נוסף על האפשרות הקיימת לחלטו על בסיס הרשעת ראש הארגון. כמו כן, מוצע לקבוע הגדרה בחוק ל"רכוש של ארגון פשיעה", על מנת לאפשר בפועל שימוש רחב יותר בהסדרי החילוט המבוססים על הגדרה זו. שנית, מוצע לערוך תיקונים להקלת הוכחת רכיבי החילוט: הורדת הרף הראייתי הנדרש להוכחת רכיבי החילוט האזרחי, כך שיעמוד על הרף ההוכחה הנדרש בהליך האזרחי; וכן קביעת אפשרות לקבל כראיה חוות דעת מומחה מודיעין להוכחת רכיב השיוך של הרכוש לארגון הפשיעה במסגרת הליך החילוט האזרחי והפלילי.

לסעיף 1(1)       

            סעיף 1 לחוק המאבק בארגוני פשיעה מגדיר ארגון פשיעה כ-"חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה, למעט עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השנייה".

לסעיף 1(1)(א)                על פי ההגדרה הקיימת, ה"העבירות" שיש להוכיח שהארגון פועל לעבור במסגרת הוכחת "ארגון פשיעה", כוללות עבירות מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה לחוק, ואינן כוללות עבירות מסוג פשע המנויות התוספת השנייה לחוק. במהלך השנים עלה כי ארגוני פשיעה נוטלים חלק בפעילות עבריינית במסגרת פעילות המוסדרת בחקיקה. בחקיקת אסדרה רוב רובן של העבירות אינן מוגדרות כעבירות פשע אלא עבירות עוון, כאשר החמורות בהן המגלמות סיכון לציבור עונשן שלוש שנות מאסר. בהתאם לכך, במהלך השנים נערכו תיקונים בתוספת הראשונה כדי להתאימה לתופעות פשיעה שונות, כגון שיווק תרופות מזויפות ונטילת ריבית נשך. עם זאת, מכיוון שחקיקת אסדרה בתחומים שונים התפתחה ונחקקו לא מעט עבירות עוון שעונשן שלוש שנות מאסר המגלמות סיכון, הצוות הגיע למסקנה כי נכון לשנות את ברירת המחדל ולקבוע כי עבירות עוון שעונשן שלוש שנות מאסר ייכללו בתוספת הראשונה, ובמקום זאת ייקבע מנגנון החרגה בתוספת.

על כן, מוצע לתקן את הגדרת "ארגון פשיעה" כך שזו תכלול גם ארגונים הפועלים לעבור עבירות שעונשן שלוש שנות מאסר. זאת, תוך הותרת העבירות הקבועות בתוספת הראשונה לחוק, שעונשן נמוך משלוש שנים, שיוחרגו מכלל זה. כמו כן, לצד הורדת רף העבירות מוצע להחריג עבירות נוספות מתחום עבירות הביטוי וחופש הדת ולקבען בתוספת השנייה.

לסעיף 1(1)(ב)                על מנת להבהיר כי ניתן לייחס "ארגון פשיעה" גם כשהארגון פועל לביצוע עבירות מתמשכות כלפי נפגע עבירה יחיד, מוצע לערוך תיקון לסעיף 1 לחוק ולהוסיף להגדרת "ארגון פשיעה" את סעיף קטן (5) אשר יבהיר במפורש כי אין נפקה מינה אם העבירות שפעל הארגון לעבור נעברו כלפי נפגע יחיד או כלפי מספר נפגעי עבירה.

לסעיף 1(2)                      הסדרי החילוט הקבועים בחוק, כוללים אפשרות לחילוט רכוש "של ארגון פשיעה" בנסיבות שונות, הן בהליך הפלילי  והן בהליך האזרחי. עם זאת, לא קיימת הגדרה בחוק ל"רכוש של ארגון פשיעה", ומדיוני הצוות עלה כי היעדר הגדרה כאמור מקשה על השימוש בסמכות זו. לכן, על מנת ליצור ודאות ובהירות בקרב גורמי האכיפה בבואם לחלט רכוש כאמור, וכן על מנת להכווין את בית המשפט בבואו לבחון האם הרכוש שנתפס הוא רכוש הארגון, מוצע להגדיר במפורש מהו רכוש של ארגון פשיעה. מצופה כי הוספת ההגדרה כמוצע ויצירת הכוונה וודאות ביישומו, תביא לשימוש בהסדר זה שכיום לא נעשה בו שימוש.  

הגדרה המוצעת מבוססת בעיקרה על הגדרת "רכוש של ארגון טרור" הקבועה בסעיף 2(א) לחוק המאבק בטרור התשע"ו-2016 (להלן: "חוק המאבק בטרור"), בהתאמות הנדרשות לארגוני פשיעה.  מטרת השינויים היא לוודא שההגדרה בחוק הנוכחי תואמת את המאפיינים הרלוונטיים בהקשר זה.

לסעיפים  2       ו-3        סעיף 2 לחוק קובע עבירות חמורות על בעלי תפקידים שונים בארגון הפשיעה: סעיף 2(א) קובע עבירה על העומד בראש ארגון פשיעה, על מי שמנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה, על מי שמממן פעילות של ארגון פשיעה או מקבל מימון לצורך הפעלת הארגון, או מחליט בעניין חלוקת כספים בארגון. בנוסף, סעיף 2(ב) לחוק קובע עבירה על מי שנותן שירות ייעוץ לארגון פשיעה במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון. העונש בגין עבירות אלה הוא 10 שנות מאסר. ואולם, על פי סעיף 2(ג) לחוק, אם אחת מהעבירות הקבועות כיום בסעיף 2 נעברה לעניין ארגון פשיעה שפעילותו כוללת גם עבירה שעונש למעלה מ-20 שנות מאסר, העונש יהיה 20 שנות מאסר.

מגורמי האכיפה עלה כי יישומו המצומצם של החוק, נובע בין היתר מכך שישנם גורמים זוטרים יותר מאלה המופללים בעבירות הקבועות בחוק – חברי הארגון ("החיילים"), וכן מי שנותנים שירותים שונים לארגון – שאינם נכללים בעבירות הקבועות בחוק. נותני השירותים תורמים לקיום התשתית הכלכלית והארגונית של הארגון, בעוד ש"חיילי" הארגון הפועלים בשטח מאפשרים לארגון לפעול הלכה למעשה לשמר את קיומו ולהגדיל את כוחו.

     לכן מוצע לקבוע בחוק עבירות נוספות המפלילות חבר פעיל בארגון הפשיעה וכן מי שנותן שירותים לארגון הפשיעה, כשאלה פעלו במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון.

לסעיף 2                       

לסעיף קטן (א) סעיף 2(ב) לחוק, מפליל מתן שירותי ייעוץ, אותם ניתן לייחס בעיקר לעורכי דין או רואי חשבון המעניקים ייעוץ מקצועי לארגון הפשיעה בתחום עיסוקם. אולם, מגורמי האכיפה עלה כי ישנה פעילות אותה ניתן לאפיין כמתן שירותים שונים לארגון הפשיעה, על ידי גורמים שאינם בהכרח חברי הארגון, שירותים התורמים לקיום ולחיזוק התשתית הכלכלית והארגונית של ארגון הפשיעה, כגון שירותי מחשוב ושירותי פרסום. עם זאת, מאחר שפעילות ארגוני הפשיעה משתרעת כאמור גם על פעילות עסקית לגיטימית, וכדי לא ליצור הפללת יתר, מוצע לקבוע יסוד נפשי מיוחד של מטרה לסייע לפעילותו הפלילית של הארגון.

על כן, מוצע להפליל גם מתן שירות לארגון הפשיעה, כשזה נעשה במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון הפשיעה, ולקבוע כי העונש על מתן שירות כאמור יהיה חמש שנות מאסר. מוצע לעשות זאת באמצעות תיקון סעיף 2(ב) – כך שהעבירה בגין מתן שירות ייעוץ לארגון הפשיעה שעונשה עשר שנות מאסר תיוותר, ותהווה נסיבה מחמירה לעבירה הבסיסית של מתן שירות שתתווסף. כך, שככל שמדובר במתן שירות מסוג ייעוץ, מדובר יהיה בנסיבה מחמירה שתביא להכפלת העונש. לצד הוספת העבירה הבסיסית של מתן שירות כאמור, על מנת להבהיר מהי הפעילות המופללת ומהי ההבחנה בין עבירת הבסיס לעבירה בנסיבה המחמירה, מוצע להגדיר בסעיף מהו "שירות", ומהן הנסיבות למתן שירות ייעוץ:

מוצע להגדיר "שירות" כשירות פיננסי, כלכלי, ניהולי, לוגיסטי, טכנולוגי, עסקי, מקצועי, משפטי, חשבונאי, או שירות אחר, בתמורה או שלא בתמורה. זאת, על מנת להמחיש מהם סוגי השירות המרכזיים אותם יש כוונה להפליל, וכן להבהיר כי אף שירות הניתן ללא תמורה ייכנס להגדרה, ובכך למנוע טענות בדבר אי העברת התמורה.

עוד מוצע, לתקן את הנוסח של העבירה המוחמרת בגין מתן שירות ייעוץ, כך שזו תתייחס לשירות ייעוץ שניתן תוך שימוש במקצוע המוסדר ברישיון לפי חוק, תוך פירוט רשימת החוקים הרלוונטיים. מטרת תיקון זה היא לחדד את ההבחנה בין שירות "רגיל" לבין שירות ייעוץ, ולייחד את הנסיבה המוחמרת של שירות היעוץ רק למקרים שיש בהם חומרה יתרה בשל כך שנעשה שימוש במקצוע המוסדר ברישיון. יובהר כי העבירה חלה על מי שנותן שירותי ייעוץ בתחום מקצועי המוסדר ברישיון, אף אם אין בידיו רישיון (ככל שלפי החוק המסדיר את עיסוקו הוא נדרש ברישיון לביצוע הפעילות) או שאין בידיו רישיון תקף (למשל אם רישיונו נשלל או הושעה).

כאמור, הדרישה למטרה מיוחדת של קידום פעילותו הפלילית של ארגון הפשיעה, הקבועה בחוק ביחס למתן שירות ייעוץ, ושאותה מוצע לקבוע גם ביחס לעבירת הבסיס של מתן שירות, יוצרת איזון בין הצורך להפליל מעגלי תמיכה של הארגון מחד גיסא, לבין הרצון להימנע מהפללת יתר במצבים של אספקת שירותים שונים לעבריינים על ידי נותני שירותים אשר גם אם הם מודעים לקיומו של ארגון הפשיעה, נותנים לו שירותים במהלך העסקים הרגיל מבלי שהם מתכוונים לסייע לו בפעילותו הפלילית, כגון חברות השכרה, ספקים וכיוצא בכך.

לסעיף קטן (ב)   סעיף 2(ג) לחוק קובע כי אם נעברה עבירה כאמור בסעיפים 2(א) ו-2(ב), לעניין ארגון פשיעה שפעילותו כוללת גם עבירה שהעונש הקבוע לה עולה על 20 שנות מאסר, דינו של עובר העבירה יהיה 20 שנות מאסר, קרי, כפל העונש הקבוע לעבירות הקבועות בסעיפים 2(א), ו2(ב). לנוכח תיקון סעיף 2(ב) כך שתתווסף לו עבירה של מתן שירות לארגון, שעונשה חמש שנות מאסר, מוצע לתקן את סעיף 2(ג) ולקבוע שהכפלת העונש לא תחול על עבירה זו. זאת, מכיוון שבניגוד לעבירות הקיימות המפלילות בעלי תפקידים בכירים בארגון או מי שנותן לארגון שירותי ייעוץ, העבירה של מתן שירות במהותה מפלילה מעגל חיצוני לפעילות הארגון, ולכן אין הצדקה להכפלת הענישה בהתאם לחומרת העבירות שהארגון פועל לעבור.

 

לסעיף 3             החוק קובע עבירות ביחס לגורמים בכירים בארגון הפשיעה, בסעיף 2(א) לחוק, וכן קובע הכפלה של העונש ביחס למי שמבצע עבירה במסגרת הארגון, בסעיף 3 לחוק. ואולם, ישנם גורמים זוטרים בארגון, ובכלל זה "חיילים" של הארגון הפועלים בשטח, שאינם גורמים בשדרה הניהולית של הארגון, ולא תמיד ניתן לייחס להם עבירה פלילית קונקרטית שבוצעה במסגרת הארגון ובכך להחיל עליהם את סעיף 3 לחוק. גורמים אלה, הם המאפשרים לארגון הפשיעה לפעול הלכה למעשה, לשמר את קיומו ולהגדיל את כוחו. לכן, מוצע להוסיף את סעיף 2א לחוק, שיקבע עבירה בגין עצם החברות בארגון הפשיעה, שעונשה יעמוד על חמש שנות מאסר.

מוצע כי היסוד העובדתי הנדרש לעבירה יהיה לקיחת חלק פעיל בפעילות של ארגון הפשיעה  - בין אם בפעילות פלילית ובין אם לאו. חוק המאבק בטרור קובע עבירת חברות בארגון טרור בשני מדרגים: חברות פאסיבית (סעיף 22(א) לחוק המאבק בטרור) וחברות פעילה (ב סעיף 22(ב) לחוק המאבק בטרור), בשונה מהקבוע בחוק המאבק בטרור, העבירה שמוצע לקבוע בחוק היא עבירה בגין חברות פעילה בלבד. זאת, לנוכח מאפייניהם השונים של ארגוני הפשיעה. ארגוני טרור מתאפיינים במניע אידיאולוגי, מדיני או דתי, ולפיכך חברות בארגון יכולה לבוא לידי ביטוי בהתכנסות סביב רעיון (האידיאולוגיה של הארגון), והיא מהווה סיכון גם אם אינה באה לידי ביטוי בפעילות ממש. ארגוני פשיעה חסרים ממד זה וחברות באה לידי ביטוי בפעילות אקטיבית עבור הארגון או ראש הארגון.

מוצע כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירה יהיה מטרה לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון.

יוער כי הלכת הצפיות, שתחול על עבירת מטרה כאמור, תוכל לתת מענה למקרים בהם ישנה מודעות בדרגת קרוב לוודאי כי החברות הפעילה בארגון, מקדמת את פעילותו הפלילית אך יש קושי בהוכחת מטרה ממש.

יצוין כי הסיבה לכך שלא נכללה מלכתחילה עבירה של חברות בארגון הפשיעה בהצעת החוק המקורית, היא בשל ההגדרה הרחבה ל"ארגון פשיעה" הכוללת גם ארגונים המבצעים פעולות חוקיות או הפועלים גם למטרות חוקיות, והחשש מכך שאדם שהוא חלק מארגון שהחל כארגון לגיטימי, אך כולל גם ביצוע של עבירות פליליות, יחשב למי שעובר עבירה פלילית של חברות בארגון, אף אם הוא אינו מודע לעבירות הפליליות שמבצעים המנהלים.[3] הדרישה בעבירה לחברות פעילה כמו גם היסוד הנפשי המיוחד של מטרה לקידום הפעילות הפלילית של הארגון, יש בהם כדי לתת מענה לחשש מהפללה רחבה מידי, וכן כדי לתת ביטוי לעקרון האשמה בהקשר הזה.

יוער כי העבירה המוצעת דומה בעיקרה לאחת החלופות הקבועה באמנת פלרמו, המגדירה עבירה על מי שלוקח חלק בפעילויות של קבוצת הפשע המאורגן בידיעה כי השתתפותו תתרום להשגת המטרה הפלילית של הארגון. כמו כן, יצוין כי במדינות רבות בעולם קיימת עבירה המפלילה חברות בארגון פשיעה.[4]

לסעיפים 4, 5, ו-6  חוק מאבק בארגוני פשיעה קובע מנגנון חילוט נרחב שנועד להתמודד עם הבסיס הכלכלי של הפשיעה המאורגנת, בין אם מטרתה השגת רווחים ובין אם מטרתה אידיאולוגית או אחרת. החוק כולל הסדרי חילוט המאפשרים לחלט רכוש הן במסגרת הליך פלילי (לאחר הרשעה בעבירה לפי החוק) (להלן: "חילוט פלילי"), והן במסגרת הליך אזרחי – אם קדם לו הליך פלילי, ואף אם לא קדמו לו הרשעה או הגשת כתב אישום בעבירה לפי החוק (להלן: "חילוט אזרחי").

הסדר החילוט הפלילי, הקבוע בפרק ג' לחוק, מאפשר לבית המשפט לצוות על חילוט רכוש הקשור בעבירה לפי החוק (בין אם הרכוש שימש לביצוע העבירה ובין אם התקבל כשכר או תקבול בגינה), ואף קובע הסדר ייחודי המאפשר לבית המשפט לחלט רכוש של ראש הארגון הקשור לעבירה אחרת שנעברה במסגרת הארגון. בנוסף, רשאי בית המשפט לחלט רכוש של ארגון הפשיעה שבראשו עומד הנידון. רף ההוכחה הנדרש על פי החוק להוכחת העובדות והתנאים לחילוט בהליך הפלילי, הוא רף ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי (בעוד שביצועה של עבירה ובתוך כך קיומו של ארגון הפשיעה הוכחו כבר בהליך הפלילי, ברף הנדרש במסגרתו, שכן נקיטה בהליך חילוט זה מותנית בהרשעה).

הסדר החילוט האזרחי, הקבוע בפרק ד' לחוק, מאפשר לבית המשפט לצוות על חילוט רכוש אף אם לא קדמה לכך הרשעה ואף אם לא הוגש כתב אישום, ובתנאי שהרכוש קשור לעבירה לפי החוק, או שהרכוש הוא רכוש של ארגון פשיעה.[5] רף ההוכחה הנדרש על פי החוק להוכחת העובדות והתנאים לחילוט האזרחי, נחלק לשניים: רף ההוכחה הנדרש להוכחת ביצוע עבירה או להוכחת קיומו של ארגון פשיעה, הוא הרף הנדרש במשפט הפלילי (קרי – מעל ספק סביר), בעוד שהרף להוכחת הקשר בין הרכוש לעבירה, וכן הקשר בין הרכוש לבין ארגון הפשיעה, הוא הרף הנדרש במשפט האזרחי.

לסעיף 4                במסגרת הסדר החילוט בהליך הפלילי, קובע סעיף 8 לחוק הסדר של חילוט רכוש לאחר הרשעה של מי שעומד בראש ארגון פשיעה. לפי ההסדר הקיים, בהתקיים הרשעה של ראש הארגון לפי סעיף 2(א) לחוק, בית המשפט רשאי לצוות על חילוט רכוש של הנידון הקשור לעבירה אחרת שנעברה במסגרת הארגון, או רכוש של ארגון הפשיעה שבראשו עומד הנידון.

מוצע לערוך תיקון לסעיף 8 שירחיב הסדר זה, כך שניתן יהיה לחלט רכוש של ארגון פשיעה גם כשישנה הרשעה של מי מבעלי התפקידים הבכירים בארגון המופללים בסעיף 2(א) לחוק - מי שמנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה, מי שמממן פעילות של ארגון פשיעה, מקבל מימון לצורך הפעלת הארגון או מחליט בעניין חלוקת כספים בארגון - ולא רק בהתקיים הרשעה של ראש ארגון הפשיעה.

בשל הצורך המניעתי שבחילוט רכוש ארגון הפשיעה לשם הפסקת פעילותו ו"ייבוש" מקורותיו, וכן מכיוון שארגון הפשיעה אינו ישות משפטית הזכאית להחזיק רכוש באופן לגיטימי ומכיוון שממילא הליך החילוט "של ארגון הפשיעה" הוא כלפי הרכוש של הארגון (ולא נובע מחזקתו של הנאשם באותו הרכוש), יש הצדקה במתן האפשרות לחילוט רכושו של הארגון, גם בהינתן הרשעה של גורם בכיר בארגון מלבד ראש הארגון, במסגרתה הוכח קיומו של ארגון הפשיעה. ואולם, לאור היקפו הרחב של החילוט המתאפשר ביחס לרכוש הארגון, מוצע כי ההרחבה האמורה, תהיה רק ביחס לגורמים בכירים בארגון, ולא תחול ביחס להרשעת מי שנותן שירותים לארגון (כאמור בסעיף 2(ב) לחוק), מי שעובר עבירה במסגרת ארגון הפשיעה (כאמור בסעיף 3 לחוק), או ביחס לחבר פעיל בארגון (בהתאם לעבירה שמוצע להוסיף במסגרת סעיף 2א). מובן כי חילוט רכוש הארגון, בדומה ליתר הוראות החילוט בחוק, כפוף לבירור זכויות של צד ג' ברכוש המוסדרות בסעיף 18 לחוק, כדי להבטיח שלא ייפגעו זכויות קנייניות לגיטימיות של אדם אחר, שאינו מעורב בפעילות הארגון – הכל כמפורט בסעיף האמור.

לסעיף 5      הרף להוכחת העובדות והתנאים הנדרשים לצורך חילוט רכוש בהליך האזרחי, הקבוע בסעיף 17 לחוק בנוסחו הנוכחי, נחלק לשניים. רף ההוכחה הנדרש להוכחת ביצוע עבירה או להוכחת קיומו של ארגון פשיעה, הוא הרף הנדרש במשפט הפלילי (קרי – הוכחה מעל לספק סביר), בעוד שהרף להוכחת הקשר בין הרכוש לבין העבירה, וכן הקשר בין הרכוש לבין ארגון הפשיעה, הוא הרף הנדרש במשפט האזרחי (קרי – הוכחה על פי מאזן ההסתברויות).

מאז נחקק החוק, כמעט לא נעשה שימוש בהליך החילוט האזרחי הקבוע בו. מגורמי האכיפה עולה כי חלק מהסיבה לכך, היא שרף ההוכחה הנדרש להוכחת ביצוע עבירה או להוכחת קיומו של ארגון פשיעה, מביא לכך שהמצבים שבהם ניתן לעשות, לכאורה, שימוש בחילוט אזרחי – הם מצבים שממילא מאפשרים העמדה לדין פלילי וחילוט במסגרתו, בדרך המלך, נוכח קיומן של ראיות מספיקות להרשעה ברף הפלילי. על כן - מנגנון החילוט האזרחי במתכונתו הנוכחית אינו נותן מענה רלוונטי למצבים שבהם מסלול זה אינו אפשרי. יוער כי דרישת רמת ההוכחה מעבר לספק סביר מתאימה להליך בו אדם מועמד לדין בעבירה פלילית, בשל ההשלכות הפוטנציאליות של ההרשעה בפלילים של שלילת החירות והסטיגמה הפלילית, בשונה בהיבט זה מהליך החילוט האזרחי, שתכליותיו אחרות ושגם השלכותיו, לדידו של בעל הרכוש, הן שונות. יצוין כי מבחינת רף ההוכחה של רכיבי החילוט בהליך האזרחי, ההסדר הקבוע בחוק המאבק הוא הסדר חריג ביחס להסדרי חילוט אזרחי אחרים, כגון ההסדרים הקבועים בחוק איסור הלבנת הון, תש"ס – 2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון"),[6] בפקודת הסמים [נוסח חדש] תשל"ג – 1973 (להלן: "פקודת הסמים"),[7] וכן בחוק העונשין בעניין גביית דמי חסות,[8] בלא שברורה ההצדקה לכך. התיקון המוצע יביא למעשה לכך שרף ההוכחה הנדרש בנוגע לכלל רכיבי החילוט המפורטים בו יהיה רף הוכחה במשפט אזרחי, באופן העולה בקנה אחד עם הסדרי חילוט בחוקים אחרים.

על כן, מוצע לערוך תיקון לסעיף 17 לחוק שיקבע כי רף הראיות הנדרש להוכחת כלל הרכיבים בהליך החילוט האזרחי, יהיה הרף הנדרש בהליך האזרחי. 

לסעיף 6            מוצע להוסיף את סעיף 17א לחוק, הקובע את התנאים להגשת בקשה לחילוט אזרחי. על פי המוצע, פרקליט המחוז יהיה רשאי להגיש בקשה לחילוט אזרחי רק אם שוכנע כי אין מקום להגיש כתב אישום בשל עבירה לפי החוק או להמשיך בניהול הליך פלילי נגד נאשם בביצועה מפאת סיבות שונות המנויות בסעיף, או אם הרכוש התגלה לאחר ההרשעה.

הרחבת האפשרות לעשות שימוש בהליך החילוט האזרחי באמצעות הורדת רף ההוכחה כמוצע בסעיף 5 לטיוטת התזכיר נדרשת אמנם, כפי שהוסבר, כדי שניתן יהיה לעשות שימוש אפקטיבי בכלי זה במקרים המתאימים. ואולם ישנה עדיפות לחילוט הרכוש במסגרת הליך פלילי המאפשר הרשעה של חברי ארגון הפשיעה וענישתם, לצד חילוט הרכוש הרלוונטי, והכל בהתאם לעקרונות המשפט הפלילי ולאיזונים במסגרתו. על כן הסעיף המוצע מבהיר מהן הנסיבות שבהן יש הצדקה לעשות שימוש במנגנון החילוט האזרחי, והוא נועד להבטיח כי החילוט האזרחי לא ישמש כמסלול "עוקף" חלף ניהול הליך פלילי במקרים המתאימים. לעניין סעיף קטן (ב) המתייחס למצב שבו הרכוש התגלה לאחר ההרשעה, יובהר כי מדובר במקרה שבו התקיים משפט פלילי נגד הנדון ורכושו של הנידון התגלה לאחר ההרשעה.

יובהר כי הגבלת האפשרות לפנות להליך החילוט האזרחי, נוגעת להליך החילוט לפי סעיף 14(1) הקובע אפשרות לחלט רכוש הקשור לעבירה, ולא תחול בנוגע לאפשרות לחלט "רכוש של ארגון פשיעה" (במסגרת סעיף 14(2)). זאת, מכיוון שההצדקה לחילוט הרכוש כאמור עומדת בעינה, גם אם לא מתנהל הליך פלילי רלוונטי נגד פונקציונרים בארגון.

לסעיף 7            קיומו של "ארגון פשיעה" הוא רכיב הנדרש להוכחת כל אחת מהעבירות הפליליות לפי סעיפים 2 עד 4 לחוק, ועל כן יש להוכיחו בכל משפט פלילי המתנהל בעבירות אלה. הוכחת קיומו של ארגון פשיעה היא מורכבת ועשויה לארוך זמן רב. על כאן, היא מכבידה באופן משמעותי על ניהול ההליכים ותמריץ שלילי לייחוס עבירות לפי החוק בהליכים מקבילים כשמדובר באותו ארגון פשיעה. על מנת להימנע מהצורך להוכיח את קיומו של ארגון הפשיעה במסגרת כל אחד מן ההליכים, נדרש להגיש את מכלול התיקים הנוגעים לאותו ארגון הפשיעה באופן מאוחד, והדבר מקשה על ניהול ההליך ומביא להימשכותו. התמריץ השלילי לייחוס עבירות לפי החוק בולט במיוחד בכל הנוגע לסעיף 3 לחוק, בו קיימת האפשרות להסתפק בהוכחת העבירה שבוצעה במסגרת ארגון פשיעה, גם מבלי ליחס את הנסיבה המחמירה של עבירה שבוצעה במסגרת ארגון הפשיעה – המביאה להכפלת העונש. כמו כן, ייתכן כי עבירות נוספות הקשורות לארגון הפשיעה יתגלו או שתתאפשר הוכחתן בראיות רק לאחר הגשת התיק הראשון.

            כדי להקל על ניהול ההליכים בעבירות לפי החוק ולתמרץ ייחוס עבירות לפיו, מוצע לערוך תיקון לחוק ולקבוע את סעיפים 30א ו30ב שיאפשרו קבלת ממצאים ומסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, כראיה לכאורה במסגרת משפט פלילי אחר בעבירה לפי החוק - לקיומו של ארגון פשיעה, ולכך שהארגון פועל לעבירת עבירות.

ההסדר המוצע דומה במידת מה להסדר הקיים בסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), לפיו הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים כראיה לכאורה במשפט אזרחי,  אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. החידוש בתיקונים המוצעים הוא שמוצע כי הממצאים והמסקנות של פסק דין במשפט פלילי יהיו קבילים בתנאים מסוימים במשפט פלילי אחר וכן כי המשפט הפלילי האחר אינו בהכרח נגד מי שהורשע בהליך הפלילי הראשון.

ההסדר המוצע הוא הסדר חריג במיוחד לא רק ביחס לדין החל בישראל אלא גם ביחס להסדרים הקבועים בעולם, ויש בו כדי לפגוע בנטל המוטל במשפט פלילי על המאשימה להוכיח את כל יסודות העבירה מעל לספק סביר בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 34כב לחוק העונשין. כמו כן, לנאשם העומד בפני ההליך הפלילי בו יעשה שימוש בממצאים ובמסקנות, לא הייתה האפשרות להתגונן מפני הטענות בדבר קיומו של "ארגון פשיעה", או בדבר פעילות הארגון לעבור עבירות - יסודות הנדרשים להוכחה במסגרת ההליך הפלילי הראשון. עם זאת, ולמרות הקושי האמור, יוער כי על פי המוצע הממצאים והמסקנות בהליך הפלילי החלוט אותם ניתן לקבל כראיה, הוכחו באותו הרף הראייתי הנדרש לשם ניהול ההליך הפלילי השני (מעל לכל ספק סביר). כמו כן קבלת הממצאים והמסקנות היא כראיה לכאורה בלבד, וההגנה תוכל לנסות לסתור את הממצאים. יתרה מכך, על פי המוצע, ההגנה לא צריכה רשות להביא ראיות לסתור את הראיה (זאת שלא כמו הקבוע בסעיף 42ג לפקודת הראיות). עם זאת, אם ההגנה לא ניסתה או לא הצליחה לסתור את הממצאים, תהפוך הראיה ל"ראיה מכרעת". בנוסף, בדומה לסעיף 42א לפקודת הראיות, ההסדר קובע את קבילות הראיה אולם משקלה נתון לשיקול דעת בית המשפט.

כך, על פי ההסדר המוצע לנאשם בתיק השני תהיה אפשרות להתגונן, באופן שישמור על איזון ראוי בין הצורך להימנע מהוכחה מחודשת של הרכיב בכל תיק ותיק לבין זכויותיהם של הנאשמים. 

על כן, ובהתחשב בחומרת תופעת הפשיעה המאורגנת, והקושי המשמעותי בהוכחת יסוד "ארגון הפשיעה" בהליך הפלילי, מוצע לקבוע את ההסדר המוצע. התיקונים המוצעים בעניין זה נחלקים לשניים – שימוש בממצאים ובמסקנות של פסק דין שהרשיע בעבירה לצורך הוכחה כי הארגון פועל לעבור עבירות (סעיף 30א המוצע), ושימוש בהם להוכחת קיומו של "ארגון פשיעה" (סעיף 30ב המוצע).

            יובהר כי ממצאי ומסקנות פסק הדין החלוט בהם יעשה שימוש, יהיו קבילים בהתאם לתנאי הסעיפים, ואולם כוחם מוגבל רק לפרק הזמן שבו עסק פסק הדין. ככל שרוצים לעשות בהם שימוש לגבי עבירות מאוחרות, הממצאים ישמשו רק כראיה נסיבתית בצירוף ראיות המוכיחות את הזיקה של התיק המאוחר לפעילות ארגון הפשיעה בעבר, או את העובדה שאותו ארגון המשיך לפעול גם בתקופת התיק הנוכחי.

הוספת סעיף 30א           לצורך הוכחת קיומו של "ארגון פשיעה", נדרש להוכיח בין היתר כי הארגון "פועל בתבנית מאורגנת שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות". על מנת להקל בהוכחת רכיב זה, מוצע לקבוע את סעיף 30א לחוק שלפיו ממצאים ומסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט פלילי אחר בעבירה לפי החוק – לצורך הוכחה כי הארגון פועל לעבירת עבירות כאמור בהגדרת "ארגון פשיעה". הממצאים והמסקנות כאמור יהיו קבילים כראיה לכאורה לביצוע העבירה בה הורשע הנאשם בפסק הדין החלוט. יובהר כי הממצאים או המסקנות יהיו קבילים להוכחת ביצוע העבירה, אך במשפט הפלילי המאוחר (בעבירה לפי החוק), יהיה צורך להוכיח כי ארגון הפשיעה הוא שפעל לביצועה. זאת, לצד הוכחת יתר הרכיבים בהגדרה. כמו כן, מוצע לקבוע כי תנאי לשימוש בממצא או המסקנה מפסק הדין הפלילי החלוט, הוא כי במשפט הפלילי בעבירה לפי החוק, יוכח קיומה של עבירה נוספת שהארגון פועל לעבור. כך למשל, הרשעה בעבירה של סחיטה באיומים, תוכל לשמש כראיה לכאורה לכך שבוצעה עבירת הסחיטה, בתיק שיתנהל בעבירה לפי החוק, ואולם, יידרש להוכיח כי הארגון הוא שפעל לעבור את עבירת הסחיטה, וכן להוכיח עבירה נוספת שהארגון פעל לעבור.

הוספת סעיף 30ב           מוצע לקבוע את סעיף 30ב שיאפשר לעשות שימוש בממצאים ובמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי בתיק בו הייתה הרשעה בעבירה לפי החוק ובתוך כך הוכח "ארגון פשיעה". על פי המוצע, הממצאים והמסקנות יהיו קבילים כראיה לכאורה לקיומו של "ארגון פשיעה "במשפט פלילי בעבירה לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה. יובהר כי על מנת לעשות שימוש בממצאים ובמסקנות האמורים, נדרש כי הם ייגעו לפרק הזמן שלגביו מיוחסת העבירה בהליך האחר.

יובהר כי ההבדל בין סעיף 30א המוצע לבין סעיף 30ב המוצע הוא בשאלה האם מדובר בפסק דין בעבירה לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה (במסגרתה הוכח קיומו של ארגון פשיעה), שאז ניתן לעשות שימוש בממצאים ובמסקנות כראיה לכאורה להוכחת "ארגון פשיעה" בהליך השני (סעיף 30ב המוצע), או שמא מדובר בפסק דין שהרשיע בעבירה אחרת (שלא לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה), שאז ניתן לעשות שימוש בממצאים ומסקנות אלה רק להוכחת רכיב מסויים בהגדרת "ארגון פשיעה" והוא קיומה של עבירה (לגביה ידרש להוכיח שהארגון הוא שפעל לעבור אותה) (סעיף 30א המוצע).

הוספת סעיף 30ג            סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), קובע תנאים לקבלת אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט, אף אם נותן האמרה אינו עד במשפט, ככל שאמצעי פסול שימש להניא או למנוע מנותן האמרה לתת עדותו.

    במקרים רבים הפחד של העדים בתיקי ארגוני פשיעה להעיד הוא אינהרנטי ונובע מזהותם של הנאשמים כחלק ממשפחת פשע ואף מבלי שהופעל "אמצעי פסול" ביחס לעד. מעבר לחשש של העדים בתיקי ארגוני פשיעה להעיד, התמשכות ההליכים הנובעת ממורכבות התיקים יוצרת פער זמנים ארוך בין גביית ההודעה במשטרה לבין העדות בבית משפט. בזמן זה, נעשים ניסיונות מצד ארגון הפשיעה להשפיע על המוטיבציה של העדים להעיד, ובמקרים רבים לא ניתן לגבות ניסיונות שיבוש והדחה אלו בראיות באופן שמאפשר לעשות שימוש בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות.

    בשל חומרת העבירות לפי החוק, והקושי העולה מהשטח בגיבוש תשתית ראייתית מספקת בעבירות אלו, המתבטא במישור הפחד של עדים להעיד נגד גורמים בארגון הפשיעה, מוצע לקבוע את סעיף 30ג לחוק שיקבע חריג נוסף לסעיף 10א(א) שיאפשר - בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה – קבלת אמרה אף אם נותן האמרה אינו עד, אף ללא הוכחת "אמצעי פסול". על פי הסעיף המוצע, בית המשפט יהיה רשאי לקבל אמרה כאמור אם שוכנע כי מנסיבות העניין עולה שלא ניתן להביא את נותן האמרה לבית המשפט תוך שימוש בהוראות שעניינן הגנה על עדותו החופשית של העד, משום שהוא מפחד להעיד במשפט.

בשל הפגיעה המשמעותית שיש להסדר כאמור בהגנת הנאשם ובפרט בזכות לחקירה נגדית, מוצע לכלול בסעיף תנאים מאזנים שיגבילו את השימוש בו. כך, על מנת שניתן יהיה לקבל את האמרה, תידרש התביעה להוכיח כי נותן האמרה מפחד להעיד במשפט וכי בשל כך לא ניתן להביאו לבית המשפט. כמו כן, תידרש התביעה להראות כי נעשה ניסיון להשתמש בהוראות שעניינן הגנה על עדותו החופשית של העד על מנת להביאו לבית המשפט. הוראות שעניינן הגנה על עדותו החופשית של העד כוללות בין השאר שימוש בכלים של גביית עדות מוקדמת, סגירת דלתיים, ומתן עדות שלא בפני הנאשם – כלים שאף מוצע להקל את אפשרות השימוש בהם כחלק מהתיקונים המוצעים בטיוטת התזכיר.

בנוסף, מוצע לקבוע כי אדם לא יורשע על סמך אמרה שהתקבלה בהתאם להוראות הסעיף, אלא אם יש בחומר הראיות סיוע בראיה אחרת. הדרישה לתוספת ראייתית מסוג "סיוע" היא מחמירה ביחס לנדרש בעניין החריגים האחרים המאפשרים לקבל אמרת עד מחוץ לבית המשפט כראיה – בעניינם נדרשת תוספת ראייתית מסוג "חיזוק".

עוד מוצע לקבוע הוראות פרוצדורליות לעניין הוכחת התנאים לקבלת האמרה הקבועים בסעיף קטן (א). על פי המוצע, בעת הדיון בבקשה לקבלת האמרה, בית המשפט רשאי לסטות מדיני הראיות, ולקבל ראיה אף שלא בנוכחות צד לדיון או בא כוחו או בלי לגלותה להם, אם שוכנע כי גילוי הראיה עלול לפגוע בשלום הציבור או בביטחונו, או לחשוף שיטות עבודה חסויות, וכי אי-גילויה עדיף על פני גילויה לשם עשיית צדק. כמו כן מוצע לקבוע כי בית המשפט רשאי, בטרם יקבל החלטה לפי סעיף קטן זה, לעיין בראיה ולשמוע הסברים שלא בנוכחות המשיב ובא כוחו.

לסעיף 8           

הוספת סעיף 33א           במצב החוקי הקיים, אין מניעה שעורך דין אחד ייצג מספר עצורים החשודים באותה חקירה. הייצוג המשותף מעלה חששות לפגיעה בחקירה על ידי העברת מידע בין נחקר אחד לנחקר אחר באמצעות עורך הדין – בין אם במעורבות עורך הדין  ובין אם שלא בידיעתו – ובעקבות זאת עולה חשש לשיבוש החקירה. כשמדובר בעבירות המבוצעות בהקשר של פעילות ארגון פשיעה, חשש זה הוא חשש ממשי, כך במיוחד כשמימון הייצוג של עצורים הוא בידי ראש הארגון או מי מטעמו. במצבים כאלה קיים ניגוד עניינים מובנה של עורך הדין בין חובתו כלפי המיוצג לבין חובתו כלפי ראש הארגון, כפי שעולה גם מהפסיקה.[9]

    על מנת להתמודד עם חשש משמעותי זה, ולמנוע העברת מידע או תיאום גרסאות בין העצורים, העלולים לשבש את החקירה, מוצע לקבוע בחוק הסדר ייחודי, בדומה לזה הקבוע בחוק המאבק בטרור, שיאפשר למנוע פגישה של עורך דין עם יותר מעצור אחד הנחשד בעבירה לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, באותה החקירה. על פי המוצע, המגבלה תחול גם לעניין עורך דין אחר מאותו המשרד. יובהר כי אין המדובר במניעת מפגש של העצור עם עורך דין, כי אם מגבלה על מפגש עם עורך דין מסוים בלבד, המייצג עצור אחר בפרשה.

    לסעיף קטן (א)     מוצע לקבוע את העילה והתנאים למניעת המפגש. על פי המוצע, העילה למניעת המפגש היא אם הפגישה עלולה לפגוע פגיעה ממשית בחקירה. כמו כן, על פי המוצע, מניעת המפגש תיעשה רק באישור קצין משטרה בכיר (בדרגת סנ"צ ומעלה מאגף החקירות והמודיעין), ובהחלטה מנומקת בכתב, לאחר שמיעת טענותיו של עורך הדין.

 לסעיף קטן (ב)        מוצע לקבוע כי הקצין הממונה יודיע לעצור ולעורך הדין על ההחלטה של מניעת מפגש ועל נימוקיה. עם זאת, הסעיף מאפשר לקצין הממונה להימנע מלהודיע על הנימוקים להחלטה, אם הוא סבור שהדבר עלול לפגוע פגיעה ממשית בחקירה.

לסעיף קטן (ג)         מוצע לקבוע כי הגבלת המפגש עם עורך הדין תוסר אם הסתיימה החקירה או אם חדלה להתקיים העילה למניעת המפגש.

לסעיף קטן (ד)        מוצע לקבוע כי אם נמנעה פגישה עם עורך הדין לפי הסעיף, תינתן שהות לעצור להיוועץ בעורך דין אחר.

לסעיף קטן (ה)        מוצע לקבוע כי מניעת פגישה לתקופה העולה על שלושים ימים תהיה באישור היועץ המשפטי לממשלה.  

לסעיף קטן (ו)         מוצע להחיל על מניעת המפגש הסדרים פרוצדורליים הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), לעניין הגשת ערר על החלטת מניעת המפגש ולעניין הדיון בערר. כמו כן, מוצע לקבוע זכות ערר גם עורך הדין שפגישתו עם העצור נמנעה.

הוספת סעיף 33ב           סעיף 17 לחוק המעצרים קובע את התקופות המירביות למעצר בשלב שלפני הגשת כתב האישום. על פי הקבוע בסעיף, תקופת המעצר עליה יכול לצוות שופט בנוכחות החשוד לא תעלה על 15 ימים, וניתן להאריך את המעצר לתקופות שלא יעלו על 15 ימים. עוד קובע סעיף 17 לחוק המעצרים תקופת מעצר מירבית של 30 ימים למעצר רצוף, אלא אם כן הבקשה למעצר נוסף הוגשה באישור היועץ המשפטי לממשלה.

מוצע להאריך את התקופות הקבועות בחוק המעצרים ביחס לשני המועדים הבאים: ראשית, הארכת תקופת המעצר המירבית העומדת על 15 ימים בהתאם לסעיף 13(א)(3) לצורך הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר, ל-20 ימים, אם שוכנע השופט כי אם לא יוחזק העצור במעצר לצורך המשך החקירה קיימת אפשרות קרובה לוודאי לסיכול של מניעת פגיעה בחיי אדם. שופט רשאי להאריך, מעת לעת, מעצר של חשוד כאמור לתקופות שלא יעלו על 15 ימים, כל אחת; שנית, מוצע להאריך את סך תקופת המעצר ברצף שלאחריה נדרש אישור היועץ המשפטי לממשלה, מ-30 ל-35 ימים. הצורך בהארכת תקופות המעצר טרם הגשת כתב אישום נובע מהמאפיינים הייחודיים של חקירת עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה. החקירה בעבירות אלה מאופיינת בריבוי חשודים ובסיכון מוגבר לשיבוש הליכים – עקב יכולת השפעה על עדים והמבנה ההיררכי של הארגון. כמו כן, עצם ההבאה החוזרת של החשודים לבית המשפט לצורך הארכת המעצר, יש בה לעיתים כדי להגביר את החשש מפני שיבוש הליכים. בנוסף, בתיקי ארגוני פשיעה יש קושי במיצוי החקירה הכלכלית המורכבת במסגרת ימי המעצר לצורכי חקירה, ולכן לעיתים נעשה וויתור על מיצוי החקירה הכלכלית על מנת להגיש את התיק בתקופת המעצר. הארכת התקופות המוצעת תואמת להסדר הקבוע בעניין עבירות טרור (קבוע בסעיף 47 לחוק המאבק בטרור).

לסעיף 9            התוספת הראשונה לחוק מונה עבירות עוון שעונשן שלוש שנות מאסר ומטה, הנכללות בגדרי ה"עבירות" שהארגון פועל לעבור למרות שאינן עבירות מסוג פשע. לנוכח התיקון המוצע להגדרת "ארגון פשיעה" בסעיף 1(1)(א) לטיוטת התזכיר, כך שזו תכלול גם ארגונים הפועלים לעבור עבירות עוון שעונשן שלוש שנות מאסר, מוצע לערוך תיקון טכני להתאמת רשימת העבירות המנויות בתוספת הראשונה בדרך של מחיקת עבירות העוון שעונשן שלוש שנות מאסר המנויות בה, שכן אלה יכללו ממילא בגדרי ההגדרה המוצעת. זאת, תוך הותרת העבירות הקיימות כיום בתוספת שעונשן נמוך משלוש שנות מאסר.

לסעיף 10                      התוספת השניה לחוק מונה עבירות פשע המוחרגות מגדרי ה"עבירות" שהארגון פועל לעבור. לנוכח התיקון המוצע להגדרת "ארגון פשיעה" בסעיף 1(1)(א) לטיוטת התזכיר, כך שזו תכלול גם ארגונים הפועלים לעבור עבירות עוון שעונשן שלוש שנות מאסר, מוצע להוסיף לתוספת השניה עבירות שונות שעיקרן עבירות ביטוי ועבירות שעניינן פגיעה בחופש דת על מנת שלא לכלול בגדרי הגדרת ארגון פשיעה גם ארגונים פוליטיים הנאבקים למען מטרה באופן ממוסד שיטתי ומאורגן, ועוברים עבירות כאמור.

לסעיף 11          

לסעיף קטן (א)  

            לנוכח מאפייני פעילותם של ארגוני הפשיעה, הכוללים הטלת מורא על הציבור ובפרט על מי שכלפיהם מבוצעות העבירות בידי הארגון, ועל חברי הארגון, חשש שלמרבה הצער התממש באירועי אלימות חמורה ואפילו רצח של עדים או מעורבים אחרים, קיים חשש מובנה כי הדיון הפומבי במשפטים בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה ירתיע את העד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל. בתיקים אלה, האיום יכול לנבוע לא רק מהנאשמים בעבירות, אלא גם מחברי ארגון נוספים.

סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), שעניינו פומביות הדיון, קובע את הכלל לפיו בית המשפט ידון בפומבי. לצד זאת קובע הסעיף עילות שונות שבגינן רשאי בין המשפט לדון בעניין מסוים בדלתיים סגורות. בסעיף 68(ב)(7) לחוק בתי המשפט קבועה עילה כללית לסגירת דלתיים אם "הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל". על אף שניתן כעקרון לעשות שימוש בעילה זו לסגירת דלתיים בתיקי ארגוני פשיעה, יש במקרים רבים קושי בהוכחת העילה בהיעדר אינדיקציות המצביעות במקרה הקונקרטי על כך שהדיון הפומבי ירתיע את העד מלהעיד. בנוסף, מאחר שבתיקי ארגוני פשיעה קיים חשש אינהרנטי כי הדיון הפומבי עלול להרתיע עדים מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל, מוצע לקבוע עילה ייעודית לקיום הדיון בדלתיים סגורות. כך, שבית המשפט יהיה רשאי להורות על שמיעת העדות בדלתיים סגורות לשם הגנה על עניינו של עד או לשם מתן עדות חופשית על ידו, בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, וכן בעבירות לפי סעיפים 428, או 428א לחוק העונשין (גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות). העילה המוצעת מתוחמת לסגירת הדלתיים בעת מתן העדות בלבד, ולא מאפשרת להורות מכוחה על סגירת דלתיים גורפת גם בדיונים בהליך שאינם כוללים מתן עדות.  

קביעת העילה כך שזו תחול גם על מתן עדות בעבירות גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות, נועדה בין השאר לתת מענה למקרים בהם למרות שמדובר בעבירות שמבוצעות על ידי ארגון פשיעה או בקשר אליו, כתב האישום לא כולל עבירות לפי החוק. כמו כן, עבירות גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות כשלעצמן מאופיינות במהותן בהטלת מורא ומכאן ההצדקה כי העילה המוצעת תחול גם בעניינן.

לסעיף קטן (ב)   על פי הכלל הקבוע בסעיף 37 לחוק בתי המשפט, בית המשפט ידון בהרכב של שלושה שופטים, בין היתר, במשפט בשל עבירה שעונשה מאסר 10 שנים או יותר. חריג לכלל זה קבוע בסעיף 37(ב)(1) הקובע כי עבירות המנויות בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט, ידונו בפני דן יחיד.

    הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 3 לחוק, המביאה להכפלת העונש (ועד לעשרים וחמש שנות מאסר), ביחס לעבירה שנעברה במסגרת ארגון פשיעה, מנויה בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט ובכך מוחרגת מהכלל של דיון בהרכב.

לעומת זאת, משפטים בעבירה של פעיל בארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק, ובעבירה של עובד ציבור המסייע לפעילות ארגון פשיעה לפי סעיף 4 לחוק, בהיותן עבירות שעונשן 10 שנות מאסר (ובנסיבות סעיף 2(ג) לחוק – 20 שנות מאסר), אינם מוחרגים מהכלל האמור לעיל, ויידונו בפני הרכב. כמוסבר בדברי ההסבר להצעת החוק המקורית, משפטים בעבירות אלה לא הוחרגו מהכלל של דיון בפני הרכב, בשל מורכבותן.

    אכן, מדובר בעבירות מורכבות וחמורות, בעלות תיוג חמור, הנדונות במסגרת תיקים סבוכים הדומים בחומרתם לתיקים הנדונים בפני הרכב – תיקי ביטחון, מין והמתה. כמו כן, ברוב רובם של תיקי ארגוני הפשיעה מעיד עד מדינה, ובית המשפט בוחן את מהימנותו בזהירות לאור מאפייניו, בחינה שיש יתרון שתיעשה על ידי הרכב.

עם זאת, מהניסיון שהצטבר מאז נחקק החוק הקיים, עולה כי דיונים בפני הרכב מהווים חסם משמעותי ובניהול הליכים פליליים בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה. שכן, דיון בפני הרכב מטבע הדברים גוזל זמן שיפוטי של שלושה שופטים, ובית המשפט מתקשה להקצות הרכבים לדיונים בתיקי ארגוני פשיעה שהנם רחבי היקף ומשכם הצפוי הוא רב. כמו כן, תיקי ארגוני פשיעה עונים ככלל על הקריטריונים לדיון בבית משפט כלכלי, אך הקצאת הרכב במחלקות אלה עשויה להעמיס על עבודתן באופן שישביתן למעשה ולא יאפשר להן לתת מענה למגוון של תיקים.

בשל החסם המשמעותי בניהול של התיקים בעבירות לפי החוק בפני הרכב כמתואר לעיל, לצד השיקול של מורכבות העבירות והדיון בהן, מוצע לערוך תיקון בחוק בתי המשפט ולקבוע כי עבירה לפי החוק תידון בפני דן יחיד או בפני הרכב בהתאם לעבירות שארגון הפשיעה פועל לעבור תוך היצמדות במידה רבה לחלוקה הקיימת כבר היום בחוק בתי המשפט.[10] כך, ככל שהעבירות שארגון הפשיעה פועל לעבור הן עבירות הנידונות לפי הכלל הקבוע כיום בחוק בתי המשפט בפני הרכב, כך יידונו גם העבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה בפני הרכב, בעוד שככל שהעבירות המיוחסות לארגון הפשיעה נדונות ככלל בפני דן יחיד, יידונו גם עבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה בפני דן יחיד. כך למשל, על פי המוצע, עבירה לפי סעיף 2(א) על מי שעומד בראש ארגון פשיעה שפועל לעבור עבירות רצח, תידון בפני הרכב, ואילו עבירה לפי סעיף 2(א) על מי שעומד בראש ארגון פשיעה שפועל לעבור עבירות הימורים, תידון בפני דן יחיד. לפי סעיף 37(ב) לחוק בתי המשפט, גם במצב דברים זה, נשיא בית המשפט או סגנו יוכלו להורות על העברת התיק לדיון בהרכב.

עוד מוצע לערוך תיקון מבהיר להחרגה הקיימת כבר בפרט 6 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניין עבירה לפי סעיף 3 לחוק, כך שיובהר כי ההחרגה היא לעניין עבירה שלולא נעברה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה הייתה נדונה לפני שופט אחד. בהצעת החוק המקורי ההחרגה נוסחה כך, אך הבהרה זו לא נכללה בחוק שהתקבל, ומוצע להוסיף הבהרה זו כעת עם הרחבת פרט (6) גם לעבירות נוספות לפי החוק. יודגש כי מדובר ממילא במצב המשפטי הקיים והתיקון נועד להבהירו בלבד.

לסעיף 12                       סעיף 2ב לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי"ח-1957 (להלן: "חוק חקירת עדים") קובע מקרים בהם בית המשפט רשאי להורות שמתלונן ימסור את עדותו שלא בנוכחות הנאשם אם נוכח שמסירת העדות בנוכחות הנאשם עלולה לפגוע במתלונן או לפגום בעדות. כמו כן קובע הסעיף כי עדות שלא בנוכחות הנאשם תינתן מחוץ לאולם בית המשפט או בדרך אחרת שתמנע מן העד לראות את הנאשם. מסירת עדות כאמור, אפשרית על פי חוק חקירת עדים, רק בעבירות מין ובעבירות סחר בבני אדם, או, ככל שמדובר בעד קטין או חסר ישע, גם בעבירות חמורות נוספות.

   ארגוני פשיעה מתאפיינים ביצירת מוניטין עברייני בו נעזר הארגון לשם המשך ביצוע עבירות, כך למשל, בגביית דמי חסות הטלת האימה על הנסחט מתבצעת באמצעות שימוש בשמו של ארגון הפשיעה.  הטלת האימה נעשית לא רק על מי שהארגון מבצע עבירות כלפיו אלא גם כלפי החברים בארגון, ועל גורמים נוספים שאינם בהכרח נפגעי העבירה על מנת למנוע מהם לשתף פעולה עם גורמי אכיפת החוק. במצב דברים זה, ברי הקושי של כל מי שמעיד נגד הנאשמים, בעלי התפקידים בארגון, להעיד בפניהם.

בשל הקושי הייחודי במאבק בארגוני הפשיעה המתבטא בפחד של עדים להעיד בתיקים אלה, קושי שעשוי להתעצם כשמתן העדות נעשה בפני הנאשמים בעבירות, מוצע לערוך תיקון לחוק חקירת עדים ולקבוע כי בית המשפט יהיה רשאי להורות שעד ימסור את עדותו שלא בפני הנאשם בעבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, וכן בעבירות לפי סעיפים 428, או 428א לחוק העונשין (גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות). מכיוון שסעיף 2ב הקיים קובע אפשרות למסירת עדות שלא בפני הנאשם רק לעניין מתלונן, מוצע כי התיקון יהיה בדרך של הוספת סעיף חדש שיאפשר את מסירת העדות שלא בפני הנאשם במתן עדות של כל עד ולא רק של מתלונן. מלבד הבדל זה, סעיף 2ב1 המוצע מנוסח באופן זהה (בשינויים המחויבים) לסעיף 2ב.

אמנם, לאור מאפייניהם של ארגוני הפשיעה, החשש והפחד מפני מתן עדות מתקיים גם כאשר העדות ניתנת שלא בפני הנאשם. עם זאת, יתכן כי יהיה בכך כדי לסייע ולהקל על מתן העדות בחלק מן המקרים. כמו כן, יש לבחון את התועלת שבתיקון המוצע כחלק ממכלול הכלים לגביית העדויות שיעמדו לרשות רשויות האכיפה והתביעה, המוצעים בטיוטת התזכיר להקלת גביית העדויות בתיקי ארגוני הפשיעה ובהם: קביעת עילה ייעודית לסגירת דלתיים; קביעת חזקה לעניין גביית עדות מוקדמת; והרחבת האפשרות לקבלת אמרת חוץ של עד בתיקים אלה.

הוספת העבירות של גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות לתיקון המוצע שיאפשר לעד למסור עדות שלא בפני הנאשם, לצד העבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, נועדה בין השאר לתת מענה למקרים בהם למרות שמדובר בעבירות שמבוצעות על ידי ארגון פשיעה או בקשר אליו, כתב האישום לא כולל עבירות לפי החוק. כמו כן, עבירות גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות מאופיינות גם הן במהותן בהטלת מורא ומכאן ההצדקה לכלול גם אותן במסגרת תיקון זה.

לסעיף 13           סעיף 117(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") קובע כי בית המשפט רשאי, לבקשת בעל דין, לגבות עדות של אדם לאלתר, אם ראה שהעדות חשובה לבירור האשמה וכי יש יסוד סביר להניח שאי אפשר יהיה לגבות את העדות במהלך המשפט או לחלופין אם מצא שיש חשש שאמצעי לחץ, איום, הפחדה, כוח או הבטחת טובת הנאה יניאו את העד מלמסור עדות אמת במהלך המשפט.

   בשל הטלת המורא על העדים בתיקי ארגוני פשיעה, שהנה אינהרנטית לתיקים אלה, קיים חשש מובנה שאמצעי  לחץ, איום, הפחדה, כוח או הבטחת טובת הנאה יניאו את העד מלמסור עדות אמת במהלך המשפט. כמו כן בתיקי ארגוני פשיעה מופעל לחץ על עדים לאורך זמן, והזמן הממושך בהם מתנהלים תיקי ארגוני פשיעה מרחיב את אפשרות ארגוני הפשיעה "לשכנע" את העד לחזור בו מעדותו. למרות זאת, מגורמי האכיפה עולה כי השימוש שנעשה כיום בסעיף 117(א) לחוק סדר הדין הפלילי בתיקים לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, הוא מצומצם, בעיקר בשל הצורך להוכיח את תנאיו.

לנוכח הצורך בשימוש משמעותי בכלי של גביית עדות מוקדמת בתיקי ארגוני פשיעה, ועל מנת להקל על גביית עדות כאמור בתיקים אלה, מוצע לקבוע חזקה לעניין עד בתיק ארגוני פשיעה לפיה חשש מאמצעי לחץ, איום, הפחדה, כוח או הבטחת טובת הנאה יניאו את העד מלמסור עדות אמת במהלך המשפט. הרציונל בקביעת החזקה הוא שעבירות הקשורות לפשיעה מאורגנת כוללות, כמעט מעצם טבען, חשש כאמור. מוצע לקבוע כי החזקה תחול רק במקרה שבו הוגשה בקשה לגביית עדות מוקדמת בתיק שבו כבר הוגש כתב אישום בעבירה לפי החוק או בעבירה לפי סעיפים 428, או 428א לחוק העונשין (גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות). התנאי לפיו הוגש כתב אישום מוצע לנוכח פגיעה משמעותית בהגנת הנאשם בעדות מוקדמת הנגבית לפני הגשת כתב אישום, לצד החיסרון בכך שהעדות תישמע בשלב שבו טרם נקבע הרכב השופטים בתיק. כמו כן, עולה כי ממילא השימוש בסעיף 117(א) בשלב החקירה הוא פחות נפוץ. עוד מוצע לקבוע כי החזקה תחול רק לעניין מי שעדותו חשובה לבירור האשמה בעבירה, כפי שנדרש היום במסגרת העילה הקבועה בסעיף 117(א) לחוק סדר הדין הפלילי. לבסוף, מוצע לקבוע כי מדובר בחזקה הניתנת לסתירה. קביעת החזקה גם לעניין עבירות גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות, נועדה בין השאר לתת מענה למקרים בהם למרות שמדובר בעבירות שמבוצעות על ידי ארגון פשיעה או בקשר אליו, כתב האישום לא כולל עבירות לפי החוק. כמו כן, עבירות גביית דמי חסות וסחיטת דמי חסות מאופיינות גם הן במהותן בהטלת מורא ומכאן ההצדקה לקביעת חזקה גם בעניינן.

לסעיף 14                 לצורך חילוט רכוש "של ארגון הפשיעה" בהליך החילוט הפלילי לפי סעיף 8(2), ובהליך החילוט האזרחי לפי סעיף 14(2) - נדרש להוכיח, נוסף על קיומו של ארגון פשיעה, כי הרכוש המועמד לחילוט הוא רכוש של הארגון (להלן: "שיוך הרכוש"). על פי הקבוע בחוק, רף ההוכחה לעניין רכיב זה בשני מסלולי החילוט הוא רף ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי (סעיף 12 לחוק קובע זאת לעניין החילוט הפלילי, בעוד שסעיף 17 קובע זאת לעניין החילוט האזרחי (ר' בהרחבה לעיל)).

לעמדת גורמי האכיפה, קיים קושי ניכר בהוכחת שיוך הרכוש לארגון הפשיעה, נוכח המאפיינים הייחודיים של הפשיעה המאורגנת, העושה שימוש שיטתי בכלים מתוחכמים להסתרת הקשר בין הרכוש לבין הארגון. על כן, מוצע לקבוע את סעיף 12א לחוק המאפשר שימוש במידע מודיעיני להוכחת קשר זה.

לסעיף קטן (א) על פי המוצע, בית המשפט יהיה רשאי לקבל, כראיה בכתב, חוות דעת של קצין משטרה בכיר בעניין חומר מודיעיני, להוכחת הקשר בין הרכוש לבין ארגון הפשיעה, בהליך החילוט הפלילי לפי סעיף 8(2), ובהליך החילוט האזרחי אלפי סעיף 14(2), והכל בכפוף לתנאים המפורטים בסעיף.

יודגש כי הסעיף המוצע קובע את קבילות הראיה בלבד, ואילו המשקל שיינתן לה תלוי בשיקול דעתו של בית המשפט. בהקשר זה יובהר כי ככלל, בהליכי חילוט, לא ניתן לעשות שימוש בראיות מנהליות – המבוססות על מידע מודיעיני , שאינן קבילות, ויצירת הסדר כמוצע בסעיף 12א מהווה מהלך חריג, שיש בו כדי לפגוע באפשרות של המשיב להתמודד עם טענות התביעה ביחס לרכוש. אולם, לנוכח הקשיים בשימוש בהסדר הקיים נוכח מאפייני פעילותם של ארגוני הפשיעה, לצד הצורך ליתן לגופי האכיפה כלים אפקטיביים להילחם בארגוני פשיעה על מאפייניהם אלה, יש הצדקה לאפשר שימוש מסוים ותחום בחוות דעת מומחה בדבר חומר מודיעיני הנוגע לעניין. בשל חריגות ההסדר והצורך לנקוט משנה זהירות כדי לא לפגוע יתר על המידה בזכויות המשיב ובעקרונות הגינות ההליך, מוצע לקבוע את התנאים הבאים בנוגע לשימוש בראיות מנהליות: ראשית, מוצע כי הסעיף יחול באופן תחום – כך שקבלת חוות הדעת המודיעינית כראיה תתאפשר אך לעניין רכיב שיוך הרכוש ולא לעניין קיומו של ארגון הפשיעה, וכי ההסדר יחול רק לעניין ארגוני פשיעה הפועלים לעבור עבירות חמורות שעונשן חמש שנות מאסר ומעלה. שנית, מוצע להגדיר בסעיף תנאים שיבטיחו את איכות ואמינות חוות הדעת והמקורות עליהן היא נסמכת: מוצע לקבוע כי חוות הדעת תינתן על ידי קצין מודיעין בדרגת סגן ניצב ומעלה; כי יינתן אישורו של קצין המודיעין לכך שהחומר המודיעיני שעליו מבוססת חוות הדעת הנו עדכני, משמעותי ומהימן. חומר מודיעיני מהימן יהיה, בין היתר, חומר מאומת המגיע ממספר מקורות. יוער כי הכוונה היא שהפעלת הסעיף תלווה בנוהל משלים שייקבע על ידי גורמי התביעה, ויבהיר את הסטנדרט הנדרש לגבי חוות הדעת ואת הליכי הגשתה, ויתייחס בין היתר לטיב החומר המודיעיני הנדרש לצורך ביסוס חוות הדעת. כמו כן, הנוהל יתייחס לטיב תמצית החומר המודיעיני שתועבר לצד השני באופן שיאפשר הליך הוגן. בעניין זה יובהר כי הכוונה היא שתמצית החומר שתועבר תהיה מקיפה יותר מהמידע שהועבר במסגרת חוות הדעת שהתקבלה לפי סעיף קטן (א). בהמשך הליכי החקיקה תיבחן השאלה האם לעגן את הצורך בהפעלת הסעיף בהתאם לנוהל – בלשון הסעיף.

שלישית, מוצע לקבוע את הסעיף כהוראת שעה לתקופה של חמש שנים. בסיום התקופה, יבחן ההסדר לאור הניסיון שהצטבר בהפעלתו, ובהתאם לכך יוחלט האם נכון להמשיך עם הסדר זה כהוראת קבע, לערוך בו שינויים, או לא להמשיכו. במהלך תקופת הוראת השעה ייאספו נתונים מפורטים לגבי הפעלת הסעיף, כדי שניתן יהיה ללמוד מהם על היקף השימוש בסעיף, מידת האפקטיביות שלו, והאופן שבו הוא מיושם על ידי גורמי החקירה, התביעה, ובתי המשפט.

לסעיף קטן (ב) מוצע לקבוע כי אם קיבל בית המשפט חוות דעתו של קצין מודיעין כראיה, יוגש החומר המודיעיני עליו מבוססת חוות הדעת לעיון בית המשפט, והוא רשאי לעיין בחומר המודיעיני אף שלא בנוכחות הצד השני או בא כוחו או שוכנע כי גילויו עלול לפגוע בשלום הציבור או בביטחונו, לחשוף שיטות עבודה חסויות, וכי העניין שיש באי גילויו עדיף מהצורך לגלותו לשם בירור האמת ועשיית צדק. יצוין כי הסמכות להציג את החומר המודיעיני במעמד צד אחד תלויה בהחלטת בית המשפט ולא בהסכמת המשיב.

            לסעיף קטן (ג) מוצע לקבוע כי אם החליט בית המשפט לעיין בחומר המודיעיני שלא בנוכחות הצד השני או בא כוחו, על בית המשפט להודיע להם על כוונתו לעשות כן, ויורה על העברת תמצית ("פרפראזה") של החומר לצד השני או לבא כוחו. עוד מוצע לקבוע כי העברת תמצית החומר תיעשה באופן שאין בו כדי לפגוע באינטרס שבשלו נקבע כי העיון בחומר יעשה שלא בנוכחות הצד השני ובא כוחו, כאמור בסעיף קטן (ב). בהקשר זה יוזכר כי אף אם הוכחו העובדות והתנאים המאפשרים חילוט, זכויותיו של צד ג' ברכוש גוברות אם עמד בתנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק.