בג"ץ דחה עתירות נגד צווי הריסה שהוצאו לדירותיהם של מחבלים שביצעו פיגוע רצחני בסמוך להר חברון. אין מדובר בענישה קולקטיבית או בנקמנות, אלא בחובתה של מדינה להגן על אזרחיה ולהרתיע מחבלים פוטנציאליים המבקשים לרצוח ישראלים חפים מפשע. זאת ביתר שאת לאחר מתקפת הטרור הזוועתית בשביעי באוקטובר
בחודש אוגוסט 2023, בוצע פיגוע ירי בסמוך ליישוב בית חגי, שבו נרצחה בת שבע נגרי ז"ל ואדם נוסף נפצע באורח קשה. פיגוע הירי בוצע על ידי מוחמד שנתיר ובן דודו צקר שנתיר. בעקבות הפיגוע הוציא המשיב צווי החרמה והריסה מכוח סמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), לשתי הדירות שבהן התגוררו המחבלים בעיר חברון. העתירות דנן, הוגשו מטעם בני משפחתם של המחבלים, המתגוררים בדירות או במבנים שבהם נמצאות שתי הדירות המיועדות להריסה.
העותרים בבג"ץ 7550/23 טוענים כי הפעלת סמכותו של המשיב מהווה ענישה קולקטיבית אסורה לפי הדין הבינלאומי, וכי קיים ספק אם מתקיים קשר רציונאלי בין ההריסה לבין התכלית ההרתעתית שההריסה נועדה להגשים. לטענת העותרים בבג"ץ 7553/23 לא היתה להם כל ידיעה או מעורבות בפיגוע, וכי חלקו של צקר בביצוע הפיגוע היה קטן לעומת חלקו של מוחמד שביצע את הירי בפועל.
לעמדת המשיבים, ישנו צורך ביטחוני גובר בהרתעה. זאת, לנוכח עליית פעילות הטרור בשנים האחרונות, שבמהלכן חלה עלייה ניכרת בפיגועים חמורים שבהם נהרגו אזרחים וחיילים, וביתר שאת לנוכח מתקפת הטרור הרצחנית שביצע ארגון החמאס.
כב' השופט י' עמית פסק בדעת רוב (איליו הצטרף כב' השופט ע' גרוסקופף, את מול דעתו החולקת של כב' השופט ח' כבוב ), כי יש לדחות את העתירות. השאלות העקרוניות לגבי חוקיותה של תקנה 119 כבר נדונו והוכרעו בפסיקתו של בג"ץ, ואין מקום להידרש אליהן מבראשית כל אימת שהמפקד הצבאי מפעיל את סמכותו. מספר שבועות לפני ביצוע הפיגוע, פנה מוחמד לגורמי הזרוע הצבאית של חמאס ברצועת עזה לצורך קבלת סיוע לביצוע הפיגוע. על פי הוראתם של גורמים אלה, מוחמד נסע לתורכיה, שם התאמן בירי וקיבל מאיש קשר סכום של 24,000 דולר לצורך ביצוע הפיגוע. בהמשך גייס מוחמד את צקר, והשניים פנו לסוחר נשק, רכשו ממנו נשק מסוג M-16 והתאמנו בהפעלתו. בנוסף לכך, בהוראת מוחמד, צקר רכש רכב לצורך ביצוע הפיגוע וכן דלק לצורך הצתתו לאחר מעשה על מנת לטשטש ראיות. יום לפני הפיגוע ערכו השניים סיור מקדים, ובבוקר האירוע נסעו במכונית שרכשו, כאשר צקר נוהג בה ומוחמד מחזיק בנשק. בעת שהיו סמוכים לרכב ישראלי, פתח מוחמד באש וירה 28 קליעים לעבר הרכב. כאמור, בפיגוע נרצחה בת שבע נגרי ז"ל לעיני בתה בת ה-12 ששהתה ברכב, ואדם נוסף נפצע באורח קשה. אין בפי העותרים טענה כי המחבלים לא ביצעו את הפיגוע. אף לא טענות בדבר העדר זיקת מגורים של המחבלים לשתי הדירות המיועדות להריסה. טענות העותרים מתמקדות בהעדר מידתיות של צווי ההריסה.
בהמשך לאמור, נקבע כי העותרים בבג"ץ 7553/23 ניסו לבסס הבחנה בין מוחמד לצקר. לטענתם, מוחמד היה הרוח החיה מאחורי הפיגוע והוא זה שעמד בקשר עם גורמי חמאס וביצע את הירי בפועל, בעוד שחלקו של צקר בפיגוע היה "קטן יותר". בית המשפט הדגיש כי יש לדחות את הניסיון לגמד את חלקו של צקר בפיגוע. בעניין ג'ראדאת נקבע כי "המבחן לצורך הפעלת סמכותו של המפקד הצבאי אינו אם המפגע היה מי שסחט את ההדק במו ידיו אם לאו [...]"; ו"מעורבות 'עקיפה' והשתייכות ל'מעגל השני' של המפגעים אינן מעניקות חסינות למפגע מפני הפעלת תקנה 119" (בג"ץ 1618/22). מעורבותו של צקר בביצוע הפיגוע היתה מעורבות ישירה, הוא רכש את הנשק ביחד עם מוחמד, התאמן בהפעלתו, רכש את הרכב שנועד לשמש לצורך ביצוע הפיגוע ואת הדלק שנועד לצורך הצתתו. כמו כן, ערך סיור מקדים יום לפני ביצוע הפיגוע, ונהג ברכב בעת ביצוע הפיגוע עצמו. אף העותרים הודו בעתירתם כי יש לראותו כמבצע בצוותא. אין בתפקידים השונים שמילאו המחבלים בעת ביצוע הפיגוע כדי לבסס הבחנה ששוללת את סמכותו של המשיב להפעיל את סמכותו מכוח תקנה 119 ביחס לדירתו של צקר. טענות העותרים באשר לאופן ביצוע ההריסה דינן להידחות אף הן, משאופן ביצוע ההריסה הוא עניין מקצועי בו למשיב ישנו שיקול דעת רחב במיוחד. בחירת החלופה המתאימה נגזרת משיקולים מבצעיים שונים שמסורים במובהק לשיקול דעתו של המשיב. ככל שבניגוד למצופה ייגרמו נזקים לדירות ומבנים סמוכים, שערי פיצוי אינם נעולים ויש בידי הניזוקים לפנות לגורמים הרלוונטיים במשרד הביטחון.
יתרה מזאת נקבע כי העותרים בבג"ץ 7550/23 טענו כי הפעלת סמכותו של המשיב מכוח תקנה 119 עולה כדי "טיהור אתני". טענה זו אין הדעת סובלתה, ויש להצר על הקלות הבלתי נסבלת שבה נעשה שימוש במונח זה. בין הריסת בתי מחבלים שביצעו פיגוע טרור רצחני שבו נרצחו חפים מפשע, לבין "טיהור אתני" – אין דבר וחצי דבר. סמכותו של המפקד הצבאי לפעול מכוח תקנה 119 אושרה על ידי בג"ץ פעם אחר פעם. בית משפט שב והבהיר כי תכליתה של תקנה 119 היא תכלית ראויה של הרתעה, כי השימוש בה אינו בגדר ענישה קולקטיבית, וכי הפעלתה היא בבחינת הכרח בל יגונה אל מול המציאות הקשה וגלי הטרור הקטלניים שעמם נאלצת מדינת ישראל להתמודד. לא "נקמנות", כלשון העותרים, היא העומדת ביסוד הפעלת סמכותו של המשיב, אלא חובתה של מדינה להגן על אזרחיה ולהרתיע מחבלים פוטנציאליים המבקשים לרצוח נפש ישראלים חפים מפשע. דברים אלו עמדו בתוקפם בימים שקדמו למתקפת הטרור הזוועתית שאירעה ביום 7.10.2023, והם עומדים בתוקפם ביתר שאת לאחריה.
לסיכום, העתירות נדחות ברוב דעות.
המערערים יוצגו ע"י: עו"ד נאסר עודה; עו"ד מיכל פומרנץ; המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד אבי מיליקובסקי; עו"ד אבי טוויג
