בג"ץ דחה עתירה נגד התיקון לפקודת בתי הסוהר המאפשר צמצום זכויות האסירים הביטחוניים בתקופת המלחמה, בשל הצורך בקליטת מספר אסירים רב. יש לנקוט בריסון ואיפוק בעת ביקורת שיפוטית על חקיקה, במיוחד בשעת חירום. אין דומה אומדן הפגיעה בזכויות אדם בעיתות מלחמה לאומדנה במצבי שלום
העותרות, שלוש עמותות רשומות, מבקשות כי יבוטל חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 64 – הוראת שעה – חרבות ברזל) (מצב חירום כליאתי). התיקון מאפשר חריגה מהזכות לשטח מחייה מינימלי לאסירים ומן הזכות ללון על מיטה, זאת בשל הצורך בהתמודדות עם מספר אסירים רב. כדי לאפשר המשך קליטת עצורים במתקני שירות בתי בשל המלחמה שנכפתה על מדינת ישראל ועל אזרחיה, החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי על נקיטת פעולות צבאיות משמעותיות מכוח הסמכות שבסעיפים 40(א) ו-40(א1) לחוק יסוד: הממשלה. שר הביטחון הכריז על מצב מיוחד בעורף בהתאם לסמכותו לפי סעיף 9ג(ב) לחוק ההתגוננות האזרחית, והשר לביטחון לאומי פעל מכוח סמכותו לפי סעיף 90ב(א) לפקודת המשטרה [נוסח חדש[, בהכריזו על אירוע חירום אזרחי. מאז, מתנהלת מלחמה מול ארגוני הטרור ברצועת עזה, כל זאת בזמן שרוחות רעות מנשבות גם מצפון.
לשיטת העותרות, התיקון אינו מידתי, והוא טומן בחובו החזקה של אסירים ועצורים בתנאים בלתי אנושיים. התיקון אף יוצר הפלייה פסולה בין אסירים ביטחוניים לבין אסירים פליליים.
כב' השופט ח' כבוב פסק כי יש לדחות את העתירה, משלא קמה עילה להתערבות שיפוטית. ההסדר המשפטי הקבוע בתיקון הינו הוראת שעה לזמן קצר יחסית, ונקבעו בו מגבלות ומנגנוני איזון. כמו כן, יש לנקוט בריסון שיפוטי בעת ביקורת שיפוטית על חקיקה, ריסון שמקבל משנה תוקף בעת נסיבות חריגות ששוררות במדינה, אשר נכפו עליה באופן לא צפוי, ומחייב זהירות יתרה. נקודת המוצא לביקורת השיפוטית על חקיקה היא כי "לא בנקל יקבע בית המשפט שחוק מסוים אינו חוקתי" (בג"ץ 2605/05 בעניין המרכז האקדמי למשפט ולעסקים). לא בכדי נקבע, כי שומה על בית המשפט לגשת אל מלאכה שיפוטית זו בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, תוך כיבוד הרשות המחוקקת, ותוך שבית המשפט גוזר על עצמו איפוק וריסון ומפעיל סמכותו רק במקום שבו קיימת הצדקה ממשית לכך (בג"ץ 4769/95 בעניין מנחם). לשיטתן של העותרות, התיקון לא צולח את מבחני פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הן בעניין הזכות לשטח מחייה מינימלי לאסירים והן בעניין הזכות ללון על מיטה.
בהמשך לאמור, נקבע כי חרף המסקנה לפיה העתירה אינה מצדיקה התערבות שיפוטית בצוק העיתים, אין בפסק הדין כדי להקהות מהחשיבות שבשמירה על זכויות אסירים דרך הכלל. אלא שאין דומה אומדן הפגיעה בזכויות אדם בעיתות מלחמה לאומדנה במצבי שלום ולפיכך "מעשים שיפים הם לעת שלום – לא נוכל לקיימם לעת מלחמה" (בג"ץ 7052/03 בעניין עדאלה). מה שהכריע את הכף הינה העובדה כי מדובר בתיקון, קצוב בזמן, הכולל איזונים ובלמים פנימיים לרבות מנגנוני פיקוח, אישור ואשרור תוך הפעלת שיקול דעת, העשויים ליתן מרפא, ככל שיש בו צורך, לטענות העותרות. בנוסף, עצם היותו מנגנון שנועד להתמודד עם מצב חירום פתאומי שמדינת ישראל לא ידעה כמותו מאז הקמתה. הדעת נותנת שבמהלך תקופת תחולת התיקון כלל המערכות הביטחוניות יחלו בייצוב מצב החירום, ויוסיפו לבחון את מצבת ומצבם של האסירים והעצורים השונים.
לסיכום, העתירה נדחית.
העותרות יוצגו ע"י: עו"ד הגר שחטר; עו"ד אן סוצ'יו; עו"ד עודד פלר; המשיבים יוצגו ע"י: לא צוין
