העליון דחה ערעור על פסק דין אשר אשרר את החלטת עיריית ת"א אביב להתנות היתר לקיום תפילות יום הכיפורים בכיכר דיזינגוף, באיסור על שימוש במחיצה להפרדה בין נשים לגברים. לרשות המקומית ישנה אוטונומיה להפעיל את סמכותה החוקית בעיצוב המרחב הציבורי בהתאם לאופי תושביה ולצביון המקומי
עניינו של ההליך בתפילה במרחב הציבורי, באחד המקומות המרכזיים בעיר תל אביב – כיכר דיזינגוף. כאשר השאלה הינה האם מדובר בזכות לחופש הדת והמצפון לשם קיום תפילה יהודית אורתודוקסית ביום הקדוש ביותר תחת כיפת השמים, או בכפייה דתית והפרדה מגדרית במרחב הציבורי. הערעור דנן נסב על החלטת עיריית תל אביב להתנות היתר לקיום תפילות יום הכיפורים בכיכר דיזינגוף, באיסור על שימוש במחיצה להפרדה בין נשים לגברים במהלך התפילות.
כב' השופט י' עמית פסק כי יש לדחות את הערעור בראש ובראשונה בשל השיהוי שבהגשתו. מדיניות העירייה וההוראה שלא לאפשר קיום אירועים במרחב הציבורי בהפרדה מגדרית באמצעים פיזיים, מעוגנת בנוהל העירייה לשימוש במרחב הציבורי משנת 2018. מבקשת ההיתר, עמותת ראש יהודי, קיבלה את ההיתר המקורי לקיום תפילות ביום כיפור בכיכר מסריק כבר באמצע חודש אוגוסט 2023, ובו נקבע כי "לא תתקיים הפרדה מגדרית באמצעים פיזיים". כעבור שלושה שבועות, לנוכח הבקשה של עמותת ראש יהודי לשנות את המיקום לכיכר דיזינגוף נשלח היתר מעודכן שאף הוא כולל בהדגשה את הקביעה "לא תתקיים הפרדה מגדרית באמצעים פיזיים". בנוסף, היתר לשימוש במרחב הציבורי הכולל תנאי זהה ניתן לעמותת ראש יהודי כבר בחודש יולי, במסגרת בקשתה לקיים בליל תשעה באב אירוע במרחב הציבורי בכיכר מסריק בעיר. על אף האמור, המערערת פנתה לעירייה רק בחודש ספטמבר. די בטעם השיהוי, כשלעצמו, כדי לדחות את העתירה והערעור על הסף. בנוסף לאמור, נקבע כי למערערים אין מעמד בהליך. העתירה הוגשה על-ידי המערערת ביחס להיתר שניתן על-ידי העירייה לעמותת ראש יהודי, שהיא זו שביקשה וקיבלה את ההיתר לקיום התפילות בכיכר דיזינגוף. ברם, עמותת ראש יהודי לא עתרה למתן סעד ואף לא צורפה כמשיבה בעתירה, בניגוד לתקנה 6 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), ועל אף שאין ספק שהיא בעלת דין דרושה בעתירה. אכן, המערערת היא עותרת ציבורית ודלתו של בית המשפט פתוחה בפני עותרים ציבוריים, ואולם: "...לא ייעתר בית-המשפט בדרך-כלל לעתירה ציבורית מקום שברקע העניין מצוי נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית-המשפט בבקשת סעד על פגיעתו" (בג"ץ 651/03 בעניין האגודה לזכויות האזרח בישראל).
זאת ועוד, נקבע כי לרשות המקומית ישנה אוטונומיה להפעיל את סמכותה החוקית בעיצוב המרחב הציבורי בהתאם לאופי תושביה ולצביון המקומי. אין כרשות המקומית להכיר את אופי התושבים וצביונה של כל שכונה ושכונה בעיר. לעיריית תל אביב – כמי שהמרחב הציבורי נמצא בתחומה המוניציפאלי, מתחם של שיקול דעת במסגרת סמכויותיה הרחבות על פי פקודת העיריות, ובמסגרת שיקול דעתה היא רשאית להתחשב בצביון העיר ותושביה. ברירת המחדל היא איסור הפרדה מגדרית במרחב הציבורי ואין כמו כיכר דיזינגוף להמחיש מרחב ציבורי מהו. ככלל, הפרדה מגדרית במרחב הציבורי מתקשרת בתודעה לאיסור הפלייה, לפגיעה בשוויון ולהדרת נשים במרחב הציבורי. ברירת המחדל של איסור הפרדה מגדרית באה לידי ביטוי בנוהל מס' 869 של עיריית תל אביב - "שימוש במרחב הציבורי", מסוף שנת 2018. ברירת המחדל באה לידי ביטוי גם בדו"ח הצוות המשרדי לבחינת תופעת הדרת הנשים במרחב הציבורי מינואר 2012, בו נאמר: "... על הרשות הציבורית להפעיל את מלוא האמצעים החוקיים העומדים לרשותה כגורם מפקח ומאסדר כדי לביא להפסקתה של כל צורת הפרדה והבחנה המהוות, כאמור, הפליה".
לסיכום, הערעור נדחה.
המערערים יוצגו ע"י: עו"ד צפנת נורדמן ; המשיבים יוצגו ע"י: לא צוין
