המחוזי ביקר בחריפות את רשויות התכנון והבניה בחיפה, תוך שקבע כי במשך למעלה מ-20 שנה גררו הרשויות הליכים לאישור תוכנית פיתוח עירוני בקרקעות במורדות הכרמל. התנהלות הרשויות והימשכות ההליכים הבלתי נגמרת, הינה חמורה ובלתי סבירה, ומהווה פגיעה בזכויות בעלי הקרקע, ואף באינטרס של הציבור הכללי
עסקינן בעתירה מנהלית נגד ראש העיר חיפה, עיריית חיפה והוועדה המקומית לתכנון ובניה של חיפה, בה מבוקש להורות להן לפעול בלוחות זמנים מהירים ומחייבים לסיום הכנת מסמכי תכנית מורדות לינקולן – תל אהרון. העותרים הינם חלק מבעלי הזכויות בחטיבת הקרקע הממוקמת במורדות הכרמל, המיועדת לפיתוח עירוני. במשך תקופה של למעלה מ-20 שנה, גורמים שונים, לרבות חלק מהעותרים, פועלים בתיאום עם הרשויות לקדם תכנון מפורט לקרקע. העתירה הראשונה הוגשה בשנת 2019 ובה התבקש בית המשפט להורות למשיבות לקדם את הליכי התכנון תוך פרק זמן סביר. במסגרת פסק הדין הראשון, הצדדים הגיעו להסכמות בהן נקבע לוח זמנים להכנת רעיון תכנוני מעודכן ומשופר מבחינה כלכלית, ונקבע פרק זמן של 6 חודשים להבאתו בפני הוועדה בשנית. הצדדים אכן קיימו דיון בפני הוועדה שבו הוצג הרעיון התכנוני החדש, ונקבעו 4 אבני דרך להמשך קידום התכנית בתוך תקופה של שנה. המשיבות קיימו את אבן הדרך הראשונה, כשהועברו תיקונים לתכנית, עם זאת, הן לא עמדו בשאר אבני הדרך עד כה.
העותרים סבורים כי הימשכות ההליכים במשך תקופה של עשרות שנים פגעה פגיעה קשה בזכות הקניין שלהם, ומהווה פגם מנהלי המצדיק ביקורת שיפוטית. לטענתם, מדובר במקרה קיצוני ויוצא דופן בו הרשויות מנעו ומונעות את הפיתוח ומימוש של זכויות מוקנות בקרקע במשך עשורים.
לטענת הרשויות, העדר עמידתן באבני הדרך לא נבע מחוסר מעש, אלא בשל קשיים שונים שעלו במהלך הדרך. ההחלטות ניתנו כדין על ידי הגורמים המוסמכים לכך בהסתמך על שיקול הדעת העצמאי שלהם, וכן כיום חלה עליהן חובה ליזום הליך סדור ותקין לכל תכנון חדש שיראו לנכון לקדם, ואין מקום כעת להיענות לדרישות העותרים לקדם תכנית שמכבר הושעתה על ידי הרשות.
כב' השופט ר' שפירא פסק כי יש לדחות את העתירה, זאת בשים לב לפעולות המחודשות של הרשויות לקדם את התכנית החדשה מהעת האחרונה. עם זאת, דחיית העתירה הינה בכפוף לכך שהרשויות יגישו תכנית עבודה קונקרטית ומפורטת להכנת התכנית החדשה להגשה לוועדה המחוזית, וכן לוחות זמנים מחייבים לביצועם של כל השלבים הנדרשים. ההגשה לוועדה המחוזית לא תאוחר מחודש אפריל 2024. בית המשפט אינו גורם תכנון מקצועי, ותפקידו אינו להחליף את שיקול הדעת של הגורמים התכנוניים המוסמכים, אלא לברר את תקינות וחוקיות ההליך המנהלי שקדם לקבלת ההחלטות. בית המשפט אינו שוקל מחדש את השיקוליים התכנוניים המקצועיים של הוועדה ושל גורמי המקצוע, ואף אם הוא סבור כי ניתן היה להגיע להחלטה תכנונית אחרת, אולי אף טובה יותר, אין בכך בכדי להוות עילה להתערבות בהחלטת המוסדות המוסמכים לאישור תכניות בניה. משכך, לא ניתן להיענות לדרישת העותרים להתערב בפרטי הפרטים של לוחות הזמנים ותכנית העבודה.
חרף האמור, נקבע כי התנהלות הרשויות והימשכות ההליכים הבלתי נגמרת אינה סבירה כלל, ויתכן כי הימשכות זו פגעה בזכויותיהם של העותרים ושל שאר בעלי הקרקע, ואף באינטרס של הציבור הכללי. אין בסמכויותיהן התכנוניות או בחשיבות עקרון עצמאות שיקול הדעת המנהלי, כדי להצדיק הימשכות וסיבוך הליכי תכנון מעבר לכל פרק זמן סביר. החובה הכללית של רשות לפעול במהירות הראויה מופיעה בסעיף 11 לחוק הפרשנות. אין בעקרון שיקול דעת עצמאי שנובע מחובת הנאמנות המנהלית כדי לפטור את הרשויות מעמידה בהיבט אחר של אותה חובה שהינו קידום הליכי תכנון במהירות האפשרית, וטיפול יעיל וסביר בבקשות אזרחים. בבג"ץ 5435/14 בעניין עמותת כפר דהמש נקבע: "...שיקול הדעת הרחב המסור למדינה בקבלת ההחלטה אינו יכול לשמש תירוץ לאי-הפעלת שיקול דעת, ולהימנעות מקבלתה בפרק זמן סביר. אדרבה – שיקול הדעת הרחב המסור למדינה לגופם של דברים, מחייב הקפדה יתרה על הוראות המשפט המנהלי הדיוני כדי שלא יקופחו זכויות הפרט...". נקבע כי התנהלות הרשויות בפרשה דנן הייתה חמורה ובלתי סבירה. במשך עשרות שנים פעלו חלק מהעותרים בשיתוף פעולה עם הרשויות כדי לקדם תכניות לפיתוח הקרקע, וחרף העובדה שתכניות שונות נידונו, ההליך כעת חזר שוב לשלב ראשוני, בתחילת קידומה של תכנית חדשה תחת ניהולה של חברה ואדריכל חדשים. מציאות כזו אינה מתקבלת על הדעת. לא ברור מדוע חלף פרק זמן של למעלה מ-5 שנים בין החלטת הוועדה בשנת 2014 לגרוע את השטח של מורדות לינקולן ותל-אהרון מתכנית חפ/2185א ולקדם תכנית חלופית בשם חפ/2185ב, לבין החלטת הוועדה בשנת 2020 לפיה לא ניתן לקדם תכנית חפ/2185ב לאור שיקולים כלכליים. גם לאחר החלטה זו, וחרף ההסכמות שנקבעו בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה בשנת 2020, הרשויות לא עמדו באבני הדרך שנקבעו על ידי הוועדה עצמה והתכנית לא קודמה, עד שבשנת 2022 היא נזנחה לטובת רעיון תכנוני חדש.
יתרה מזו, נקבע כי חרף כל שנות העבודה, המאמצים והכספים שהושקעו בקידום התכנית הקודמת, בשנת 2022 הרשויות החליטו כי נדרש לקדם רעיון תכנוני חדש. החלטה כזו אינה פשוטה, ולכאורה גורמת לכך שחלק נכבד מהעבודה שנעשתה עד כה ירדה לטמיון. גם אם ההחלטה כשלעצמה הייתה תקינה והתקבלה בסמכות, ראוי היה שהייתה מתקבלת שנים לפני שהיא התקבלה בפועל, וההתארכות הנוספת בהליכי התכנון רובצת לפתחן של הרשויות. לא נמסר הסבר כדבעי לשנים הרבות שעברו לפני הרשויות הגיעו למסקנה כי נדרש כעת לזנוח התכנית הקודמת ולעבור למודל חדש. בניגוד לטענתן לפיה התערבות שיפוטית אינה ראויה ואינה נדרשת בנסיבות העניין לאור הפעילות המחודשת שלהן, נדמה שפעילות מחודשת זו הינה, לפחות בחלקה, קשורה להגשת העתירה דנא. דווקא התערבות בית המשפט שימשה כמאיץ, סייעה ועשויה להמשיך לסייע לקדם את ההליך. זאת ועוד, העובדה שמדובר בפיסת קרקע מאתגרת מבחינת תכנונית, אינה פוטרת את גורמי התכנון מלבצע את מלאכתם תוך פרק זמן סביר, אלא ההיפך הוא הנכון, וכשמדובר בקרקע 'בעייתית', חלה על הרשויות חובה מוגברת להקדיש את המשאבים הנדרשים לפיתרון הקושי. מורכבות בשטח יכולה להצדיק עיכוב מסוים בהליכי התכנון, אך עיכוב כזה אינו אמור להתפרש על פני שנים רבות, ולבטח אינו יכול להצדיק פרקי זמן ממושכים של חוסר מעש. נקבע כי התנהלות הרשויות והימשכות ההליכים אינה מתקבלת על הדעת, אך בשל הפעילות המחודשת לקידום תכנית לפיתוח הקרקע, אין להתערב בהחלטות הרשויות בנוגע לתכנית הקודמת. עם זאת, כדי למנוע הימשכות נוספת של ההליכים, דחיית העתירה תהיה כפופה להגשת לוח זמנים מחייב ומפורט לבית המשפט, מתוך תקווה כי פסק הדין ולוחות הזמנים שיוגשו, יסייעו לסיום הסאגה כולה לרווחת בעלי הקרקע ולטובת כלל תושבי חיפה.
עוד נקבע לקראת סיום כי מדובר בעותרים שהינם בעלי זכויות בקרקע אשר עושים כל שביכולתם לקדם את פיתוח השטחים שבבעלותם, אך חרף מאמציהם, המצב כיום חזר לשלב שאינו משקף המאמץ והעבודה עד כה, ויתכן כי הימשכות ההליכים גרמה להם להפסדים. ללא כל קשר לתכנית כזו או אחרת, על הרשויות לדעת כי המשך של הגרירה המתמשכת של הליכי התכנון, וכן אי-עמידה בלוחות הזמנים שהוצגו בעבר ושיוגשו במסגרת פסק דין זה, עלולים לחשוף אותן בפני תביעות פרטניות. על אף שלעומת דיני נזיקין, הביקורת השיפוטית במשפט המינהלי ככלל צופה פני עתיד והסעד העיקרי הינו סעד ציווי, בנסיבות מסוימות, עוולה מינהלית עלולה לאפשר פסיקת פיצויים במשפט המינהלי שאינם לגבי עבר בלבד, בכך שהם מיועדים להרתיע ולהכווין את התנהגותן העתידית של הרשויות. על רקע העשורים שעברו שבהם חרף מאמצי בעלי הקרקע טרם אושרה תכנית לפיתוחה, על הרשויות להתחשב בכך ולהיות מודעות לכל המשמעויות של גרירת הליכי התכנון בהתנהלותן העתידית בפרשה זו. בהתאם, רצוי שיחישו את קצב השלמת הטיפול בתכנית. בית המשפט קבע כי למרות דחיית העתירה ולאור התנהלות הרשויות, הן תחוייבנה בהוצאות העותרים ושכר טרחת עוה"ד, ביחד ולחוד, בסכום כולל של 60,000 ₪.
לסיכום, העתירה נדחית.
מייצגי הצדדים: לא צוין
