העליון ביטל הסכם למכר דירה בין חברה בפירוק, לבתו של בכיר בה, בשל היותו הסכם למראית עין שמטרתו הברחת נכסים. מדובר בפעולה שביצע האב לשם ניצול נכס מנכסי החברה לטובתו האישית ובניגוד לטובת החברה, זאת שעה שהחברה הייתה חדלת פירעון ונושיה התדפקו על דלתותיה לפירעון חובותיה כלפיהם
עסקינן בערעור על פסק דינו של המחוזי בו קיבל בית משפט קמא את בקשת המנהלים המיוחדים לנכסי החברה להורות על בטלותו של הסכם מכר דירה שנכרת בין החברה לבין עו"ד כהן, שחתם על ההסכם בנאמנות עבור אחייניתו, המערערת. במסגרת ההסכם, מכרה החברה לעו"ד כהן, עבור המערערת, את זכויותיה בדירה בתל אביב-יפו. הסכם המכר קבע את מחיר הדירה מבלי להיזקק לשמאי והעמידו על סך של 1,800,000 ש"ח. מבלי שהדבר צוין בהסכם. תמורה זו שולמה במלואה לחברה – בעלת הדירה – בדרך של קיזוז. לטענת המערערת, שעבורה הדירה נקנתה, אביה, אזוגי, היה אחד מקברניטי החברה אשר שילם לגורמים שונים את חובות החברה בסך כולל של 1,800,000 ש"ח מבלי שהחברה החזירה לו את כספו. אזוגי קיזז את החוב שנוצר מדמי רכישת הדירה, וכך הדירה נרכשה על ידי בתו מבלי שהחברה קיבלה עבורה ולו שקל אחד. ברם, פירעון חובות החברה על ידי אזוגי אינו מתועד באסמכתאות מזמן אמת, אם בכלל. עובדות אלה וכן החפיפה המופלאה בין דמי רכישת הדירה לבין חובהּ הכולל של החברה לאזוגי מעוררות תהיות לא פשוטות, ואף חשדות של ממש, בנוגע להיותו של הסכם המכר הסכם לגיטימי. פרט חשוב שמעצים תהיות וחשדות אלו הוא היותה החברה בהליכי פירוק בשל חדלות פירעון. חיבורו של פרט זה אל מסכת העובדות שתוארה, מוביל למסקנה כי עסקינן בניסיון להבריח נכס יקר, השייך לחברה, מנושיה. המנהלים המיוחדים סבורים שאכן מדובר בהברחת נכס, וכך סבור גם כונס הנכסים הרשמי.
המערערת טענה כי גם אם תאושר קביעתו של בית משפט קמא לפיה הסכם המכר בטל, הרי שהיא והוריה זכאים להשבת הסכומים ששילמו בקשר עם הסכם המכר.
מנגד, טענו המנהלים המיוחדים כי גם אם ההסכם לא היה בטל בשל היותו פסול, החברה רשאית לבטלו בשל הפרה יסודית. זאת משלא שולמה לחברה 708,000 ש"ח מהתמורה הכוללת שנקבעה בהסכם המכר.
לעמדת הכנ"ר, בית משפט קמא אומנם לא סבר כי יש לראות בהסכם המכר ניסיון להברחת נכסים, אולם קביעותיו העובדתיות מלמדות כי זאת אכן הייתה תכליתו של הסכם המכר, זאת משהחברה הייתה חדלת פירעון בשעת החתימה על הסכם המכר.
כב' השופט א' שטיין פסק כי יש לדחות את הערעור ולקבוע כי הסכם המכר בטל ומבוטל. הסכם המכר אינו אלא חוזה למראית עין, אשר באמצעותו ניסה אביה של המערערת, אזוגי – הרוח החיה של החברה – להבריח את הדירה מנושי החברה. על-מנת להסתיר זאת מגורמים שונים וכן מעיני בית המשפט, יצר אזוגי, אשר מדבר מפיה של המערערת, סיפור מורכב ורווי פרטים שהינו תמוה ומוקשה, ושאינו נתמך באסמכתאות אמינות, אם בכלל. חומר הראיות מגלה שהסכם המכר הינו למעשה ניסיון של אזוגי "למכור" לבתו את הדירה "בתמורה" לפירעון חובות החברה שאזוגי התחייב לשאת בהם באופן אישי, ללא קשר להסכם המכר. בדרך זאת ביקש אזוגי לקיים את הפתגם "הכל נשאר במשפחה": כוונתו היתה למחוק את חובות החברה יחד עם אחריותו עליהם מבלי להוציא את הדירה מכלל נכסי המשפחה. בית משפט קמא קבע כי הרוח החיה בחברה הוא אזוגי, לחברה אין חשבון בנק, אין פנקסי שיקים, ואינה מנהלת שום פעילות עסקית זולת החזקת נכסים, ובהם הדירה. החברה חדלת פירעון על-פי המבחן התזרימי, ואינה מסוגלת לפרוע את חובותיה לכלל נושיה. על-אף מצבה התזרימי של החברה, החברה ביצעה עסקאות בעייתיות, בהנחייתו של אזוגי. עסקאות אלה הביאו להגדלת חובותיה של החברה, בניגוד להיגיון כלכלי, ויש לראות בעסקאות אלה פעילות מסוכנת לנושי החברה והעדפת נושים. החברה מנוהלת באופן כושל מבחינת הממשל התאגידי – דבר אשר מצדיק את פירוקה מטעמי צדק ויושר. על החלטות אלה של בית משפט קמא לא הוגשו ערעורים, והן היו לחלוטות. על-אף שהטענה בדבר חוזה למראית עין נדחתה, בית משפט קמא קיבל את בקשת המנהלים המיוחדים להכריז על בטלות הסכם המכר בהיותו חוזה פסול, וזאת מהטעם שהתנהלות החברה בקשר עם הסכם המכר אינה עולה בקנה אחד עם העקרונות של ממשל תאגידי תקין. לטענה לפיה הורי המערערת הסבו לעצמם, כביכול, את חובות החברה לא היה ביטוי בדו"חות הכספיים של החברה מזמן אמת. יתרה מכך: אף לחובות המקוריים לא היה ביטוי בפנקסי החברה. בנסיבות אלה, נקבע שקיים ספק גדול אם בכלל היו לחברה חובות כנטען, ולמצער, בהיקף שנטען, והאם חובות אלה אכן הוסבו להורי המערערת. לא זו אף זו, בית משפט קמא התייחס לכל החובות שנטען לגביהם כי נפרעו במסגרת מימושו של הסכם המכר, וקבע כי ביחס לכולם לא הוכח כי החוב אכן נפרע. עוד נקבע כי מתכונת הנאמנות והניסיון להסתירה מעוררים חשד כי אזוגי ביקש להרחיק את עצמו מהעסקה. לבסוף, נקבע כי לא הוצג כל הסבר מדוע התמורה בעד רכישת הדירה הועמדה דווקא על סך של 1,800,000 ש"ח, ומדוע לא נערכה שומה בטרם נמכרה הדירה. התנהלות זו, כך נקבע, מעלה ספק אם מדובר בתמורה הולמת בעד הדירה. נקבע כי הדירה תישאר בבעלות החברה וכי הערת האזהרה לטובתו של עו"ד כהן תימחק.
זאת ועוד, נקבע כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מבססות את הטענה לפיה הסכם המכר הוא הסכם למראית עין, שתכליתו – כטענת הכנ"ר והמנהלים המיוחדים – הברחת הדירה מנושי החברה, וכי קביעה זו מצדיקה את קבלת בקשתם של המנהלים המיוחדים להורות על בטלותו של הסכם המכר. למעלה מהצורך, נקבע כי במידה והייתה מתקבלת טענת המערערת לפיה הסכם המכר הינו חוזה תקף, ממילא היה נקבע כי הסכם זה הופר הפרה יסודית על-ידי המערערת באופן שמזכה את החברה בזכות לביטול החוזה ואף לקבלת פיצויים מוסכמים. המנהלים המיוחדים הציגו ראיות למכביר, אשר מוכיחות, במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי, כי הסכם המכר הוא חוזה למראית עין אשר נועד להבריח את הדירה מנושיה של החברה. יש בראיות שהציגו המנהלים המיוחדים, כשלעצמן, כדי להוכיח במאזן ההסתברויות כי ההסכם נעשה למראית עין בלבד. הוכח שכל חובות החברה, אותם התחייבה המערערת לפרוע במסגרת הסכם המכר, הם חובות אשר רבצו לפתחו של אזוגי – אביה, ללא קשר להסכם המכר. כך שבפועל החברה לא נתרמה דבר מהסכם המכר. עלה בידי המנהלים המיוחדים להוכיח כי בעוד שלמראית עין הוצג הסכם מכר, אשר קובע כי הדירה תימכר למערערת בתמורה ל-1,800,000 ש"ח, בפועל ביקשה החברה להעביר למערערת את הבעלות בדירה ללא כל תמורה – חינם אין כסף – על חשבון נושי החברה. משהוכח כי המערערת הציגה לבית משפט קמא תמונה עובדתית חסרה, רוויית סתירות וחצאי אמיתות, במקרה הטוב, מן הראוי היה לדחות את עמדתה במלואה ולקבוע כי לפנינו חוזה למראית עין שתכליתו הברחת הדירה מנושי החברה. בית משפט קמא עשה עם המערערת חסד שלא נדרש, בכך שנדרש לכל טענותיה באופן פרטני ובחן אם יש בהן ממש. נקבע כי במקרה של בעל דין אשר אינו דובר אמת, ניסיון למצוא גרגרי אמת בערימת השקרים שלו הוא ניסיון עקר, אשר מבזבז את זמנו של בית המשפט, שעל-פי רוב מעלה חרס. (עניין פרץ ע"א 6460/21). משכך, אין תוקף להסכמות שהוסכמו בין החברה למערערת להעברת הזכויות בדירה – לא להסכמות הגלויות, ולא להסכמות הנסתרות. כאמור, אף לו היה נקבע כי הסכם המכר תקף, הרי שהוא בטל בשל הפרתו היסודית על ידי המערערת, שלא הצליחה להוכיח כי שילמה את מלוא התמורה החוזית. כלומר, הסכם המכר בטל ואינו עוד בתוקף.
לסיכום, נקבע כי הסכם המכר הוא חוזה למראית עין, אשר מאחוריו מסתתרת התחייבות להענקת הדירה למערערת ללא תמורה. בנסיבות בהן ההסכם האמיתי הוא הסכם מתנה, ברי הוא כי במסגרתו לא הועבר על ידי המערערת לחברה דבר. אכן, עלה בידי המערערת להוכיח כי הוריה הוציאו הוצאות שונות, אשר ייתכן ויש בהן כדי לפרוע את חובותיה של החברה. אלא שכאמור, לא עלה בידי המערערת להוכיח כי תשלומים אלה בוצעו בקשר עם מימושו של הסכם המכר, וממילא הכרזה על ביטולו של הסכם המכר אינה מזכה את הורי המערערת בהשבת הסכומים הללו. ככל שהורי המערערת סבורים כי קמה להם זכות נשייה בקשר עם תשלומים ששילמו מטעם החברה, יתכבדו ויגישו את תביעותיהם למנהלים המיוחדים, אשר ידונו בהן בהתאם לדין. בית המשפט הביע הסתייגות מקביעתו של בית משפט קמא לפיה ככל שתוגש תביעת חוב על-ידי המערערת או הוריה, מעמדם יהיה כנושים שאינם מובטחים. עיון בכתבי-בי-דין שהוגשו לבית משפט קמא מגלה כי מעמדם של המערערת ושל הוריה כנושי החברה כלל לא נדון, ולמצער, לא נדון באופן ממצה. בנסיבות אלו, לא היה זה נכון להכריע במעמדה של המערערת כנושה של החברה בתביעה עתידית שטרם הוגשה. תביעה כאמור, לכשתוגש, צריך שתוכרע לגופה ללא הנחות מוקדמות. כב' השופט ד' מינץ הוסיף כי ההכרעה בדבר גורל מכירת הדירה למערערת הייתה סוגיה שעמדה במרכז הליך חדלות פירעון החברה. מדובר כאמור בפעולה שביצע אביה של המערערת, מר אזוגי לשם ניצול נכס מנכסי החברה לטובתו האישית ובניגוד לטובת החברה. זאת שעה שהחברה הייתה חדלת פירעון ונושיה התדפקו על דלתותיה לפירעון חובותיה כלפיהם. אכן הצדדים לא דנו בתחולתו של סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל הדן בביטול הענקות על המקרה דנן, לא במישור העקרוני בהליך פירוק חברה ולא במישור הפרטני. אלא שאין באמור כדי להוציא את תחולתו של הדין הכללי מדיני חדלות פירעון, ואין ספק כי ניתן להיעזר בדין זה במקרים בהם ההסדרים הייחודיים של דיני חדלות פירעון אינם חלים. דיני חדלות פירעון באים להוסיף על הדין הכללי ולא לגרוע ממנו. שעה שמדובר בסוגיה שהייתה מצויה במרכז הליך חדלות הפירעון, יפה ונכון היה שדווקא בית משפט של חדלות פירעון ידון בה – כפי שאכן נעשה בפועל.
לסיכום, הערעור נדחה.
המערערת יוצגה ע": עו"ד עמיר כהן ; המשיבים 1 יוצגו ע"י: בעצמם ; המשיב 3 יוצג ע"י: עו"ד חיים זקס
