בג"ץ דן בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר בין בני זוג, תוך שקבע כי עריכת ההסכם על ידי הצדדים עשויה להוות אינדיקציה המעידה על כוונת הצדדים להפריד את רכושם, אולם, אין בכך כדי לשלול באופן גורף כוונת שיתוף ספציפי בכל מקרה שבו הצדדים ערכו הסכם, קל וחומר במקרים שבהם ההסכם לא אושר
עסקינן בעתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, בגדרו נדחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי. העותרת והמשיב נישאו בשנת 2004, ולהם שני ילדים משותפים. ערב הנישואים, חתמו הצדדים על הסכם ממון ולפיו הנכסים והזכויות של כל אחד מבני הזוג השייכים להם עובר לנישואים יהיו בבעלותם הבלעדית, ובתוך כך הדירות שהיו בבעלות כל אחד מהם (אחת לכל אחד), ולבן הזוג השני לא יהא חלק בהם. עוד נקבע בהסכם כי ככל שבמהלך הנישואים אחד מבני הזוג ימכור את הנכס המצוי בבעלותו, אזי התמורה שתתקבל ממכירת הנכס תיחשב אף היא כנכס שאין לאזן את שוויו, וכי רכוש שיירכש על ידם במהלך חיי הנישואים, יהיה שייך לשניהם באופן שווה. לאחר שנישאו, רכשו מגרש, שנסיבות רכישתו מצויות במחלוקת בין הצדדים. בהמשך, נבנה על המגרש בית המגורים שלהם. הצדדים התגוררו בבית החל משנת 2010 ועד שהתגרשו בשנת 2020, והעותרת עודנה מתגוררת שם עם ילדיהם. האיש הגיש לביה"ד תביעה לפירוק השיתוף בבית ולפינוי העותרת. העותרת מצדה הגישה תביעה לביטול הסכם הממון. האיש טען, בין היתר, כי הוא רכש את המגרש, הרשום על שמו, מכספי מכירת הדירה שהייתה בבעלותו עובר לנישואים, ויתר הסכום שולם מכספי ירושה. לעומת זאת, העותרת טענה, בין היתר, כי רכישת המגרש ובניית בית המגורים התבצעו מכספים משותפים וכי הסכם הממון בין הצדדים אינו בתוקף, שכן לא אושר על ידי בית משפט לענייני משפחה חרף ההתנייה בהסכם הקובעת זאת. ביה"ד האזורי קבע כי ההסכם תקף, ולעותרת אין זכויות במגרש. לעומת זאת, העותרת הוכיחה שבית המגורים נבנה מכספים משותפים ועל כן, לעומת המגרש, יש לחלק את שוויו בין בני הזוג. עוד נקבע כי כוונת שיתוף ספציפי במגרש הרשום על שם האיש אינה גוברת על הסכם הממון. ביה"ד הגדול קבע בערעור כי אין מקום לאזן את שווי המגרש עצמו, משהאיש רכש את המגרש מכספיו בלבד.
לטענת העותרת, ביה"ד שגה עת שקבע כי הסכם ממון טרום נישואים שלא אושר, עשוי לגבור, "כאמת מידה יחידה", על שיתוף בפועל של כ-10 שנים במקרקעין ובבית המגורים.
האיש טען מנגד כי בצדק נקבע שהסכם הממון בתוקף, ולא הוכחה כוונת שיתוף ספציפי שכן הסכם הממון מלמד מפורשות על כוונת הצדדים להפריד את רכושם.
כב' השופט י' עמית פסק כי יש לדחות את העתירה על הסף. בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעותיהם של בתי הדין הרבניים. התערבות מעין זו, תיעשה במשורה, וזאת במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הרבני, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק. טענות העותרת נושאות אופי ערעורי מובהק, ומכוונות לאופן שבו בתי הדין הרבניים קבעו את הממצאים העובדתיים, יישמו את הדין ושקלו את טיעוני הצדדים במקרה דנן. כך, באשר לתוקפו המחייב של הסכם הממון שלא אושר. עסקינן בשאלה משפטית, שכבר זכתה להתייחסותה של הפסיקה, והתשובה לה תלויה בנסיבות העניין ובהיבטים הנוגעים להתנהגות הצדדים ותום ליבם בהעלאת הטענה. וכך נקבע בעניין פלוני (בע"מ 7734/08 ): " השאלה מתי עשוי להיות להסכם ממון שלא אושר תוקף מחייב היא שאלה משפטית מעניינת ושובת לב [...] ברם, בסופו של יום, שאלה הקודמת לה היא האם אכן נהגו הצדדים בהתאם לאמור בהסכם. המדובר בשאלה עובדתית מובהקת...".
נוכח האמור, נקבע כי טענות העותרת אינן עולות בקנה אחד עם הקביעות העובדתיות שנקבעו על ידי ביה"ד אשר בחן את הראיות והעדויות שהוצגו בפניו. ביה"ד קבע שלהסכם הממון יש תוקף המחייב את הצדדים לנוכח הסכמתה החופשית של העותרת בעת החתימה עליו, והתנהלות הצדדים בהתאם להוראותיו משך שנים רבות שבהן היו נשואים. כמו כן, לאור טובות ההנאה שהעותרת קיבלה מההסכם שכן הדירה שהייתה בבעלותה עובר לנישואים לא נשללה ממנה, וכן בית המגורים של הצדדים חולק ביניהם. כך גם באשר לקביעות ביה"ד האזורי בנוגע לנסיבות רכישת המגרש ובניית בית המגורים. עסקינן בממצאים שבעובדה שהתבררו על ידי הערכאה הדיונית, והובילו למסקנה כי המגרש נרכש מכספו של האיש, ואילו הבית נבנה מכספים משותפים של בני הזוג. אין דרכו של בג"ץ להתערב בממצאים שבעובדה, ודי בכך כדי לדחות את העתירה על הסף.
יתרה מזו, נקבע כי טענות בעניין כוונת שיתוף ספציפי יכולות בנסיבות מסוימות לגבור על הסכם ממון שלא אושר שבני זוג ערכו עובר לנישואים. כאמור, ביה"ד האזורי קבע כי אין כל משקל לטענת העותרת ולפיה הייתה כוונת שיתוף ספציפי בנכס הרשום על שם האיש בלבד, וכי אף אם ההסכם לא היה בתוקף, הרי שעצם עריכתו "מוכיחה כמאה עדים על כוונתם האמיתית". אכן, עריכת ההסכם על ידי הצדדים עשויה להוות אינדיקציה המעידה על כוונת הצדדים להפריד את רכושם, אולם, אין בכך כדי לשלול באופן גורף כוונת שיתוף ספציפי בכל מקרה שבו הצדדים ערכו הסכם, קל וחומר במקרים שבהם ההסכם לא אושר או שאינו תקף, בחלוף שנים רבות מעת כריתתו, ובמיוחד מקום שהתנהגות הצדדים לאורך השנים יכולה להתפרש כשינוי ההסכם מכוח התנהגות. כל מקרה ונסיבותיו. עם זאת, נפסק כי בנסיבות דנן, אין בכך כדי להטות את הכף לעבר קבלת העתירה.
לסיכום, העתירה נדחית.
העותרת יוצגה ע"י: עו"ד מתן גוטמן ; המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד יצחק שמואל רוזנטל; עו"ד אלרן שפירא בר-אור
