נדחה ערעור ילדיו של מנוח שנפטר 25 יום לאחר שנישא, על ההחלטה כי לאישה מגיעה מחצית מהירושה. נקבע כי הסכם הממון שותק בכל הנוגע לרצון מי מבני הזוג להקנות או שלא להקנות לבן הזוג שנותר בחיים חלק מעיזבונו במקרה של פטירה. אין נפקא מינה לעניין זה אם חיי הנישואין באו לסיומם 25 ימים בלבד לאחר שהחלו
עסקינן בערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בו נדחתה התנגדות המערערים למתן צו ירושה אחר עיזבון אביהם המנוח, בעלה של המשיבה, וניתן צו ירושה לפיו יורשת האחרונה, מחצית מעיזבונו. בפי המערערים שתי טענות הנסמכות על הסכם ממון שנחתם בין המנוח לבין אשתו, לפני נישואיהם, בפני נוטריון. האחת - הסכם הממון כולל תניה ירושתית מדירה שיש בה כדי לגבור על הוראות הירושה על פי דין שבחוק הירושה ולשלול מהאישה את זכותה לרשת. והשנייה - יש לראות בהסכם הממון, על הוראותיו, צוואה בפני רשות ו/או צוואה בכתב.
כב' השופט ש' שוחט פסק כי יש לדחות את הערעור. ניתן להבין את מורת רוחם של המערערים מהתוצאה, כאשר אשת אביהם, לו נישאה 25 ימים בלבד לפני מותו, יורשת מחצית מעיזבונו, אולם, התוצאה מתחייבת מהוראות הדין. על מנת להידרש לטענה כי הסכם ממון גובר על הוראות הדין ו/או לטענה כי יש לראות בהסכם ממון צוואה יש צורך שתימצא בו הוראה ירושתית ברורה. הימצאות הוראה שכזו היא בבחינת תנאי שבלעדיו אין. על כך שיש צורך בהוראה ירושתית במסמך שמתקרא צוואה, על מנת שיוכר כצוואה, אין צורך להרחיב את הדיבור. הוראה כזו יכול שתהיה הוראה מנחילה ויש שיאמרו גם הוראה מדירה. אין הוראה כזאת בהסכם הממון דנא. ההוראות עליהן נסמכים המערערים, אינן הוראות ירושתיות. כל ההוראות כולן נוגעות לשמירת עיקרון ההפרדה הרכושית עליו הסכימו המנוח והאישה, במקום הסדר איזון המשאבים, הן בחייהם הן לאחר מיתה. כמו שבמקרה של פרידה בן הזוג לא יוכל לתבוע, מכוח חיי הנישואין, שיתוף ברכוש כלשהו, מושא הוראות אלה, את בן זוגו, כך גם יורשיו של בן הזוג האחד שהלך לעולמו לא יוכלו לעשות כן ביחס לרכוש של בן הזוג שנותר בחיים. הם לא יוכלו לטעון, כיורשיו שנכנסו לנעליו, לעניין הזכויות והחובות הנובעים מהסכם הממון.
יתרה מזו, נקבע כי אין בהסכם הממון, ולו ברמז, הוראה ירושתית מנחילה. אין גם הוראה שמדירה את האישה. הסכם הממון שותק בכל הנוגע לרצון מי מבני הזוג להקנות או שלא להקנות לבן הזוג שנותר בחיים חלק מעיזבונו במקרה של פטירה, חלק אחר ממה שמגיע לו כיורש על פי דין או בכלל. אין נפקא מינה לעניין זה אם חיי הנישואין באו לסיומם עקב הפטירה 25 ימים בלבד לאחר שהחלו או 25 שנים של חיי משפחה טובים ומאושרים. על מנת לתת תוקף לצוואה מדירה, גם אליבא דאלה שסוברים כי יש מקום לקיים צוואה שכוללת הוראה מדירה כהוראה יחידה, ללא הוראות מנחילות לצידה - חייבת ההוראה להיות הוראה מפורשת ולפרט בה אם ההדרה היא מכל העיזבון או מחלק מהעיזבון או ממנה מהעיזבון. יש להדגיש כי הוראה בהסכם ממון שמדירה יורש מירושתו אינה בת תוקף. בעמ"ש (תא) 31306-01-19 בעניין פלוני נקבע כי: " פרופ' ליפשיץ מבחין בין הוראות שוללות/מדירות לבין הוראות מעניקות בהסכם ממון. הראשונות חסרות תוקף, האחרונות תקפות הן. לא יכולה להיות מחלוקת, כי הוראה בהסכם ממון המדירה יורש מירושתו (כפי שהיה בפסק דינו של הש' הנדל) או שקובעת את זהות היורשים בטלה היא. לא רק שאין בחוק יחסי ממון רמז לאפשרות זו אלא שהוראה כזו תעמוד בסתירה חזיתית להוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה...".
זאת ועוד, נקבע כי המערערים, בתמיכה לטענתם, מפנים לפסק הדין שניתן בפרשת ש'א' (עמ"ש 11700-12-16 (תא)). פסק דין זה לא רק שלא תומך בטענתם, אלא הוא תומך ומחזק את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. בפסק דין זה, בני הזוג היו ידועים בציבור והוראת הירושה הרלבנטית בעניינם הייתה הוראת סעיף 55 לחוק הירושה, שכותרתו "מעין צוואה". הוראה זו, מאפשרת לעקר את זכותו של בן הזוג הידוע בציבור לרשת מכוחה אם הדבר נעשה "בהוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש". פסק הדין בפרשת ש'א' עסק אפוא ביחסי הגומלין בין הסכם שנערך בין בני זוג ידועים בציבור לבין הוראת סעיף 55 לחוק הירושה. במקרה דנן, עולה שאלת היחס בין הסכם הממון לבין הוראת סעיף 11 (א)(1) לחוק הירושה שמעגנת את מעמדו של בן הזוג הנשוי כיורש על פי דין, הוראה שנמצאת בפרק השני לחוק הירושה שעוסק בירושה על פי דין. יתרה מכך, ההוראות שניתן להן תוקף באותו מקרה ושהופיעו בהסכם שנחתם בין בני הזוג היו הוראות ירושתיות/צוואתיות ברורות ומפורשות.
לסיכום, הערעור נדחה.
המערערים יוצגו ע"י: עו"ד משה יצחק הלוי ; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד חיים שטנגר
