המחוזי קיבל עתירת גיורת לקבלת מעמד מכח חוק השבות, תוך שמתח ביקורת קשה על התנהלות רשות ההגירה. הרשות התנהלה בחוסר הוגנות כלפי העותרת ותוך בזיון החלטות בית המשפט. על הרשות חובה לנהוג לפי כללי ההגינות המנהלית הכללית, ועל המדינה כשחקן חוזר לנהוג בהגינות כלפי הנזקקים לשירותיה
העותרת עברה שני גיורים בישראל. הראשון, בבית הדין האיזורי "גוש עציון" בשנת 2014, והשני בבית דין צדק ובית הוראה "שערי הוראה" בשנת 2017. הגיור השני קיבל תוקף בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב. העותרת טוענת כי בעקבות גיורים אלו היא זכאית למעמד של אזרחית ישראלית מכח חוק השבות. רשות האוכלוסין וההגירה דחתה את בקשת העותרת לקבלת מעמד כזכאית שבות מכח גיור. העותרת, אזרחית הפיליפינים, נכנסה לראשונה לישראל בדצמבר 2000 באשרת תייר. במהלך השנים 2012-2014 עברה העותרת את הליך הגיור הראשון. ובהמשך הגישה יחד עם בן זוגה דאז, בקשה להסדרת מעמדה בישראל. בשנת 2020 נערך לבני הזוג ראיון לבחינת כנות הקשר, והבקשה סורבה, בנימוק כי עלה ספק רב לגבי טיב היחסים, אשר אינו עולה לכדי קשר זוגי כנדרש בנוהל. בהמשך נפרדו בני הזוג. העותרת הגישה בקשה לקבלת מעמד בישראל מכח חוק השבות בשל היותה גיורת ונדחתה בשורת החלטות.
לטענת העותרת, היא התגיירה כדין, בעוד היא שוהה כדין בישראל, ועל כן יש להעניק לה מעמד מכוח חוק השבות. במועד הגיור השני הרלוונטי לבקשה נשוא העתירה, היא החזיקה באשרת שהייה תקפה כדין ולפיכך היא זכאית לקבל אשרת עולה.
כב' השופטת מ' אגמון-גונן פסקה כי יש לקבל את העתירה. הרשות שינתה את טעמה ונימוקיה לאורך ההליך. נראה שבכל פעם שהומצאו לרשות מסמכים מהם עלה כי הנימוק הקודם לסירוב לא יכול לעמוד, ניתנה החלטה חדשה עם נימוקים חדשים. לכתחילה טענה הרשות כי העותרת שהתה בישראל שלא כדין במהלך הגיור, ומשכך אינה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה לצורך קבלת מעמד של עולה לפי חוק השבות. לאחר שהעותרת המציאה מסמכים מהם עלה כי שהתה בארץ כדין במועד הגיור השני, טענה הרשות כי חסרים מסמכים לביסוס הטענה בדבר הגיור הנטען. "חוק השבות הוא אחד מהביטויים המרכזיים להיותה מדינה יהודית, בנוסף להיותה מדינה דמוקרטית" (בג"ץ 7625/06 בעניין רגצ'ובה). ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בעניין רגצ'ובה ויושמה לאחר מכן בפסיקה, היא כי "חוק השבות חל על מי שבא לישראל ובעודו שוהה בה כדין עבר תהליך של גיור, בין בישראל בין מחוצה לה". הלכה זו משקפת את איזון בין תכלית חוק השבות לקבץ בישראל את העם היהודי ולאפשר לכל יהודיה ויהודי להיות אזרחים במדינה, לבין התכלית של מניעת ניצול לרעה של גיור לצרכי קבלת מעמד בישראל. העתירה דנן מעלה שאלה עובדתית, שעל פניה פשוטה להכרעה, בדבר שהותה של העותרת בישראל כדין או שלא כדין במועד הגשת בקשתה, ובדבר דיות המסמכים שהמציאה בנוגע לאמיתות הגיור שעברה. העותרת טוענת כי בעת הגיור השני, הרלוונטי לבקשתה לקבל מעמד של עולה מכח חוק השבות, היא שהתה בישראל כדין באשרה מסוג ב/1, ואילו הרשות טוענת כי לא שהתה כדין ומשכך דין בקשתה דחיה בהתאם להלכה הנוהגת. עוד טוענת הרשות כי העותרת לא המציאה מסמכים מספיקים לשכנע בכנות הגיור שעברה לצורך קבלת מעמד מכח חוק השבות.
בהמשך לאמור, נקבע כי סעיף 1 לחוק השבות קובע כי כל יהודי זכאי לעלות ארצה. המושג "יהודי" מוגדר בסעיף 4ב לחוק: "לענין חוק זה, "יהודי" – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". סעיף 2(א) לחוק האזרחות, משלים את ההסדר הקבוע בחוק השבות וקובע כי: "כל עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, יהיה לאזרח ישראלי מכוח שבות [...]". העותרת מבקשת להיכלל תחת המונח "שנתגייר", ולקבל מכח גיורה אשרת עולה לפי חוק השבות. בעניין רגצ'ובה פורש את ההסדר שבחוק כהסדר חיובי לפי תכליתו לעודד עליה ולהקל על מימושה, והודגשה חשיבות יישומו ללא הפלייה בין מי שהתגייר ואז עלה לישראל לבין מי שהתגייר לאחר כניסתו לארץ. התכלית של הקלת העליה של יהודים לישראל והחלתה באופן שוויוני, אף אם הגיור בוצע לאחר עלייתם ולא קדם לה, יחד עם התכלית של מניעת ניצול לרעה של הגיור לקבלת מעמד של עולה, הביאה לקביעת ההלכה בעניין רגצ'ובה, לפיה אמנם, "הגיור במערך הגיור הממלכתי מונע בדרך כלל ניצול לרעה", אך זו אינה האפשרות היחידה לפקח על כנות ההליך, אלא: "הדרישה, כפי שציינתי, היא כי גוף דתי שהוכר לכך על ידי קהילה יהודית מוכרת ערך את הגיור בהתאם לאמות המידה הנוהגות בקרב אותה קהילה. עמידה על דרישות אלה מצמצמת בצורה ניכרת את האפשרות לנצל לרעה את הליך הגיור לשם רכישת מעמד מכוח חוק השבות (ולשם רכישת הזכויות הכלכליות הנלוות לכך)". לפיכך נאמר, כי גיור בישראל המאושר במערך הממלכתי או שבוצע בקהילה יהודית מוכרת, אף אם מחוץ לארץ, מצמצם בצורה ניכרת את האפשרות לנצל את ההליך לרעה במובן שממנו חוששת הרשות. עוד נקבע בעניין מקלארן (בגץ 4535/11), כי אין חשיבות לסוג האשרה שבידי המתגייר, אולם דרושה אשרה כלשהי.
מן הכלל אל הפרט, נקבע כי כל שנדרש כדי להכריע, הוא להחיל את ההלכה הקיימת לעניין שהות כדין בישראל במועד הגיור על הנסיבות של העותרת. במועד הגיור הראשון, אמנם שהתה העותרת בישראל שלא כדין. אולם לא זה הגיור עליו היא מסתמכת לצורך קבלת מעמד מכוח חוק השבות. על הרשות היה לעמוד על טעותה בהחלטה הראשונה, ולבחון אך ורק את השאלה העובדתית הנקודתית – האם הגיור השני, שאושר בידי בית הדין האזורי בתל אביב, נעשה בעת שהעותרת שהתה בישראל באשרה מסוג ב/1 כדין. כפי שנקבע בעניין מקלארן, אין חשיבות לסוג האשרה שבידי העותרת, אלא כל המבחן הנדרש הוא כי שהתה באשרה כדין, כפי שאכן היה. אישור בית הדין הרבני האיזורי משווה את מעמדו של הגיור השני שעברה לגיור שבוצע במערכת הממלכתית, וכפי שנקבע בעניין רגצ'ובה, האישור מצמצם מאד את החשש לניצול ההליך לרעה. בית המשפט הדגיש כי כל תוצאה אחרת אינה מתישבת עם ההגיון ועם הסדר, שכן בית הדין הרבני פסק במפורש כי העותרת היא יהודיה לכל צורך ויכולה לבוא בברית הנישואין כדמו"י, וזאת לאחר שבחן את הגיור שעברה ואישר אותו. הכרעה כשיטת הרשות תייצר אפשרות כי פסק הדין של בית הדין הרבני אינו מקובל על הרשות כהוכחה לגיורה כדין. ודאי שתוצאה כזו אינה מתקבלת על הדעת. קל וחומר נכון הדבר, לאחר שב"כ העותרת המציא גם את המסמכים שעמדו בפני בית הדין הרבני שאישר את הגיור בפסק דין שלו, ושב ואישר את החלטתו שנית באישור העדכני האחרון שהמציאה העותרת במסגרת ההליך דנא.
יתרה מזאת נקבע כי התנהלות הרשות לכל אורך ההליך מצדיקה התייחסות גם לפעולתה בחוסר הוגנות כלפי העותרת ותוך בזיון החלטות בית המשפט. בעניין זה קיבלה הרשות ארבע החלטות ענייניות מרכזיות. ההחלטה הראשונה, דנה בבקשת העותרת לקבל מעמד של עולה כבערר פנימי ודחתה אותה, ללא שהתקיים לעותרת ראיון, בנימוק שהיא אינה עומדת בתנאי הסף שנקבע בפסיקה, ולפיו גיור שנערך בזמן שהות שלא כדין בישראל אינו יכול להקנות מעמד של עולה. החלטה זו ניתנה בהתייחס לגיור הראשון, ובהתעלם מהגיור השני. לאחר שהוגש ההליך, וב"כ העותרת הפנה לכך שהרשות בהחלטתה התייחסה למועד הגיור הראשון, בעוד שהבקשה לקבלת מעמד נסובה על הגיור השני, קיבלה הרשות החלטה להסכים למחיקת העתירה ולקבל החלטה חדשה בעניין תוך התייחסות לגיור הנכון הפעם (הגיור השני). לאחר שניתן פסק הדין בהסכמה והעתירה נמחקה יחד עם התחייבות הרשות לדון מחדש בבקשה בהתחשב בגיור השני, קיבלה הרשות את ההחלטה העניינית השניה שדחתה שוב את בקשת העותרת באותם נימוקים כפי שהחליטה לכתחילה, וללא התיחסות לגיור השני, ואף הוסיפה וטענה, כאמור, כי אין לבית המשפט סמכות לדון בה. בהמשך, קיבלה הרשות את ההחלטה השלישית, שדחתה שוב את בקשתה בנימוקים נוספים שהתייחסו לגיור השני והתמקדו במסמכי הגיור ובראיות שביקשה הרשות לקבל כדי להוכיח את כנותו וכשרותו. ולבסוף, התקבלה החלטה רביעית בעניינה לכאורה במסגרת מתווה הפשרה אך בניגוד אליו, בנימוקים אחרים רחבים יותר, ובטענה שוב כי לבית המשפט אין סמכות לדון בה. כל ההחלטות, למעט ההחלטה המקורית, התקבלו בניגוד להחלטות בית המשפט, ותוך שהרשות עושה דין לעצמה הן לעניין המועדים לקבלת ההחלטות, הן לעניין תוכנן. לסיכום, נקבע כי על הרשות חובה לנהוג לפי כללי ההגינות המנהלית הכללית, ובתוך כך לחובתה של המדינה כשחקן חוזר לנהוג בהגינות כלפי הנזקקים לשירותיה. בנוסף, יש להתייחס במסגרת זו גם להתנהלות הרשות ולחובתה לכבד את החלטות בית המשפט. העתירה מתקבלת לגופה, משום שהעותרת עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון לקבלת מעמד. הליך הגיור השני שעברה העותרת, בוצע במהלך שהותה בישראל כדין באשרת ב/1, ואושר בידי בית הדין הרבני לכל דבר ועניין. משכך, לא מתקיים בעניין זה החשש בדבר ניצול לרעה של הגיור כדי לקבל מעמד בישראל, ויש ליתן לעותרת מעמד של עולה מכח חוק השבות. הרשות תעניק לעותרת מעמד של אזרחית ישראלית מכוח חוק השבות. לעותרת נפסקו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 שקלים, בשים לב להתנהלות הרשות בהליך.
לסיכום, העתירה מתקבלת.
העותרת יוצגה ע"י: עו"ד זרי חזן ; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד שלומית ארבל
