נדחתה התנגדות אלמנה, אשתו השנייה של מנוח, לצוואתו, בטענה כי התכוון להוריש לה נכסים נוספים אולם לא הספיק. נקבע כי אהבה לחוד וצוואה וירושה לחוד. לשון הצוואה ברורה לחלוטין והאלמנה אינה מבקשת "לפרש" את הצוואה, כי אם לכתוב אותה מחדש, להוסיף בה הוראות שלא כתובות בה, ולהוסיף לה זוכה שלא הוזכרה בה
עסקינן בבקשה לקיום צוואת המנוח, שהגישו ילדי המנוח, וההתנגדות לה שהוגשה על ידי אלמנת המנוח. התובעים הם ילדיו של המנוח שהיה נשוי למעלה מ-40 שנה לאמם, רעייתו הראשונה. בשנת 2018, ערכו המנוח והמנוחה צוואות הדדיות זהות, שנחתמו בפני עו"ד, במסגרתן ציוו את כל רכושם האחד לשני ולשלושת ילדיהם (בגירים) כיורש אחר יורש. המנוחה הלכה לעולמה בשנת 2019. צו קיום צוואת המנוחה ניתן בינואר 2020. זמן קצר לאחר מכן, הכיר המנוח את הנתבעת ובתוך חודשים ספורים הם נישאו. בני הזוג ערכו הסכם ממון שאושר בבית משפט. המנוח הלך לעולמו בשנת 2021. הנתבעת הגישה התנגדות לצוואת המנוח.
לטענת ילדי המנוח, המנוח והמנוחה ערכו צוואות הדדיות בדרך של "יורש אחר יורש", המשקפות את רצונם, והתובעים הם יורשי מלוא נכסיהם וזכויותיהם של המנוח והמנוחה בעת עריכת הצוואה והן במועד פטירת המנוח. צוואת המנוח ברורה לחלוטין, משקפת את רצונו ואין מחלוקת באשר לכשרותו של המנוח בעת עריכתה. הנתבעת מסתמכת על הסכם הממון, אולם בהסכם הממון נכתב במפורש כי אם יחליט המנוח לערוך צוואה עתידית, תהא זאת כפופה לצוואה ההדדית. הנתבעת עותרת לעריכת שינויים בצוואה, ולמעשה כתיבת צוואה חדשה בידי בית המשפט, סעד שלא קיים.
הנתבעת טענה כי המנוח כרך את גורלו בגורלה והתכוון להוריש לה את הרכוש שנרכש לאחר שנישאו וכן התכוון להעביר אליה קופות שונות שהיו רשומות על שמו. המנוח התכוון לרשום את הנתבעת כמוטבת בכל הקופות שלו, ואכן עשה כך בביטוח החיים, אך בקופות נוספות לא ערך שינוי מוטב, שכן תכנן להשתמש בכספים הצבורים בקופות לבניית ביתם המשותף על המגרש שרכשו יחד. למרבה הצער המנוח נפטר באופן מפתיע כך שהצדדים לא הספיקו לבנות את ביתם והכספים נותרו בקופות.
כב' השופט ר' ארנון פסק כי יש לדחות את ההתנגדות לצוואה וספק גדול אם היה מקום להגיש התנגדות לצוואה בדרך בה הוגשה. בהתנגדות לא נטענו טענות "קלאסיות" של התנגדות לצוואה כגון השפעה בלתי הוגנת, כשרות, זיוף וכדומה. טענת ההתנגדות העיקרית היא כי בנסיבות חייו ורצונו של המנוח חל שינוי מהותי שלא בא לידי ביטוי בצוואתו, אך משתקף במסמכים אחרים ובהתנהלות המנוח עובר לפטירתו. כן נטען, כי מאחר שצוואת המנוח אינה עומדת בקנה אחד עם רצון המנוח יש לקבוע כי מדובר בצוואה שנשתכחה ולפרש אותה על רקע השינויים שחלו בחייו של המנוח ורצונו כפי שהובע בעל פה בפני הנתבעת. בית המשפט הדגיש כי כיבוד רצון המת משמעותו כיבוד רצונו כפי שהובע בצוואה תקינה ותקפה, באחת מצורות הצוואה המפורטות בחוק הירושה. השערה ביחס לרצון המת, התייחסות לאמירה כזו או אחרת שנאמרה על ידי המנוח בעת שהיה בין החיים, התנהגות, מצגים כאלה ואחרים, כל אלה לא יועילו והם אינם מעלים ואינם מורידים. שעה שהמנוח הותיר צוואה ברורה, תקינה ותקפה, אין לבית המשפט סמכות לבטל את רצון המנוח כפי שהובע בצוואתו ולהחליף רצון זה ברצון של אחר.
זאת ועוד, נקבע כי כחוט השני עוברת בהתנגדות הנתבעת הטענה כי המנוח "רצה אך לא הספיק". רצה להכניסה למעגל היורשים אך לא עלה בידו. רצה לכתוב צוואה חדשה אך גם זאת לא עלה בידו. טענה זו פועלת באופן מובהק כנגד הנתבעת. גם אם נניח כי המנוח רצה לשנות את צוואתו ולא הספיק, הנחה מרחיקת לכת, שכן לא הובאו כל ראיות לתמוך בה זולת עדות הנתבעת עצמה. אין זה מתפקידו של בית המשפט, או בכלל בסמכותו, להשלים את המלאכה ולצוות את מה שהאדם לא ציווה בחייו. יתרה מכך, הסכם הממון מתייחס מפורשות לעובדה כי המנוח ערך צוואה הדדית עם המנוחה בשנת 2018, והכפפת צוואה חדשה ככל שתיעשה, לצוואה ההדדית. הנתבעת טענה כי עצם התייחסות המנוח בהסכם הממון לצוואה עתידית, יש בה משום הבעת דעתו לשנות את זהות יורשיו, וכי המנוח והנתבעת החלו לבצע פעולות ברכוש המנוח המחזקות טענה זו. אין לקבל טענות אלה. אין חולק כי חל שינוי נסיבות בחיי המנוח אולם שינוי זה בא לידי ביטוי בהסכם הממון עצמו. עצם העובדה שהמנוח ערך עם הנתבעת הסכם ממון מלמד על הכרה ברורה במצבו החדש והישן, ורצונו ליצור הפרדה רכושית והדבר אף כתוב במפורש הסכם הממון: "מוסכם בזה, כי בין הצדדים תשרור הפרדה רכושית מוחלטת בנוגע לרכוש שצברו עד מועד חתימת הסכם זה..". (סעיף 9 להסכם הממון). בתוך "רכוש" זה נכללים נכסים, הכנסות מעבודה, השקעות פיננסיות וכן חשבונות בנק, קופות גמל, ומקורות נוספים אותם טוענת התובעת כי המנוח רצה להוריש לה. גם רישום הנתבעת כמוטבת בחלק מהקופות מעיד על רצון המנוח להוריש לה את הכספים בקופות אלה בלבד ותו לא.
בנוסף לאמור, נקבע כי טענת הנתבעת כי המנוח תכנן להשתמש בקופות הנוספות לצרכי בניית ביתם, ומסיבה זו לא העבירן על שם הנתבעת כמוטבת, נטענו, אך לא הוכחו, וממילא כל עוד רצון זה נשאר כמשאלת לב ולא בוצע בפועל, קופות אלה נשארו שייכות לעיזבון המנוח או למוטבים הרשומים בהן. בהקשר זה ייאמר, כי לאחר ההתנגדות, הנתבעת הגישה תביעה נפרדת על פיה הסכם הממון מהווה הוראה לחברות הביטוח להכיר בה כמוטבת של אותן קופות. מתביעה זו חזרה בה התובעת והיא נדחתה. כיצד ניתן לטעון כי יש לראות בהסכם הממון צוואה כאשר בהסכם הממון עצמו ישנה הוראה ברורה ומפורשת כי לכל אחד מהצדדים הזכות לצוות את רכושו, זכויותיו ונכסיו כראות עיניו. הצדדים ידעו היטב כי הסכם הממון אינו מהווה ואינו משמש צוואה, וכי במידה שהמנוח יבקש לערוך צוואה הוא יוכל לעשות כן בכפוף לאמור בצוואה ההדדית בין המנוח ורעייתו המנוחה. המנוח לא ערך צוואה חדשה, וההתנגדות שהוגשה כנגד הצוואה חותרת תחת אותו סעיף בהסכם הממון עליו חתמה הנתבעת על פיו כל צוואה עתידית תהיה כפופה לצוואה ההדדית משנת 2018. המקרה דנן הוא מהמובהקים ביותר בה לשון הצוואה ברורה לחלוטין ואינה נזקקת לכל פרשנות חיצונית. הלכה ולמעשה, הנתבעת כלל אינה כופרת בכך. הנתבעת טוענת כי היא מבקשת "לפרש" את הצוואה ולקרוא לתוכה הוראות, שלא רק שלא נכתבו בה, אלא שלא יכלו להיכתב בה גם לא באופן תיאורטי. בעת החתימה על הצוואה בשנת 2018 היה המנוח נשוי לאשתו הראשונה עמה חי חיי נישואין ארוכים שנמשכו על פני ארבעה עשורים. באותה עת הנתבעת כלל לא הייתה בחייו של המנוח, הוא לא הכיר אותה והיא לא הכירה אותו. מכאן שהנתבעת אינה מבקשת "לפרש" את הצוואה, כי אם לכתוב אותה מחדש, להוסיף בה הוראות שלא כתובות בה, להוסיף לה זוכה שלא הוזכרה בה ולהשלים, את מה שהמנוח לא הספיק להשלים בחייו, כטענתה.
יתרה מזו, נקבע כי העדים מטעם הנתבעת העידו כי המנוח אהב את הנתבעת וראה את הקשר ביניהם כמשמעותי עבורו. יחד עם זאת, ענייני אהבה וקשר זוגי לחוד וצוואה וירושה לחוד. העובדה כי המנוח נישא לנתבעת מתוך אהבה ורצון לבנות חיים משותפים, ואולי גם בית משותף, לא מלמדת מניה וביה כי המנוח ביקש להעניק לנתבעת רכוש או זכויות, וגם אם רצה לעשות כן, והדבר לא הוכח, הרי שרצון זה לא יצא אל הפועל בדמותה של צוואה חדשה. מהלכיו של המנוח מלמדים כי כשרצה להעניק לנתבעת זכויות ורכוש הוא עשה זאת, ולראיה החליף את שם המוטב בשתי פוליסות ביטוח וקבע כי הנתבעת תהיה המוטבת בפוליסות אלה. לא הוצגה כל ראיה, זולת הבל פיה של הנתבעת, כי המנוח ביקש להעביר את הכספים שנצברו בקופות אלה לנתבעת. טענתה כי הוא סבר שאין צורך בכך כי ממילא הוא מתעתד להשתמש בכספים לצורך בניית ביתם, אינה יכולה להתקבל. המנוח, רופא במקצועו, נשא את מחלת הסרטן ובוודאי ידע כי הוא מצוי בסיכון מסוים, על כן, אילו רצה להבטיח כי הנתבעת תהיה זו שתהנה מהכספים הוא היה פועל לעשות כן באמצעות שינוי שם מוטב ולמצער בכתיבת צוואה חדשה. בנוסף, הכספים שנצברו בקופות אלה, נצברו במשך עשרות שנים בהן היה התובע נשוי לאשתו המנוחה, אין מדובר בכספים שנצברו במאמץ משותף או בזמן החיים המשותפים. העברתם לנתבעת, לאחר שזו כבר זכתה בכספי קופות בהן נרשמה כמוטבת (בסך כולל של כ - 2 מיליון ₪), היו צריכים להיעשות באופן פוזיטיבי על ידי המנוח, משלא עשה כן אין מקום להניח כי זה היה רצונו. לשיטתה של הנתבעת היא אינה מבקשת כי בית המשפט יכתוב צוואה חדשה אלא "תוספת לצוואה הקיימת". בית המשפט קבע כי "תוספת לצוואה" משמעה צוואה חדשה. הנתבעת מבקשת כי על סמך דיבורים וכוונות משוערות, שלא הובאה כל ראיה לקיומן זולת עדות הנתבעת עצמה, בית המשפט יכתוב תוספת לצוואת המנוח. אין כל יסוד משפטי לבקשה זו, והיא נוגדת באופן מוחלט את הוראות הדין. נפסק כי עתירתה של הנתבעת לכתיבת "תוספת לצוואה" על יסוד פרשנות הצוואה, חרף העובדה כי אין, וגם לא יכולה להיות, כל אחיזה בין הפרשנות המתבקשת ובין לשון הצוואה, אינה יכולה להתקבל והיא מנוגדת לעקרונות היסוד של דיני הירושה. בהינתן מורכבות ההליך, השקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו, הנתבעת חוייבה לשלם לתובעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.
לסיכום, הבקשה למתן צו קיום צוואת המנוח מתקבלת, ההתנגדות נדחית.
התובעים יוצגו ע"י: עו"ד מלי שרגיל ; הנתבעת יוצגה ע"י: עו"ד מיכאל וייס
