בית המשפט העליון קבע כי הסתלקות יורשים מעזבון אביהם הינה הענקת נכסים לפי פקודת פשיטת הרגל ובטלה כלפי הנאמנת. נפסק כי כאשר יורש מסתלק מחלקו בעיזבון, ונעשה פושט רגל בתקופה של עד שנתיים ממועד ההסתלקות – פעולת ההסתלקות בטלה כלפי הנאמן
בלב הערעור ניצבת השאלה אם הסתלקות של יורשים מזכותם בעיזבון, בהתאם לסעיף 6 לחוק הירושה, היא בגדר "הענקה" של נכסים, כמובנה בסעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל, אשר לפי סעיף זה בטלה כלפי הנאמן. בית המשפט המחוזי קבע בתיק פש"ר כי הסתלקות החייבים -המערערים 2-1 מעיזבון אביהם המנוח, לטובת אמם, בטלה כלפי הנאמנת בפשיטת רגל לפי הוראות סעיף 96(א) לפקודה. המנוח נפטר בחודש מרץ 2016 ולא הותיר אחריו צוואה. לפיכך, זהות יורשיו נקבעה על-פי דין– אשתו וארבעת ילדיו. כל ילדיו של המנוח, ובהם שני החייבים, הסתלקו מחלקם בעיזבון לטובת אמם, וניתן צו ירושה שלפיו האם היא היורשת היחידה של עיזבון המנוח. לאחר כחצי שנה, ניתנו צווים לכינוס נכסי החייבים, לבקשתם. בהמשך לכך, הנאמנת והבנק, נושה של החייבים, ביקשו מבית המשפט המחוזי להורות על ביטול הסתלקותם מהעיזבון, לפי סעיף 96(א) לפקודה. בתגובה לבקשה טענו המערערים, כי בהתאם לסעיף 6 לחוק הירושה, מי שהסתלק מחלקו בעיזבון, רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה, ולפיכך – הסתלקות מעיזבון אינה באה בגדר "הענקה". עוד נטען, כי הסתלקות החייבים מהעיזבון נעשתה בתום-לב, ובזמן שעוד היו כשירי-פירעון. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי הסתלקות החייבים מהעיזבון היא "הענקה" כהגדרתה בסעיף 96 לפקודה, והורה על ביטול ההסתלקות כלפי הנאמנת. עוד קבע כי זכותו של יורש להסתלק מעיזבון לפי סעיף 6 לחוק הירושה, כפופה להוראות פרטיקולריות מדינים רלוונטיים אחרים, ובתוכם סעיף 96(א) לפקודה, אשר מורה על ביטול הענקות בתקופה של שנתיים לפני שהמעניק נעשה פושט רגל, גם אם ההענקה לא נעשתה במרמה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי במועד הסתלקות לא היו החייבים כשירי-פירעון.
לטענת המערערים, בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק הירושה, יש לראות את מי שהסתלק מחלקו בעיזבון כאילו לא היה יורש מלכתחילה; ולפיכך, הלכה למעשה, החייבים כלל לא היו יורשים, וממילא אין לראות בהסתלקותם כאמור כהענקת נכס שהיה שייך להם.
לעמדת הכנ"ר, סעיף 96 לפקודה נועד למנוע הברחת רכוש של חייבים וגם הענקות שנעשו בתום לב – בטלות מכוחו. אשר לסעיף 6 לחוק הירושה, כאשר הסתלקות מירושה מעלה חשד לרמייה או לכוונה לפגוע בצדדים שלישיים, על בית המשפט לבחון את ההסתלקות באמצעות דינים מחוץ לדיני הירושה– כהוראות הפקודה. בהתאם להגדרה הרחבה של המונח "נכס" בפקודה, יש לראות בזכות בעיזבון כ"נכס" כאמור, וכי ויתור על נכס נחשב ל"הענקה" כמובנה בסעיף 96 לפקודה.
הנאמנת טענה כי זכויות החייבים בעיזבון באות בגדר "נכסים", כהגדרתם בפקודה, ולכן יש להורות על ביטול ההסתלקות, שהיא הענקה של הנכסים האמורים. בהתחשב בהיקפו הרחב של העיזבון, נראה כי מטרת ההסתלקות מהירושה הייתה הברחת הנכסים מנושי החייבים. גם הבנק טען כי הסתלקות מירושה נחשבת להענקה לעניין סעיף 96 לפקודה, במנותק מן השאלה אם ההענקה נעשתה בתום-לב.
כב' השופטת, י' וילנר פסקה כי יש לדחות את הערעור. הסתלקות מעיזבון היא בגדר "הענקה" של נכסים, כמובנה בסעיף 96(א) לפקודה, אשר לפי סעיף זה בטלה כלפי הנאמן. סעיף 96 לפקודה מסדיר את הסוגיה שעניינה ביטול הענקות שביצע אדם לפני שנעשה פושט רגל, ומורה כך:" (א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.". ההסדר הקבוע בסעיף 96 לפקודה מורה על בטלות, בנסיבות מסוימות, של הענקות נכסים שביצע החייב בפרקי זמן מסוימים לפני שנעשה פושט רגל. מטבע הדברים, הענקת נכסים כאמור בפרקי זמן אלו מקטינה את מאסת הנכסים של החייב, באופן שפוגע בכושר הפירעון שלו ומסכן את היתרה שתעמוד לחלוקה בין נושיו. בהקשר זה נקבע כי "תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים" (ע"א 5709/99 בעניין לוין). עוד נקבע בפסיקה כי גם ויתור על זכות לקבלת נכס היא "הענקה" של "נכס" לעניין סעיף 96 לפקודה.
לנוכח האמור, נקבע כי המסקנה המתבקשת הינה כי "הסתלקות מעיזבון", המהווה ויתור של היורש על זכותו בעיזבון, היא הענקה של נכס, שהרי זכות זו הייתה שייכת ליורש כבר בעת הוויתור. זאת, בשים לב לסעיף 1 לחוק הירושה, אשר מורה כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". משכך, הסתלקות מעיזבון היא "הענקה"; של "נכס"; אשר "שייך לחייב", ובכך מתמלאים שלושת היסודות המרכיבים את סעיף 96 לפקודה, ומצדיקים לכאורה את ביטול ההסתלקות. אין לקבל את טענת המערערים כי הסתלקות החייבים מהעיזבון אינה עולה כדי הענקת נכס השייך להם. זאת, בהסתמך על הוראת סעיף 6 לחוק הירושה, שלפיה רואים את מי שהסתלק מחלקו בעיזבון כאילו לא היה יורש מלכתחילה. לשון סעיף 6 לחוק הירושה ותכליתו מלמדות כי אין בהסדר הקבוע במסגרתו כדי למנוע בחינה של תוקף הסתלקות מעיזבון בהתאם להוראות דין שונות, וסעיף 96 לפקודה בתוכם. הוראה זו עניינה אך ורק בנפקותה של הסתלקות שנעשתה כדין, וממילא, הסתלקות שאינה כדין אינה מעמידה את המסתלק במצב שבו רואים אותו "כאילו לא היה יורש מלכתחילה", אחרת, נימצא מאפשרים למסתלק "לעקוף" באמצעות ההסתלקות הוראות דין שונות, כדוגמת סעיף 96 לפקודה, ולכך אין מקום. כפי שנקבע: "הלכה פסוקה היא שאין סעיף 6 לחוק הירושה מונע בדיקת תוקפה של הסתלקות לפי הדין המהותי" (רע"א 5103/95 עניין דשת).
יתרה מזו, נקבע כי על ההבחנה בין עצם מעשה ההסתלקות לבין נפקותו, עמדה פסיקת המחוזי בעניין אבני (ת"א )1310/91: "...יש להבדיל בין מעשה ההסתלקות מעזבון לבין התוצאה המשפטית של אותה הסתלקות. אכן, כשהסתלקות מעזבון תקפה - תוצאתה היא יציאת המסתלק מהעזבון למפרע, כאילו לא ירש מעולם. אולם ישנם מקרים שבהם הדין אוסר על יורש להסתלק מחלקו בעזבון, בשל רצון הדין להגן על זכויות של צדדים שלישיים כלפי המסתלק. במקרים כאלה המסתלק אינו יכול להיבנות מהתוצאה של הסתלקות כשרה, ולטעון שבשל הסתלקותו מחלקו בעזבון אין לראותו כיורש מלכתחילה. לא תוצאת ההסתלקות עומדת לו למכשול אלא מעשה ההסתלקות עצמו. ... לענין סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל יש לבחון את כשירותו של החייב להסתלק מחלקו בעזבון ולא לבחון את תוצאותיה של הסתלקות כשרה, בהנחה שהיא כזו". מהאמור לעיל נובע כי לפי סעיף 96 לפקודה, כאשר יורש מסתלק מחלקו בעיזבון, ונעשה פושט רגל בתקופה של עד שנתיים ממועד ההסתלקות – פעולת ההסתלקות בטלה כלפי הנאמן, ולפיכך – לאו הסתלקות היא. ממילא, בנסיבות אלו, אין לראות את היורש שביקש להסתלק מחלקו בעיזבון "כאילו לא היה יורש מלכתחילה". יתרה מכך, בפסיקה בעניין סעיף 6(ב) לחוק הירושה הודגש כי סעיף זה נועד להסדיר היבטים "פנימיים" של דיני הירושה, ובעיקר – לאפשר ליורש לפטור עצמו מאחריות לחובות העיזבון; ולא לאפשר לו לפטור עצמו מאחריות לחובותיו שלו, החיצוניות לדיני הירושה.
מהלכה למעשה, נקבע כי יישום הדברים בעניין דנן מוליך למסקנה כי הסתלקות החייבים מחלקם בעיזבון אביהם היא הענקה של נכס ששייך להם, ולכן בטלה כלפי הנאמן לפי סעיף 96 לפקודה. אין מדובר ב"הסתלקות" תקפה, כמובנה בסעיף 6 לחוק הירושה, וממילא אין לאפשר לחייבים להיבנות מסעיף זה. בשולי הדברים, צוין כי יש לדחות את טענת המערערים, שלפיה ההסתלקות נעשתה בתום לב ועל כן אינה בטלה. ביטול הענקה מכוח סעיף 96(א) לפקודה, אינו מותנה בכך שההענקה בוצעה בחוסר תום לב וסעיף 96 חל גם על הענקה שנעשתה ללא כוונת תרמית, ללא כוונה להבריח נכסים וללא פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. גם קיומם של טעמים אובייקטיביים להעברת נכס, שלא קשורים בנושים, עשוי להכשיר את הקרקע לביטול הענקות. מסעיף 96(ג)(2) לפקודה, עולה כי שאלת תום הלב עשויה להחריג את ההענקה מתחולתו של סעיף 96, רק בתנאי שההענקה היא לטובת קונה או בעל שעבוד בתמורה בת-ערך. לפיכך, אף אם הסתלקות החייבים מהעיזבון נעשתה בתום-לב – היא בטלה כאמור. למעלה מן הצורך נקבע, כי לנוכח הכרעת בית המשפט המחוזי, שלפיה במועד ההסתלקות החייבים כבר לא היו כשירי פירעון; ובהתחשב בכך שההסתלקות נעשתה לטובת אמם של החייבים, שחזקה כי הייתה מודעת לקשייהם הכלכליים – ספק אם יש מקום לטענת תום הלב, אף לגופה.
לסיכום, הערעור נדחה.
המערערים יוצגו ע"י: עו"ד סנדה לירום; עו"ד חנן עזרן; עו"ד דוד קנטור; עו"ד יניב מזוז
המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד שרית ליפשיץ-גריידי; עו"ד אמיר פלמר; עו"ד אביתר קרמר
