בית משפט השלום בת"א דחה תביעת לשון הרע שהגישו יזמים בפרויקט פינוי-בינוי בישוב קדימה-צורן, נגד חבר מועצה שמתח ביקורת על הפרויקט. השופט רונן אילן קבע כי לאור זכות הצדדים, הסכום הנתבע ומהות העניין מדובר בתביעת השתקה וחייב את התובעים בהוצאות בסך 10% מהסכום הנתבע, בגובה של 120 אלף שקל
בית משפט השלום בת"א דחה את תביעתם של יזמים בפרויקט "פינוי-בינוי" בישוב קדימה צורן, נגד חבר מועצה שלטענתם ייחס להם מעשי שחיתות ביחס עם קידום הפרויקט ובכך הוציא דיבתם רעה. נקבע, כי לאור זהות הצדדים, מהות העניין וסכום התביעה מדובר ב"תביעת השתקה" שיש לסלקה על הסף, וכי ממילא לא מדובר היה בדברי לשון הרע, ואף אם כן – היו עומדות לנתבע הגנות החוק. נוכח היותה של התביעה תביעת השתקה, נקבע כי התובעים ישאו בהוצאות הנתבע בסך 120 אלף שקל המהווים 10% מהסכום הנתבע.
התובעים הם חברה פרטית העוסקת בייזום ובניה של פרויקטים שונים ובעליה. בעל החברה הוא תושב הישוב קדימה-צורן, בו שימש הנתבע, עורך דין במקצועו, כחבר מועצה במועדים הרלוונטיים. ברקע התביעה, פרויקט "פינוי בינוי" שתוכנן בישוב, במסגרתו עתידים היו להיות מפונים 9 בניינים בהם 72 דירות, ולהיבנות במקומם בנייני מגורים חדשים הכוללים עשרות יחידות דיור.
התובעים החלו לפעול לקידום הפרויקט לפני שנים רבות ובמסגרת זו פעלו להתקשרות עם בעלי הדירות בבניינים שבתחום הפרויקט. הליכי התכנון והשגת האישורים לביצוע הפרויקט נמשכו מספר שנים, שבמהלכם נעשו שינויים והוגשו תכניות מתוקנות. בין השינויים שנתבקשו גם אישור לניוד שטחי שירות ממרתפי הבניינים המתוכננים לקומות המגורים וכן שינויים המתייחסים לשטחים המיועדים להיות שטחי ציבור.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בשנת 2016 ניתן אישור לביצוע הפרויקט בוועדה המחוזית לתו"ב, ובכלל זה אישור לניוד שטחי השירות מהמרתפים לקומות המגורים, אך בכפוף לעמידה בתנאים שונים, בהם קבלת אישור לשנות את מיקום השטחים שבמסגרת הפרויקט נועדו להיות "שטחי ציבור". המועצה המקומית אישרה את השינויים שהתבקשו, אך כחודש לאחר מכן שבה ודנה בפרויקט, כאשר במהלך הישיבה הועלו טענות לפיהן ניוד שטחי שירות מקומות החניה לקומות דירות המגורים שכבר אושר בוועדה המחוזית, חסך לקופת יזמי הפרויקט (התובעים) עשרות מיליוני שקלים.
חסכון שכזה, כך נטען במהלך הדיון במועצה, מבטא הפליה של התובעים לעומת יזמים אחרים, ומן הראוי היה שכנגדו גם יעשה הסכם על התמורה שתשולם למועצה. למרות טענות אלו ולמרות האפשרות שהועלתה לעצור את קידום הפרויקט, לא נתקבלה באותה ישיבת מועצה החלטה שכזו.
כשבוע לאחר ישיבת המועצה, התראיין הנתבע בתכנית רדיו המכונה "יומן 90", ובמהלך השידור נשאל אודות הפרויקט ועל האפשרות לקיומה של "שחיתות שלטונית" בקשר עם קידום הפרויקט. במסגרת הראיון, התייחס הנתבע בין היתר גם לתובעים והתנהלותם הנטענת לגבי הפרויקט, לשיטתו. מספר ימים לאחר מכן הובאה התייחסות נוספת לפרויקט בתכנית, במהלכה הובאה תגובתו של ראש המועצה לדברי הנתבע בראיון הקודם. לצד תגובה זו, הובאה בשידור פעם נוספת עמדת הנתבע ביחס לפרויקט, וטענתו להתנהלות לא תקינה בכל הנוגע לקידום הפרויקט. בסוף אותו חודש התראיין הנתבע שוב לאותה תכנית רדיו, ושוב התייחס לפרויקט ומתח ביקורת על האופן בו קודם.
על רקע זה, פנו התובעים לנתבע במכתב התראה בטענה כי דבריו היוו הוצאת לשון הרע כנגדם, אך בתגובה שלח הנתבע מכתב בו דחה את טענותיהם בנימוק שמדובר בביקורת לגיטימית וכי הדברים נאמרו מתוקף תפקידו כחבר מועצה ועל בסיס העובדות שהונחו בפניו ככזה. הנתבע לא הסתפק במשלוח מכתב התגובה שלו לב"כ התובעים, אלא העביר העתקים ממנו לגורמים רבים הקשורים בקידום הפרויקט, בהם ראש המועצה, חברי מליאת המועצה, ואף למבקר משרד הפנים.
לאור האמור, הגישו התובעים נגד הנתבע תביעת לשון הרע בסך 1,200,000 שקל, המתייחסת הן לדבריו בתכנית הרדיו והן לתגובתו למכתב ההתראה, אשר כאמור נשלחה לגורמים נוספים מלבדם. לשיטת התובעים, בפרסומים שעשה הנתבע יוחסה להם לא פחות ממעורבות במעשי שחיתות, וביצוע "מעשים מפוקפקים ובלתי כשרים" כדי לקדם את האינטרסים שלהם בפרויקט. מצב זה של ייחוס כאלו מעשים חמורים, טוענים התובעים, ודאי שמבזה אותם ועלול לפגוע במשלח ידם בכלל ובקידום הפרויקט בפרט ומהווה הוצאת לשון הרע. הנתבע מצדו, טען כי התביעה נגדו הוגשה ממניעים פסולים, בחוסר תום לב, ובמטרה להשתיקו מפני מילוי תפקידו הציבורי כחבר המועצה.
השופט: מדובר ב"תביעת השתקה"
השופט רונן אילן התייחס בפתח דבריו לסיווג התביעה כ"תביעת השתקה" (המכונה באנגלית "SLAPP") וציין כי בפסיקה נידונו מספר מאפיינים אפשריים של תביעות כאמור ובכלל זאת היותה של התביעה לפיצוי בסכום גבוה במיוחד שאיננו עומד ביחס סביר לנזק שנגרם בפועל, הגשת תביעה בקשר עם עניין ציבורי החורג מעניינם הפרטי של הצדדים וקיומם של פערי כוח גדולים בין הצדדים, כאשר כוחו של הנתבע ומשאביו נמוכים בהרבה מאלו של התובע. בירור זה אפשר שייעשה כבר בתחילת הדיון, כטענת סף, אך בדרך כלל יהא כרוך בבירור עובדתי ולכן ייעשה רק לאחר סיום הבאת הראיות, בכתיבת פסק הדין.
אשר למשמעויות של סיווג תביעה כ"תביעת השתקה", ציין השופט כי ניתן לראות בכך דוגמא לאחד המקרים המהווים "שימוש לרעה בהליכי משפט", שהרי תכלית הגשתה עומדת בסתירה לרעיון שמירת הטוהר של ההליך השיפוטי. על כן, לבית המשפט סמכות טבועה לסלק תביעה שהתברר שהיא "תביעת השתקה" כבר מטעם זה לבדו.
מן הכלל אל הפרט, קבע השופט כי אכן יש לסווג את התביעה הנוכחית כ"תביעת השתקה". זאת, שכן מדובר בפרסומים בעניין בעל חשיבות ציבורית; בתובעים להם כוח העולה בהרבה על זה של הנתבע; ובתביעה לפיצוי בסכום עתק מופרך וחסר בסיס. על כן, לשיטת השופט, מטרתה האמיתית של התביעה אינה בירור הפגיעה בשמם הטוב של התובעים, אלא השתקתם של הנתבע וכל מי שעלול היה להרהיב ולמתוח ביקורת על הפרויקט בכלל ועל התובעים בפרט.
נוכח מסקנה זו, סבר השופט כי אין עוד מקום להוסיף ולברר את טענות התובעים ואת מהות הפרסומים או את ההגנות הנטענות, שכן אפילו מהווים הפרסומים לשון הרע ואפילו לא עומדת לנתבע כל הגנה מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע - תביעת השתקה זו מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ובזה לבדו טעם לדחייתה.
למרות האמור, התייחס השופט לטענות התובעים למעלה מן הצורך וקבע כי פרסום של חבר מועצה על הליך אישור תכניות, וטענה כי האישור שניתן ובתנאים שניתן מהווה "העדפה ברורה" או "פגיעה בשוויוניות" – מהווה ביקורת מתונה ולגיטימית ואיננה מהווה לשון הרע. כמו כן, מוקד הביקורת היה ראש המועצה ולא התובעים, מה גם ששמו של מי מהתובעים לא נזכר ולו פעם אחת בפרסומים מושא התביעה ואף לא במכתב התשובה של הנתבע למכתב ההתראה שקיבל.
עוד ציין השופט כי ייחוס מעורבות במעשי שחיתות אכן מגלם ניסיון להדביק תווית של עבריינות, וככזה עלול להוות חציית גבול ולשון הרע. עם זאת, בדברי הנתבע אין אמירה המציגה את התובעים כ"מושחתים" ואפילו ניתן לקשור את הביטוי "שחיתות ציבורית" עם התנהלות בעלת סממנים עברייניים, ולכן גם מבזים, יש לראות את הדברים בהקשר הרחב ולא כל אזכור כזה של הביטוי יהווה "לשון הרע".
במקרה זה, ובפרט בשאיפה להתיר במה רחבה לביקורת בעניין בעל חשיבות ציבורית, אמירה כללית שכזו על חשד לשחיתות ציבורית, חשד בלבד ובלי כל ניסיון להאשים את התובעים, איננה בגדר לשון הרע. אשר על כן, דין התביעה היה להידחות גם אלמלא הייתה תביעת השתקה, באשר אין לראות בפרסומים הוצאת לשון הרע.
עוד למעלה מן הצורך בחן השופט את טענות ההגנה של הנתבע, וציין כי אפילו נמצאה "לשון הרע" במכתב הנתבע, הרי שמאחר שמכתב זה נשלח בתגובה למכתב ההתראה ששלחו התובעים לקראת הגשת התביעה, חלה בנסיבות העניין ההגנה המוחלטת של סעיף 13(5) לחוק. כמו כן, עומדת לנתבע הגנת תום הלב לפי סעיף 15(2) בחוק נוכח חובה מוסרית שהייתה לו כחבר מועצה לעשות את הפרסומים, וכן ההגנה לפי סעיף 15(4) בחוק נוכח היות הפרסומים בעיקרם הבעת דעה על התובעים בקשר עם עניין ציבורי.
בנוסף, עומדת לו הגנת סעיף 15(9) בחוק נוכח היות הדברים דין וחשבון הוגן על דברים שנאמרו באסיפה פומבית – ישיבת המועצה. מנגד, בכל הנוגע לטענה להגנת "אמת הפרסום", סבר השופט כי לא הובאו כל ראיות שיבססו את אותו חשד להפליית התובעים על פני יזמים אחרים, למתן טובות הנאה או מעורבותם במה שנראה כ"שחיתות", ולפיכך נדחתה הטענה.
לאור כל האמור, נקבע כי יש לדחות את התביעה. לאור הקביעה כי מדובר בתביעת השתקה, קבע השופט כי התובעים יישאו בהוצאות הנתבע בגין בירור התביעה בגובה 10% מסכום התביעה – קרי 120 אלף שקל. התובעים יוצגו בהליך בידי עורכי הדין בעז בן צור ודיקלה סירקיס. הנתבע יוצג ע"י עורכי הדין תום נוימן ורונית זמר-כהן.