שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > העליון קבע סופית: האיסור על פשיטת יד ברחבת הכותל המערבי - חוקי

חדשות

העליון קבע סופית: האיסור על פשיטת יד ברחבת הכותל המערבי - חוקי, צילום: לילך דניאל
העליון קבע סופית: האיסור על פשיטת יד ברחבת הכותל המערבי - חוקי
20/02/2020, עו"ד לילך דניאל

במסגרת בקשת רשות ערעור שהגישו נאשמים שהורשעו בעבירות של פשיטת יד ברחבת הכותל בירושלים, קבע בית המשפט העליון ברוב דעות כי מדובר באיסור חוקי, מידתי ותקף, אולם לאור הרגישות בעניין יש לבחון היטב כלפי מי מתבצעת האכיפה ובאיזה אופן היא נעשית. השופט אלרון, מנגד, סבר כי ספק אם ניתן להגדיר בקשה לצדקה כחילול מקום קדוש

בית המשפט העליון דחה את ערעורם של שני נאשמים שהורשעו בעבירות של פשיטת יד ברחבת הכותל המערבי בירושלים. ברוב דעות נקבע, כי הגם שישנה סמכות להעמיד לדין בעבירה של פשיטת יד, ועל אף שמדובר באיסור מידתי, יש לבחון היטב כלפי מי מתבצעת האכיפה ובאיזה אופן היא נעשית, כאשר במקרים המתאימים ראוי לערב אף את גורמי הרווחה. השופט אלרון, שנותר בדעת מיעוט, סבר כי בהתחשב במקורות ההלכה היהודית, ספק אם ניתן לומר שהבקשה למתן צדקה תוך פשיטת יד מחללת באופן ישיר את המקומות הקדושים או פוגעת בהם, וכי מחוקק המשנה לא הוסמך לקבוע כי פשיטת יד במקומות הקדושים היא עבירה פלילית כי אם להתקין תקנות שעניינן בשמירה על מקומות אלו מפני חילול וכל פגיעה אחרת.

המערערים הורשעו בבית משפט השלום בעבירות של פשיטת יד ברחבת הכותל המערבי בירושלים, ונידונו לעונשי קנס וחתימה על התחייבות. במרכזם של ההליכים, עמדה טענת המערערים לפיה התקנה שקובעת איסור פלילי על פשיטת יד ברחבת הכותל - בטלה. מדובר בתקנה 2(א)(7) לתקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים, הקובעת כי בתחומי המקומות הקדושים אסורה "פשיטת יד וקבלת תרומות, למעט הצבת קופסאות או קופות צדקה במקומות שהועיד לכך הממונה ולמטרות שהוא קבען".

המערערים, כמו גם האגודה לזכויות האזרח שצורפה להליך כ"ידידת בית המשפט", טענו לבטלותה של התקנה וכפועל יוצא מכך ביקשו להורות על ביטול כתב האישום וזיכוי המערערים. לטענתם, התקנה אינה חוקתית שכן היא פוגעת בזכויות היסוד של חופש העיסוק, חופש הדת, וחופש הביטוי ואינה מקיימת את התנאים הקבועים בפסקת ההגבלה. לצד טענות אלה טענו המערערים והאגודה כי שר הדתות חרג מהסמכות שהוקנתה לו בחוק השמירה על המקומות הקדושים שכן האיסור הפלילי אינו משרת את המטרה של שמירת המקומות הקדושים מפני חילול או כל פגיעה אחרת. עוד טענו כי נדרש אישור ועדה מוועדות הכנסת להתקנת התקנות, בהיותן קובעות איסור פלילי.

בעקבות דחיית טענותיהם, ערערו המערערים והאגודה לבית המשפט המחוזי, שם שבו והעלו את הטענות בדבר אי חוקיות האיסור. בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים וקבע כי אין מקום לדון בבטלות התקנות במסגרת "תקיפה עקיפה" בהליך פלילי, שכן למרות שמדובר בתקיפתה של נורמה כללית ולא בתקיפת אקט מנהלי המיוחד למי שמבקש להביא לבטלותו, הרי שאין מדובר בשיקול בלעדי ואף לא בשיקול מכריע. עוד נקבע כי ממילא במישור המנהלי והחוקתי לא נפל פגם באיסור. נוכח האמור, הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר התקבלה ונדונה כערעור.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

השופטת דפנה ברק-ארז קבעה תחילה כי לא נפל פגם בתקיפה העקיפה שביצעו המערערים כלפי האיסור הפלילי. צוין, כי אמנם ישנם הבדלי גישות ביחס להיקף הראוי של השימוש בתקיפה עקיפה, אולם אין ספק שהעמדה לדין פלילי מכוח נורמה פלילית הקבועה בחקיקת משנה היא המקרה הגרעיני המצדיק תקיפה עקיפה, לנוכח המחיר הכבד הגלום בהרשעה בפלילים. עוד הוסיפה כי כאשר מדובר באיסור שאף לא נקבע בחקיקה ראשית כי אם בחקיקת משנה – זכות התקיפה מקבלת משנה תוקף, וכי השארת הדלת פתוחה לתקיפה עקיפה בהליכים פליליים שבהם טענות ההגנה מכוונת כנגד נורמה כללית היא "דרך המלך" הנוהגת בפסיקת ביהמ"ש העליון מראשיתה.

מכאן, פנתה השופטת לבחון את שאלת תוקפה של התקנה האוסרת על קיבוץ נדבות במקומות הקדושים. בכל הנוגע לסמכות להתקנת התקנה, ציינה כי חוק השמירה על המקומות הקדושים קבע שתי עבירות שהענישה בגינן מחמירה, ולצדן סמכות להגדרת עבירות קלות יותר שעניינן הסדרת ההתנהגות במקומות הקדושים. לדבריה, תחומיה של הסמכה זו הם רחבים והיא אינה מוגבלת לגדרי העבירות שנקבעו בחוק עצמו. כל זאת, בכפוף להגבלה בדבר חומרתם של העונשים שניתן לקבוע לצד עבירות המוגדרות בתקנות.

בכל הנוגע לתוכן האיסורים עצמם, ציינה השופטת כי התקנות אמנם הותקנו כעשור לפני שנחקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ובהתאם לכך הן נהנות מ"שמירת דינים", אולם יש לפרשן לאורו של חוק היסוד.

תכלית ההסדר אינה "להפליל את העוני"

לגופו של עניין סברה השופטת כי מאחר שפשיטת יד נחוצה במקרים מסוימים להבטחת מינימום הישרדותי הדרוש לאדם הנוגע בדבר, קשה לחלוק על כך שהטלת מגבלות עליה היא בעלת השלכות פוטנציאליות על הזכות למינימום של קיום בכבוד. בנוסף, הפרקטיקה של קבצנות משליכה באופן פוטנציאלי גם על הזכות לחופש ביטוי, ובמידה מסוימת אף על הזכות לחופש עיסוק.

בבחינת תכלית ההסדר, ציינה השופטת כי נקודת המוצא לדיון היא שמקומות קדושים זוכים להגנה בתרבויות העולם מימים ימימה, כאשר ביסוד הדברים מונחת התפיסה שמקום קדוש הוא אינו רכושו הפרטי של איש, אולם היחס אליו אינו זהה לזה שמתקיים ברחוב או במרכז מסחרי. מטרתו של חוק השמירה על המקומות הקדושים היא לאפשר מרחבים כאלה, לשמור עליהם ולמנוע פגיעה בהם, כמו גם לאפשר גישה אליהם לבני הדתות השונות. תקנות השמירה על המקומות הקדושים מיישמות עיקרון כללי זה ומתרגמות אותו לשפת המעשה.

לדעת השופטת, על המקרה של רחבת הכותל המערבי יש לחשוב על פני רצף רחב יותר הכולל מקומות נוספים שהם ציבוריים במובן הממלכתי, ולכן ההתייחסות אליהם מחייבת זהירות מיוחדת ומאפשרת החלה רחבה יותר של איסורי קבצנות מאשר ברחוב, שהוא רשות רבים "רגילה". ההכרה בצורך ההישרדותי של פושט היד אינה אמורה לבטל לחלוטין תפיסה של סדרי ממלכה.

מכל האמור הסיקה השופטת כי תכלית ההסדר אינה "להפליל את העוני" ואף לא להרחיקו מעיני הציבור, כי אם למנוע פגיעה במי שמבקשים לממש פרקטיקות של דת, מסורת ורגש במרחב מוגן מענייני היום יום. בהינתן דברים אלה, סברה השופטת כי תכלית ההגבלות היא ראויה.

אשר לשאלת מידתיות ההגבלות, התייחסה השופטת למספר היבטים רלוונטיים: הפריסה הגיאוגרפית של האיסור; ההבחנה בין קבצנות "מטרידה" לקבצנות רגילה; וסוג הסנקציה הנלווית לאיסור הקבצנות. בכל הנוגע להיבט הראשון, הוזכר כי אין מדובר באיסור רחב החולש על הרובע היהודי כולו, או אף על העיר העתיקה בכללותה, כי אם על אזור הכותל המערבי באופן קונקרטי, שרק לגביו נטען בשלב זה כי מתבצעת אכיפה של האיסור. בנסיבות אלה, ההשלכות על היכולת להתפרנס ולהתקיים הן מצומצמת מאד, ובניגוד לנטען – כלל אין מדובר בהפללה גורפת של קיבוץ נדבות באשר היא.

אשר להיבט השני, העמדה העולה מן התקנות היא שיש מקומות שקיבוץ הנדבות בהם, כשלעצמו, כרוך בהטרדה, כמו גם פעולות נוספות שאינן נובעות ממציאות של עוני, כדוגמת עיסוק ברוכלות, או פעולות אחרות של מכירה ופרסום שעשויות להפריע גם הן לתפילה או לחוויה הרגשית של המקום ולכן אסורות ברחבת הכותל. במלים אחרות, המיקום המיוחד הוא שיוצר את ההטרדה, מבלי שנלווית לכך כל פעולה מיוחדת נוספת.

בכל הנוגע לסיווג האיסור כפלילי, סברה השופטת כי קביעת כללים להתנהגות באתרים בעלי חשיבות לאומית לא נמצאת בהכרח מחוץ לתחום של הסדרה פלילית, והשאלה המשמעותית יותר נוגעת לאופן שבו על האכיפה להתבצע, ובמילים אחרות – בהכרה בכך שעליה להיעשות לא רק ברגישות המתאימה, אלא תוך הכרה בהשלכותיה האפשריות על זכויות יסוד.

האכיפה צריכה להיות מצמצמת וזהירה

משנקבע כי התקנות הותקנו בסמכות, וכי ככל שיש בהן השלכה על זכויות יסוד מדובר בפגיעה העומדת בדרישות הדין, סברה השופטת כי יש להתוות את אכיפתן של התקנות. לשיטתה, האכיפה של אורחות ההתנהגות ברחבת הכותל בהיבט הפלילי צריכה להיות מצמצמת וזהירה, ויש לקבוע כללים ברורים לגבי הנסיבות שבהן "תיכנס לפעולה" האכיפה הפלילית, להבדיל מפעולה במישורים אחרים, כגון שימוש בסמכויות הרחקה מהמקום. לדבריה, כללים אלה יכולים להיקבע בהנחיה של היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה, ואף במסגרת נוהל. בהקשר זה, קבעה, טוב יעשו רשויות האכיפה אם ימצו פעולות הסברה וכן יצירת קשר אפקטיבי עם רשויות הרווחה, שצריכות להיות גורם רלוונטי ודומיננטי מקום בו מאפייניהם של עוברי העבירות במקרים אלה מעידים על מצוקה וקושי, בין היתר בקבלת הדין.

עוד הוסיפה כי אף אם מתקבלת החלטה להעמיד לדין בגין פשיטת יד לפי התקנות, יש לברור את העונשים ההולמים הרשעה בה. בנסיבות אלה, שבהן עסקינן במי שמטבע דברים מצבם הכלכלי עלול שלא לאפשר להם לעמוד בתשלום הקנסות המוטלים עליהם, ואילו מאסר מאחורי סורג ובריח הוא כלי חריף שאינו הולם את חומרת העבירה שבה מדובר – יש לאתר איזון הולם ולהתאים את העונש על בסיסו. כך למשל, לכאורה נראה כי עונש של של"צ מתאים יותר להרשעה בעבירה האמורה, כמובן בכפוף לנסיבותיו של כל מקרה.

במבט רחב עוד יותר, הוסיפה השופטת כי הטיפול בקושי שמעוררת פעילות הקבצנים ברחבת הכותל המערבי אינו יכול להיות משפטי בלבד, בשים לב לכך שפעילות זו היא בין היתר תולדה של מצוקה וקשיי תפקוד. לדבריה, שיתוף פעולה של גורמי האכיפה עם גורמי הטיפול והרווחה עשוי להניב תוצאות טובות יותר, כאשר  הרחבתה של זווית ההסתכלות בכיוונים אלה נתמכת גם במחקרים שנעשו בתחום זה ואף עולה בקנה אחד עם הגישה של "מודל השיטור לפתרון בעיות" שפותח בספרות המחקרית, ומוכר גם בישראל. במידה רבה, היא מתיישבת גם עם הנהגתו ההדרגתית של השיפוט במתכונת של "בתי משפט קהילתיים" אשר מותאם להתבוננות בעבירות שביצעו נאשמים בהקשר הרחב של המצוקה שממנה הם סובלים.

דעת המיעוט: ספק אם התקנות הותקנו בסמכות

השופט סולברג הצטרף לפסק דינה של השופטת ברק-ארז. מנגד, סבר השופט אלרון כי הוראות סעיף 2(א) לחוק העונשין קובעות מגבלות מהותיות באשר לסוג ולחומרת העבירות והעונשים אשר מחוקק המשנה רשאי לקבוע; ואילו הוראות סעיף 2(ב) לחוק העונשין קובעות מגבלה דיונית בעלת אופי מעין חוקתי באשר לאופן קביעת עבירות ועונשים אלו על ידי מחוקק המשנה, תוך הכפפת סמכותו לביקורת על ידי ועדות הכנסת.

כפועל יוצא, במקרים שבהם התקנות הקובעות עבירות ועונשים החורגות מהמגבלות המהותיות הקבועות בסעיף 2(א) לחוק העונשין, הרי שהתקנות הותקנו בחוסר סמכות ועל כן הן בטלות; ואילו במקרים שבהם תקנות מסוג זה לא זכו באישור ועדה מוועדות הכנסת, בניגוד לדרישת סעיף 2(ב) לחוק העונשין, הרי שאותן תקנות נעדרות כל תוקף חוקי עד שתאושרנה בהתאם להוראות החוק. עוד הוסיף כי לשיטתו יש לפרש את סעיף 2(ב) לחוק העונשין, שלפיו תקנה הקובעת עבירות ועונשים טעונה אישור מוועדות הכנסת, כך שהוא חל למפרע, גם על תקנות שהותקנו בטרם נחקק הסעיף במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין. מאחר שהתקנות שעל בסיסן הוגשו כתבי האישום נגד המבקשים לא אושרו בוועדה מוועדות הכנסת, הרי שמשמעות הדבר היא כי תקנות אלה נעדרות כל תוקף חוקי ואין לאכוף אותן.

עוד סבר אלרון כי עיון בהוראות חוק השמירה על המקומות הקדושים מלמד כי מחוקק המשנה לא הוסמך לקבוע כי פשיטת יד במקומות הקדושים היא עבירה פלילית כי אם להתקין תקנות שעניינן בשמירה על מקומות אלו מפני חילול וכל פגיעה אחרת, ומפני "כל דבר אחר" העלול לפגוע ברגשותיהם של באי המקום.

לדעת אלרון, קיים קושי רב בטענה כי יש בעצם מעשה פשיטת היד במקומות הקדושים כדי להביא באופן ישיר לחילולם, לפגיעה בהם, או שהוא אף עלול לפגוע ברגשות בני הדתות כלפי אותם מקומות. לכל היותר יש יסוד לסברה כי קביעת מגבלות באשר לאופן בקשת תרומות ונדבות במקומות הקדושים עשויה למנוע הפרות של הסדר הציבורי, אולם ספק אם קשר עקיף זה עונה באופן מספק על דרישת ההסמכה המפורשת, ודאי בהינתן הפגיעה בזכויות היסוד הנגרמת כתוצאה מהקביעה כי פשיטת יד במקומות הקודשים ליהודים היא עבירה פלילית.

עוד ציין כי הקביעה שמעשה מסוים עלול לחלל את קדושתו של מקום או לפגוע ברגשות בני הדת הבאים לבקרו מושפעת, מטבע הדברים, ממנהגי בני אותה דת, כאשר במקרה של הדת היהודית אין צורך להכביר במילים בדבר מעלתה הגדולה של נתינת צדקה כפי שבאה לידי ביטוי במקורות ההלכה. בעניין זה הדגיש השופט כי אין בהפניה למקורות אלו כדי להביע עמדה באשר לשאלה ההלכתית אם מותר וראוי לקבץ נדבות במקומות הקדושים, אך יש בהם כדי ללמד על קיומו של מנהג עתיק יומין לתת צדקה בסמוך לתפילה ובמהלך הביקור בכותל. לדעת אלרון, קיומו של מנהג זה מערער את הסברה כי עצם בקשת הצדקה מחללת את המקומות הקדושים ליהודים או פוגעת ברגשותיהם של אלו המגיעים למקומות אלו כדי להתפלל.

לבסוף, סבר אלרון כי יש מקום להקל בעונשם של המערערים, בנימוק שאלו חורגים באופן קיצוני מהעונשים ההולמים את מעשיהם. עם זאת, בדעת רוב של השופטים ברק-ארז וסולברג נקבע כי אין מקום להקלה האמורה, וזאת מן הטעם שהם כלל לא טענו לכך.

הערעורים נדחו. המבקשים יוצגו ע"י עו"ד מנחם שטאובר ועו"ד יצחק בם. המדינה יוצגה ע"י עו"ד אופיר טישלר. האגודה לזכויות האזרח יוצגה ע"י עו"ד גיל גן-מור.

 

רע"פ 8182/18

 

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit2022.jpg
17 | S:177
קומיט וכל טופס במתנה