בעלת רכב B.M.W מכרה אותו לאדם שמסר לה צ'קים שחוללו, ובהמשך גילתה כי הבעלות ברכב הועברה ללא ידיעתה לידיים זרות. ביהמ"ש חייב את דואר ישראל לפצותה לאחר שלא הוכח שהפקיד דרש תעודת זהות של המוכר בהעברת הבעלות, אך הפחית 40% בגין אשם תורם בנימוק ש"הכתובת הייתה על הקיר"
בית משפט השלום בראשון לציון קיבל את תביעתה של בעלת רכב יוקרה מסוג B.M.W שנפלה קורבן להונאה במסגרתה רכבה עבר לידיים זרות בשל רשלנות דואר ישראל בהעברת הבעלות. התובעת מכרה את הרכב לרוכש שמסר לה שיקים שחוללו, ובהמשך גילתה כי הבעלות הועברה ללא ידיעתה. נקבע, כי הדואר לא הרים את הנטל להוכיח כי תעודת הזהות של המוכרת הוצגה בפני פקיד הדואר, אולם הטיל 40% אשם תורם על התובעת, בנימוק ש"הכתובת הייתה על הקיר".
התובעת הייתה הבעלים של רכב יוקרה מסוג B.M.W שעלה לכביש בשנת 2016. ביולי 2017 חתמה התובעת על זיכרון דברים למכירת הרכב, כאשר המו"מ מול הקונה נוהל באמצעות בעלה של התובעת. לפי זיכרון הדברים, נמכר הרכב תמורת סך של 450,000 ש"ח בתשלומים, כאשר הקונה מסר שיקים בגין מרבית הסכום.
כמו כן, נכללה בזיכרון הדברים התחייבות של הקונה לפיה מאותו מועד הוא מתחייב על כל עבירה או דבר שיקרה לרכב מבחינה פלילית או תעבורתית, וכן הוא מתחייב לבטח את הרכב במועד סמוך לכך. עוד נרשם כי העברת הבעלות תתבצע לאחר שישולם כל הסכום למוכר. לטענת התובעת ובעלה, לא נמסרה לרוכש תעודת הזהות של התובעת או צילום שלה, והיא רק הוצגה בפניו על מנת לאשר כי היא הבעלים של הרכב.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בהתאם לאמור, שילם הרוכש לתובעת סך של 48,000 ש"ח במזומן, והעביר לה שני שיקים בהם נרשם שמו בעלה כמוטב. שני השיקים לא נמשכו על שם הרוכש אלא על שם חברה ואדם אחר. לאחר שהשיק הראשון חולל, פנה בעלה של התובעת לרוכש שאמר לו כי גם השיק השני צפוי להיות מחולל, והעביר לו 15 שיקים חלופיים על סך 26,800 ש"ח כל אחד, שגם הם לא נמשכו על שם הרוכש אלא על שם אישה בשם "טיפאני", שלדבריו אישרה לו כי השיקים ניתנים על דעתה ואף חתמה על אישור לכך.
לדברי בעלה של התובעת, בשלב זה הוא החל לחוש אי נוחות ופנה למכר העוסק בתחום המימון, אשר אמר לו כי השיקים של אותה טיפאני מסתובבים בשוק, וייתכן כי נפל קרבן למרמה. בעקבות האמור, פנה הבעל למשטרה והופנה לחוקר שיעץ לו לא להגיש תלונה באותו שלב אלא לנסות למשוך את הרוכש בלשונו על מנת שיזכה לראות ולו חלק מהכסף. אולם, בהגיע תאריך הפירעון של השיק הראשון הוא חולל מחמת העדר כיסוי מספיק. לפיכך, הגיש הבעל תלונה למשטרה על הונאה. עם זאת, לדבריו הוא נותר אופטימי מכיוון שידע כי הוא לא נתן לרוכש תעודת זהות של התובעת או ייפוי כוח להעברת הרכב, כך שהרכב היה אמור עדיין להיות רשום על שם התובעת.
עם זאת, בדיקה שנעשתה על ידי חוקר פרטי אליו פנה הבעל העלתה, כי הבעלות ברכב נרשמה כבר על שם טיפאני, כאשר מטופס אישור רישום הבעלות עלה כי ההעברה נעשתה על ידי ייפוי כוח, כאשר מיופה הכוח היה הרוכש. מדו"ח החוקר עלה כי נכון למועד הבדיקה רשום הרכב על שם אדם בשם ע.א, ובמסגרת ההליך התברר כי לאחר שהרכב נרשם על שמה של טיפאני הוא עבר עוד חמש ידיים עד שנרשם על שמו של אותו ע.א. לאור האמור, הגישה התובעת תביעה כספית נגד חברת דואר ישראל, אשר בסניפה בוצע הרישום של העברת הבעלות הראשונה על שם טיפאני.
בטרם ביצוע רישום העברת הבעלות נדרש היה להציג תעודת זהות של התובעת
השופט אבי סתיו ציין בפתח הדברים כי בהתאם לתקנות התעבורה, על הפקיד המבצע את העברת הבעלות לזהות את מוכר וקונה הרכב, כאשר בפסיקה התקבלה הגישה לפיה אין מניעה לבצע את רישום העברת הבעלות גם בלא התייצבות של הקונה והמוכר, אלא על סמך הצגת ייפוי כוח שלהם. מעיון בנוהל שצירפה הדואר עולה כי על האשנבאי לראות ייפוי כוח מקורי, וכאשר המוכר הוא אדם פרטי (במובחן מתאגיד), אין חובה כי ייפוי הכוח יהיה מאומת על ידי עורך דין, אולם במקרה כזה יש להציג תעודת זהות של מייפה הכוח.
עוד הוסיף השופט כי מעיון בפסיקה, נראה כי בשנת 2003 שונו הנהלים של משרד התחבורה, ועתה נדרשת הצגת תעודת זהות של המוכר בכל מקרה של רישום העברת בעלות ברכב של אדם פרטי על ידי ייפוי כוח. בנוסף, על חלקו האחורי של טופס אישור רישום שינוי בעלות ברכב, אשר מופק על ידי משרד התחבורה, נדרש האשנבאי לאשר כי הוצגו בפניו ייפוי כוח מקורי ותעודת זהות של מייפה הכוח. כפועל יוצא, אין ספק כי בטרם ביצוע רישום העברת הבעלות נדרש היה להציג בפני האשנבאי תעודת זהות של התובעת.
בעניין זה, הוער כי גישת הפסיקה היא שפקידי הדואר אינם מוכשרים מתוקף תפקידם לגלות זיופים, ואינם נושאים באחריות מקום בו בוצע שינוי ברישום הבעלות על יסוד מסמכים מזויפים. עם זאת, ברור כי מקום בו לא עמד פקיד הדואר על כך שיוצגו בפניו המסמכים הנדרשים, עולה הדבר כדי התרשלות. עוד צוין, כי במקרה בו האשנבאי המבצע את רישום העברת הבעלות אינו ממלא את גב הטופס ואינו מתעד כי הוצגו בפניו ייפוי כוח מקורי ותעודת זהות של המוכר, קמה תחולה לדוקטרינת הנזק הראייתי בפן הדיוני-ראייתי, במובן זה שעובר הנטל לדואר להוכיח כי מסמכים אלו הוצגו.
מן הכלל אל הפרט, ציין השופט כי אין חולק שרישום העברת הבעלות ברכבה של התובעת נעשה ללא הסכמתה וללא ידיעתה, ולכן השאלה היא האם הוא נעשה על יסוד מסמכים מזויפים, שאז האחריות לכך אינה רובצת על הדואר, או בלא שהוצגו המסמכים הנדרשים. בעניין זה, נמצא כי בגב טופס אישור העברת הבעלות אין רישום כלשהו (למעט חותמת הקופה), כאשר השדות בהם אמור האשנבאי לאשר כי הוצגו בפניו ייפוי כוח מקורי ותעודת זהות של המוכר – לא מולאו כלל והוא לא חתם במקום המיועד לכך.
בכך, כאמור, יש כדי להעביר את הנטל לדואר להוכיח כי המסמכים הוצגו, אלא שלדברי השופט - נטל זה לא הורם. העד היחיד שהעיד מטעמה של הדואר היה סוכן הדואר שביצע את הפעולה, אשר העיד כי הוא מבצע עשרות העברות בעלות בשבוע, ומטבע הדברים אינו זוכר את ההעברה הספציפית, אולם הוא מקפיד לעבוד לפי הנהלים ודורש תמיד לראות את המסמכים הנדרשים, לרבות ייפוי כוח ותעודות זהות של הצדדים. עם זאת, לדעת השופט, אין די בעדותו הכוללנית כדי להרים את הנטל להוכיח כי נעשו הבדיקות הנדרשות, שכן מקום בו קיים חסר מוחלט בתיעוד קשה להתבסס על הטענה לנוהג כללי כראיה יחידה לכך שהפעולה אשר התיעוד לגביה חסר בוצעה.
עוד ציין השופט כי הוא נכון להניח כי הוצג בפני האשנבאי מסמך כלשהו המתיימר להיות ייפוי כוח, שכן מדובר במסמך בסיסי שקשה להניח שהוא יקדם את התהליך בלעדיו. עם זאת, הדואר לא הרים את הנטל להראות כי הוצגה תעודת זהות של התובעת או כי ייפוי הכוח נחזה להיות מאומת על ידי עורך דין. בהקשר זה הזכיר השופט כי בניגוד לייפוי כוח שאותו ניתן לזייף ללא קושי, הרי שזיוף של תעודת זהות נראה כמלאכה המצריכה מידה רבה יותר של יכולת ותעוזה. על כן, סבר השופט כי המסקנה הבלתי נמנעת היא שהדואר התרשל כלפי התובעת בביצוע רישום העברת הבעלות.
עוד קבע השופט כי ההונאה שהתבצעה במקרה הנוכחי – נטילת הרכב ע"י הרוכש והעברתו לאחר תוך שינוי רישום הבעלות בלא לשלם את התמורה – לא הייתה מתאפשרת ללא התרשלות הדואר. בכך, מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות (רישום העברת הבעלות) לבין הנזק (אי החזרת הרכב). גם קשר סיבתי משפטי מתקיים, שכן הסיכון שרישום לא נכון של העברת בעלות ברכב יגרום לכך שהרכב יישלל מבעליו הוא צפוי, וכמעט מובן מאליו. אשר לגובה הנזק, בהתאם לזיכרון הדברים נמכר הרכב תמורת סך של 450,000 שקל, ובניכוי הסכום ששולם ע"י הרוכש במזומן - עומד הנזק על סך 402,000 ש"ח.
"הכתובת הייתה על הקיר"
בהמשך התייחס השופט גם לסוגיית הקטנת הנזק, וציין כי במבט ראשון יש לכאורה טעם בטענת הדואר כי היה על התובעת לפעול לתפיסת הרכב מיד כשהתעורר בליבה החשד כי היא נפלה קורבן להונאה. עם זאת, לדעת השופט, התובעת ובעלה הציגו טעמים מניחים את הדעת לאופן התנהלותם, וגם מספר הבעלים הרב שעבר הרכב והעובדה שאחד מהם נחזה כסוחר רכב, משפיעים כלפי מטה על הערכת סיכויי ההליך ההיפותטי שהייתה התובעת יכולה לנקוט. לכך הוסיף השופט גם את הקושי והמשאבים הכרוכים באיתור המחזיק ברכב. בהתחשב בכל האמור, ובנקודת המוצא לפיה נטל הקטנת הנזק לא יחייב בדרך כלל נקיטת הליך משפטי שסיכוייו לוטים בערפל נגד צד שלישי – סבר השופט כי העובדה שהתובעת ובעלה לא יזמו הליך משפטי לתפיסת הרכב ולהצהרה על בעלות התובעת בו אינה עולה כדי אי עמידה בנטל הקטנת הנזק.
לצד האמור, קבע השופט כי בהתחשב בכך שמצד אחד עומד מחדל חמור של חברת הדואר, שהיא גוף מעין ציבורי, במילוי חובת הזהירות שלה כלפי התובעת כבעלת הרכב, ומצד שני עומדת התנהלות חסרת זהירות של התובעת ובעלה, אך כזו שנעשתה תוך הסתמכות על כך שהדואר תמלא את חובותיה – יש להשית על התובעת אשם תורם בשיעור 40%. הודגש, כי ככלל רשאי אדם לסמוך על כך שהרשויות יבצעו את תפקידן כהלכה, אולם אין מדובר בבטוחה הרמטית, שכן קיים חשש שמא יזויפו המסמכים או שהרכב לא יושב למרות שרישום הבעלות לא ישונה.
זאת ועוד, לדעת השופט היו קיימים לא מעט סימנים מחשידים או בעייתיים סביב העסקה, מכדי שניתן יהיה לומר כי אין לייחס לתובעת ובעלה כל אשם תורם. אלו, כך הוזכר, מסרו לידיו של אדם זר, שאינו מוכר להם, רכב יקר במיוחד, בלא כל בטוחה מלבד הותרת הרישום על שם התובעת, ותמורת כ-10% מהתמורה בלבד במזומן, והיתרה בשיקים החתומים על ידי גורמים שאינם מוכרים להם. בנסיבות אלו סבר השופט כי כמעט ניתן לומר ש"הכתובת הייתה על הקיר", ומכל מקום מתבקשת המסקנה כי בני הזוג לא הקפידו על שמירת רכושם כפי שמצופה היה מאדם סביר לעשות.
לבסוף העיר השופט כי המקרה הנוכחי שונה ממרבית המקרים שנדונו בפסיקה, וגם אם אין ציפייה כי חברת הדואר תדע לזהות מסמכים מזויפים או תבצע חקירות בקשר לכשרות העסקאות המוצגות בפניה, ניתן בהחלט לצפות ממנה כי תבצע את הבדיקות הנדרשות על פי הנהלים – ותתעד את דבר ביצוען כנדרש. על פקיד הדואר להקפיד על כך הקפדה יתרה, ולא לבצע רישום של העברת בעלות ככל שהמסמכים אינם מוצגים. כמו כן, עליו לתעד במקום המיועד לכך את הצגתם של המסמכים האמורים ואת ביצוע הבדיקות הנדרשות. לדעת השופט, נטל זה אינו כבד מידי, ומכל מקום הוא נדרש לפי הנהלים ומכוח חובת הזהירות הבסיסית בה חבה הדואר, כמי שעוסקת ברישום העברות בעלות בנכסים בעלי ערך ניכר.
בהתאם לאמור, לאחר הפחתת האשם התורם על הדואר לשלם לתובעת סך של 241,200 ש"ח. כנגד התשלום, על התובעת להמחות לדואר את זכויותיה ברכב, תוך שהאחרונה תתחייב כי ככל ותצליח להשיג את הרכב ולממשו, תחלק את התמורה בינה לבין התובעת בשיעור של 60% לדואר ו-40% לתובעת, וזאת לאחר ניכוי ההוצאות שיהיו לדואר בגין התפיסה והמימוש של הרכב. בנוסף, תשלם הדואר לתובעת את אגרת המשפט היחסית עבור הסכום האמור, והוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000 ש"ח. התובעת יוצגה בהליך ע"י עו"ד מיכל נבון. חברת הדואר יוצגה ע"י עו"ד מירה פיצ'חדזה.
