שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > חברת התעופה התרשלה – והנוסע נותר למעלה מיממה בלי ציוד סיעודי חיוני

חדשות

חברת התעופה התרשלה – והנוסע נותר למעלה מיממה בלי ציוד סיעודי חיוני, צילום: istock
חברת התעופה התרשלה – והנוסע נותר למעלה מיממה בלי ציוד סיעודי חיוני
02/12/2019, עו"ד לילך דניאל

ביהמ"ש לתביעות קטנות בעכו חייב את חברת "סוויס אייר" לפצות בכ-20 אלף שקל נכה סיעודי המרותק לכיסא גלגלים, עקב עיכוב של כ-30 שעות במסירת כבודה שכללה כיסא שירותים המשמש אותו לצרכיו הבסיסיים. ביהמ"ש מתח ביקורת קשה על החברה וקבע כי לא רק שהתנהלה ברשלנות כלפי התובע אלא אף ב"אי אכפתיות"

התובע הוא נכה בשיעור של למעלה מ- 100%, משותק בידיו וברגליו ומתנייד באמצעות כיסא גלגלים ממונע המופעל באמצעות בקר (ג'ויסטיק). בנוסף, נזקק התובע לצרכיו הבסיסיים גם לכיסא שירותים, המאפשר לו להתגלגל עד מעל לאסלה ולהושיבו על גביה באופן ממוכן.

התובע רצה לבקר בפעם הראשונה את בנו המתגורר בניו-יורק מזה מספר שנים, ועל כן הזמין מהנתבעת, חברת התעופה "סוויס אייר", כרטיסי טיסה הלוך ושוב מישראל לניו-יורק לינואר 2019. מדובר בטיסות לא ישירות שכללו עצירת-ביניים בציריך, כאשר משך הטיסה לניו-יורק עמד על כ- 14 שעות ו-40 דק'; ואילו משך הטיסה חזרה לישראל עמד על כ-13.5 שעות. התובע מסר לנתבעת פירוט מדויק של הציוד, לרבות כיסא השירותים, אשר עתיד להישלח אל בטן המטוס בתוך מזוודה ייעודית לציוד סיעודי.

בעת ביצוע הרישום לטיסה (הצ'ק אין), נדרש התובע למסור את הציוד הסיעודי שלו, לרבות המזוודה, אשר כללה הן את כיסא השירותים והן את המטען של כיסא הגלגלים הממונע, בדלפק מיוחד ונפרד, אשר מוגדר עבור ציוד "בעל חשיבות גבוהה".

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

כאשר נחת התובע בניו-יורק לאחר שעות הטיסה הארוכות (בהן נמנעו ממנו גם כך צרכים הכרחיים בסיסיים), נדהם הוא לגלות לטענתו כי המזוודה ובה כיסא השירותים והמטען של כיסא הגלגלים הממונע לא הגיעה לנמל התעופה. לטענת התובע, למרות שהבהיר לנציגי הנתבעת את משמעות העדר הציוד החיוני עבורו, לא סופק לו ציוד חלופי מתאים, אלא סופק לו כיסא גלגלים ידני שאין לו כל יכולת שימוש בו. לטענת התובע, רק בערב שלמחרת, כעבור כ- 30 שעות מאז נחת בניו-יורק, נמסרה לו המזוודה האבודה.

גם בטיסה חזור מניו יורק ציפה התובע כי כיסא הגלגלים הממונע ימתין לו כרגיל בפתח המטוס, אולם הדבר לא קרה. במקום זאת, הובל התובע בכיסא גלגלים זמני לחדר צדדי, שם מצא את כיסא הגלגלים שלו כאשר הבקר באמצעותו הוא שולט בכיסא מנותץ, וכיסא הגלגלים לא ניתן לשימוש. לאחר ששב לארץ הסתבר לתובע כי הבקר לא ניתן לתיקון והוא נאלץ למצוא בעצמו חלופות, שכן הנתבעת לא טרחה לספק לו כל פתרון. על רקע האמור, הגיש התובע תביעה כספית לחברת התעופה לבית המשפט לתביעות קטנות בעכו.

הרשמת הבכירה עינת דינרמן ציינה כי על פי אמנת מונטריאול החלה בנסיבות העניין, מתקיימת חזקה בדבר אחריות מוחלטת של מוביל לנזק הנגרם תוך כדי ההובלה האווירית.  יחד עם זאת, למוביל עומדת הגנה הקובעת כי מוביל לא יישא באחריות לנזק באם יוכיח שהוא נקט בכל האמצעים הדרושים למניעתו. כמו כן, ישנם מספר סעיפים המגבילים את זכאותו של הניזוק לפיצוי, אלא אם מסר "הצהרת ערך מיוחדת" במסירת כבודתו ושילם בעדה, או אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או ממחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו, שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך אי אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים.

לגופו של עניין, קבעה הרשמת כי עדותו של התובע הייתה אמינה, עקבית ובהירה והתיישבה עם המסמכים ששלח בזמן אמת לחברה. לפיכך, קיבלה הרשמת את עדותו במלואה והעדיפה אותה על פני עדותו של נציג "סוויס", אשר לא יכול היה לשפוך אור לגבי אופן טיפול החברה בציוד מושא התביעה, ואף אינו הנציג שטיפל בנושא בזמנים הרלבנטיים לאירועים. כך, אין חולק כי התובע מסר לנתבעת, באמצעות חברת "Alice", פירוט מדויק של הציוד הסיעודי ששלח לבטן המטוס, והעביר מפרט מדויק של הציוד, מידותיו, משקלו וכו' וכן חיוניותו עבורו לנוכח מוגבלותו הקשה.

התנהלות החברה עולה כדי אי-אכפתיות

עוד התייחסה הרשמת לטענת החברה לפיה חלה בנסיבות המקרה ההגנה הפוטרת אותה מאחריות לנזק מקום בו נקטה בכל האמצעים העומדים לרשותה למניעת הנזק. בנוגע לאירוע הראשון, הוא האיחור במסירת המזוודה ובה הציוד החיוני, קבעה הרשמת כי מלבד טענה שנטענה בעדותו של העד מטעם החברה, לפיה "הודבק על המזוודה תג של עדיפות גבוהה" - לא סיפק העד כל הסבר ולא הבהיר איזה טיפול מיוחד ניתן לציוד סיעודי חיוני זה.

"חברת תעופה אינה יוצאת כדי חובתה בהדבקת תגים ותוויות, אלא לעמוד מאחורי תוויות אלו ולנקוט בכל האמצעים לשמירה על ציוד זה, אשר מוגדר כציוד בעל חשיבות עליונה", הדגישה הרשמת. אשר על כן, נקבע כי החברה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי נקטה בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה למניעת הנזק שנגרם בעיכוב ובמסירת המזוודה ולפיכך אינה פטורה מאחריותה לנזק.

לא זו אף זו, לדעת הרשמת התנהלותה של הנתבעת עולה אף כדי אי אכפתיות, אשר תוצאתה היא שלילת הגבלת הפיצוי הקבוע באמנה. לשיטתה, קשה להפריז בהערכת הנזק שנגרם לאדם אשר נמנעת ממנו האפשרות לעשות את צרכיו במשך 30 שעות (עליהן מתווספות כ – 15 שעות טיסה אשר אף בהן נמנעים ממנו צרכיו הבסיסיים לאור מוגבלותו). המדובר באובדן רווחה גופנית שאינה רק בבחינת עוגמת הנפש אלא היא "עוגמת הגוף",  ולכן הטענה, המקוממת לדעת הרשמת, של הנתבעת בכתב הגנתה, לפיה מדובר באיחור "קל" של "30 שעות בלבד" - מוטב היה אלמלא נטענה.

אשר לטענה כי הנתבעת כי פעלה כנדרש וניסתה לסייע לתובע בהביאה כיסא גלגלים ידני, סברה הרשמת כי מדובר ב"לעג לרש", שכן הנתבעת ידעה שהתובע זקוק לכיסא שירותים ולמטען לכיסא החשמלי (שהתרוקן בינתיים מסוללה), אשר היו מצויים במזוודה שבוששה להגיע. לפיכך, אספקת כיסא גלגלים ידני, שהוא "גולם של ברזל" עבור התובע שאינו יכול לעשות בו כל שימוש - אינה אלא תשלום מס-שפתיים ואינה יכולה להיחשב כאספקת "ציוד חלופי". לאור האמור, מדובר ברשלנות רבתי מצד החברה.

עוד הוסיפה הרשמת כי ממועד איתורה של הכבודה היה על החברה לעשות כל שלאל ידה כדי להביאה אל התובע במהירות האפשרית, ביודעה כי נמנעים ממנו כל אותה עת צרכיו הבסיסים ביותר. משלא עשתה כן ועיכבה את המזוודה, שהייתה כבר בידיה, משך 7 שעות נוספות, הרי מדובר, בשלב זה, כבר באי אכפתיות של ממש מצדה, ביודעה את הנזק הרב שכבר נגרם לתובע, כאשר יממה שלמה כבר חלפה ונמנע ממנו ציוד סיעודי לצרכיו הבסיסיים ביותר, והובילה אותו אל התובע בעצלתיים, כעבור שעות ארוכות, משל היה מדובר בציוד מותרות ולא בציוד סיעודי בסיסי וחיוני.

בהתנהלות זו, נקבע, יש לראות משום רשלנות רבתי, אדישות וחוסר אכפתיות לנזקו של התובע אשר אין חולק כי היה ידוע לנתבעת, שכן הדבר הוסבר לה לא פעם ולא פעמיים. כפועל יוצא, בית המשפט אינו מוגבל עוד לתקרת הפיצוי הקבועה באמנה. בגין אירוע זה, חייבה הרשמת את הנתבעת בפיצוי התובע בסך של 10,000 שקלים.

בכל הנוגע לאירוע השני, קרי השבר של בקר כיסא הגלגלים בטיסה חזור ארצה, שלא אפשר כל שימוש בכיסא הממונע, קבעה הרשמת כי גם בעניין זה גילתה הנתבעת חוסר אכפתיות העולה כדי רשלנות רבתי. זאת, תוך ידיעה בדבר הנזק הצפוי להיגרם לתובע כתוצאה ממחדליה ומבלי שהבהירה איזה אמצעי זהירות היא נוקטת למניעת הנזק לציוד הסיעודי המשמש כ"ידיו ורגליו" של התובע.

לדעת הרשמת, היה על הנתבעת להשגיח על כיסא הגלגלים לבל יינזק ו/או יאבד בשבע עיניים, בפרט כאשר ידועה לה החוויה העגומה שנאלץ התובע לעבור בחסותה בטיסה הלוך. לאור זאת, פסקה הרשמת לתובע פיצוי בגין האירוע השני עבור נזק ממוני ע"ס 5,522 שקל, בצירוף פיצוי בגין נזק לא ממוני המוערך בסך של 5,000 שקל.

בשולי הדברים העירה הרשמת בנימה אישית כי הנתבעת יכולה הייתה לנקוט בצעדים על מנת להקל על התובע את סבלו ולצמצם הפגיעה בו, וזאת לא רק שלא עשתה, אלא הפקירה אותו לגורלו, ואף טרטרה אותו ב"לך ושוב", ורק כאשר הגיש התביעה נזכרה להציע פיצוי כלשהו שאינו הולם את הנזק שגרמה לו. "המסר אשר שולחת חברת התעופה לנוסעיה, במיוחד למוגבלים ביניהם, בהתנהלותה זו, הינו כי מוטב ולא יטוסו כלל ויישארו מקורקעים שכן איננה יכולה לערוב לשלמות הציוד הסיעודי המשמש לתפקודם הבסיסי", כתבה הרשמת. "ויותר מכך - במקרה של פגיעה בציוד/ אבדן- מובטח כי חברת התעופה לא תדאג לנוסע לחלופה מתאימה שתקל על מוגבלות. מסר זה יש לעקור מן השורש. חברה מתוקנת אינה יכולה לסבול התנהלות כזו המפקירה את הציבור המוחלש ומונעת ממנו האפשרות לטוס ככל נוסע".

סיכומם של דברים - התביעה התקבלה; החברה תפצה את התובע בסך כולל של 20,522 שקל, בצירוף אגרת התביעה בסך של 250 שקל והוצאות משפט בסך של 300 שקל.

 

ת"ק 55200-02-19

 

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit2022.jpg
17 | S:148
קומיט וכל טופס במתנה