במסגרת ערעור על פסיקה של בית המשפט לתביעות קטנות, קבע בית המשפט המחוזי לראשונה כי ניתן לחייב חברת תעופה בפיצוי על עוגמת נפש בגין איחור במסירת כבודה של נוסע. על פי האמנות הבינלאומיות הרלוונטיות, מוגבל הפיצוי לתקרה של 6,300 שקלים עבור כל נוסע
בינואר 2017 המריאו המשיבים בטיסה של המערערת, חברת התעופה "איבריה איירליינס", מנתב"ג למיאמי, דרך מדריד. כאשר הגיעו לארה"ב, קיבלו המשיבים מזוודה אחת מבין שתיים שמסרו, ועל כן מילאו טופס תלונה באמצעות נציגת חברת התעופה. בתוך כך, הודיעו המשיבים לנציגה כי ביום למחרת הם עתידים לצאת לשיט, ומסרו לה את מקום שהותם באותו לילה, ואת מקומות ושעות עגינת כלי השיט ביעדים השונים.
לטענת המשיבים אמרה להם נציגת חברת התעופה כי המזוודה תגיע בהקדם ולכל המאוחר עד למועד העגינה הראשונה של כלי השיט. דא עקא, שהמזוודה לא הגיעה עד למועד ההפלגה. גם במהלך ההפלגה יצרו המשיבים קשר עם חברת התעופה מדי יום, וזו השיבה להם כי המזוודה אותרה במקסיקו, אולם פניותיה למקסיקו בניסיון להשיב המזוודה, לא נענות.
לטענת המשיבים בשל העדר ציוד מתאים נבצר מהם להשתתף בחלק גדול מן הפעילות באנייה, והם נאלצו לשהות רוב הזמן בחדרם. עם תום השיט, פנו המשיבים שוב לשדה התעופה בניסיון לזרז את השבת המזוודה, אך הדבר לא צלח. לפיכך, נאלצה המשיבה לרכוש פריטי ביגוד בסיסיים נוספים. במהלך הטיול המשיכו המשיבים בבירור יומיומי, אולם דבר לא עזר, ורק יום לפני חזרתם לארץ קיבלו את המזוודה לידיהם.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בעקבות האמור, הגישו המשיבים תביעה נגד חברת התעופה לבית המשפט לתביעות קטנות, שקבע כי עליה לפצותם ב-4,000 שקל עבור החזר הוצאות וכן ב-5,000 שקל בגין עוגמת נפש. על כך, הגישה חברת התעופה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. הבקשה התקבלה והערעור נשמע בפני הרכב של שלושה שופטים, נוכח העדר גישה אחידה בפסיקה בסוגיה המשפטית העקרונית המתעוררת, ובשים לב לכך שמדובר בסוגיה שבימ"ש נדרש לה באופן תכוף. הערעור הוא בשאלה האם ניתן לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש בתביעה נגד מוביל אווירי בגין איחור בקבלת כבודה לאור אמנת מונטריאול ואמנת ורשה.
השופטת עינת רביד סקרה בפתח הדברים בהרחבה את הוראות האמנות הרלוונטיות, כמו גם את הפסיקה בעולם ובישראל שעסקה בסוגיה. בעניין זה, ציינה השופטת כי סעיף 17 לאמנת ורשה קובע כי "המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של מות, פציעה, או כל חבלה גופנית אחרת של הנוסע אם התאונה שגרמה לנזק אירעה בתוך כלי הטיס או תוך כדי כל פעולת עליה לתוכו או ירידה ממנו". על פי ההלכה המחייבת בדין הישראלי, פורש סעיף 17 האמור כמאפשר פיצוי בגין נזק נפשי ועוגמת נפש במופרד וללא קשר לקיומו של נזק גופני.
בהמשך, נחתמה אמנת מונטריאול שהחליפה את אמנת ורשה, אך זו לא שינתה את הביטוי הרלבנטי "חבלה גופנית", אולם מהדיונים וניירות העבודה של הכנס שבו עוצבה האמנה עולה שלנוכח חילוקי הדעות בין המדינות בכל הנוגע ל"נזק הנפשי", לא נעשה תיקון בביטוי, אך כל מדינה תוסיף ותחזיק בפרשנות שנתגבשה בדינה המקומי. משמעות הדברים היא, שבעניין זה מנסחי האמנה וויתרו על האפשרות להגיע לאחדות, כאשר ידוע היה שיש פרשנויות שונות בין המדינות. לכן, סעיף 17(1) לאמנת מונטריאול אינו מהווה שינוי בהלכה בישראל, והמונח "חבלה גופנית" המופיע שם נותר על פי פרשנות הפסיקה ככולל נזק נפשי.
עוד התייחסה השופטת לסעיף 29 לאמנת מונטריאול, שכותרתו "בסיס לתביעות". בסעיף נקבע כי "בהובלת נוסעים, כבודה ומטען, כל תביעה לפיצויים, תהא עילתה אשר תהא, בין אם לפי אמנה זו..., ניתן יהיה להגיש רק בכפוף לתנאים ולהגבלות האחריות כפי שהם קבועים באמנה זו ומבלי לפגוע בשאלה מי הם בני האדם שיש להם זכות להגיש תביעה ומהן זכויותיו של כל אחד מהם. פיצויים עונשין, פיצויים לדוגמא או כל פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה בכל תביעה כאמור". בעניין זה, התעוררה השאלה האם הסיפא של הסעיף משנה ומצמצמת את היכולת לפסוק נזק נפשי.
לדעת השופטת, גם בעניין זה אפשר ללמוד מהעובדה שהנושא לא עלה במסגרת הדיונים בניסוח האמנה לעניין הנזק הנפשי, כי בניסוח סעיף 29 לא הייתה כוונה לצמצם את המונח "חבלה גופנית" מעבר לצמצום שממילא כל מדינה לקחה על עצמה. הכוונה הייתה למנוע פסיקת סכומים שהם בגדר עונשים וקנסות ואינם בגדר "השבה" על פי דיני הנזיקין. עוד ציינה השופטת, כי "השבה" על פי דיני נזיקין כוללת גם פיצוי לנזק נפשי ובמשפט הישראלי מזה שנים רבות "נזק" כולל גם נזק נפשי.
יחד עם זאת, הבהירה השופטת כי גם על פי הפרשנות המקבלת כי "נזק נפשי" (לרבות עגמת נפש) נכלל בגדר הנזק בר הפיצוי לפי סעיף 17(1) לאמנת מונטריאול, אין משמעה כי הסכום הכולל, אשר ייפסק בגין הנזק, יכול לעלות על הסכום המרבי (המקסימלי) הקבוע באמנה. נקבע, כי משהאמנה קבעה סכום מרבי כולל שבגינו יכול ויפוצה הנוסע, הרי שבכך יש הבעת עמדה והתייחסות של החותמות על האמנה כי זהו גדר הסיכון שעל חברת התעופה לקחת על עצמה.
עוד הוזכר כי אמנת מונטריאול מגבילה את יכולת חברות התעופה לקבוע הסדרי אחריות ספציפיים המיטיבים עם חברות התעופה, ומכפיפה את כל חברות התעופה למשטר אחיד של אחריות ופיצוי הכולל בחלקו אחריות מוחלטת ובחלקו מעין היפוך נטל. האמנה אף הרחיבה את גבולות האחריות של חברות התעופה לאחר הביקורת הרבה שהייתה על האחריות המצומצמת יותר שנקבעה באמנת וורשה.
יחד עם זאת, ועל מנת להגן על חברות התעופה, ובהתחשב בכך שבכל יום ברחבי העולם טסות עשרות אלפי טיסות, נקבע גבול עליון לפיצוי, אשר נועד לאזן את האחריות הרחבה שנקבעה, כפי שנעשה בחקיקה גם במקרים אחרים של הטלת אחריות מוחלטת או מוגברת. לפיכך, נקבע, חובה לכבד את גבולות הפיצוי שנקבעו, משום שהפיצוי מהווה חלק מהסדר כולל ואין לפרוץ את ההסדר רק מצדו האחד.
היות שהסכום הקבוע באמנה לפיצוי לכל נוסע שווה ערך ל-6,300 שקלים לכל נוסע, ואילו בית המשפט חייב בפיצוי סך כולל לשני הנוסעים של 9,500 שקל, מתוכם 5,000 שקל בגין עוגמת נפש - הרי שהדבר הוא בגדר המותר על פי הסכום המכסימלי שקבעה האמנה. בהתאם לאמור, הערעור נדחה וחברת התעופה תשלם למשיבים הוצאות משפט בסך של 10,000 שקל. חברת התעופה יוצגה בהליך ע"י עו"ד אופיר שרמן. המשיבים יוצגו ע"י עו"ד חיים שטנגר ועו"ד אורי פנטליט.
