חדשות

בית המשפט לתביעות קטנות דחה את תביעתה של בלוגרית אופנה למידות גדולות, נגד גולש שפרסם בקבוצת פייסבוק הומוריסטית תמונה של פלג גופה התחתון הלבוש בטייץ מנומר, לצד כיתוב מעליב. נקבע, כי עם כל ההבנה לכאב ולעלבון של התובעת, לא מדובר בלשון הרע או פגיעה בפרטיות. עם זאת, חויב הנתבע לשלם לתובעת מחצית מאגרת המשפט

התובעת מנהלת בלוג אופנה אינטרנטי למידות גדולות, העוסק בין היתר בהעצמת דימוי גוף חיובי לנשים. לבלוג כ-3000 עוקבים. באחד הימים, נודע לתובעת מאחת העוקבות בבלוג, כי בקבוצת פייסבוק בשם "אהבה, סקס ומה שביניהם", המונה למעלה מ-27,000 חברים, פורסמה תמונת פלג גופה התחתון של התובעת יחד עם הכיתוב: "הצעת חוק: אישה לא תוכל ללבוש טייץ מנומר אם היא שוקלת יותר מהנמר עצמו". תיקון לחוק: הוראות חוק זה לא יחולו על: 1. גרושות 2. מרוקאיות".

לטענת התובעת, מדובר בתמונה המזוהה עמה מאד, מאחר שהיא מופיעה בבלוג שבניהולה ומהווה אחד מסימני ההיכר שלו. לדבריה, התמונה פורסמה ללא ידיעתה או הסכמתה ובנסיבות משפילות ומבזות. התובעת צירפה גם תמונה מהעמוד הראשי של הבלוג ובו היא מופיעה בתמונה הכוללת את פלג גופה העליון והתחתון, כולל הפנים, וכן צירפה את התמונה מושא התביעה, אותה לטענתה ערך הנתבע וחתך, ובה היא מופיעה בפלג גופה התחתון ובטייץ מנומר.

לטענת התובעת, מיד עם היוודע דבר הפרסום היא פנתה אל הנתבע ישירות בתכתובת פרטית בפייסבוק, מחתה על העלאת הפוסט הפוגעני וביקשה כי יסיר אותו. עם זאת, הנתבע לא הסיר את הפוסט ולא התנצל אלא התנער מאחריות. התובעת מציינת כי הפוסט הפך ויראלי ברשתות החברתיות, בעיקר בפייסבוק, כשחלק מהקבוצות בעלות תפוצה גדולה במיוחד כגון "אבא פגום" המונה כ- 27,000 עוקבים. לפיכך, נאלצה לפנות גם למנהלי אותן קבוצות על מנת שאלו יסירו את התמונה והתגובות.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הנתבע מנגד, טען כי הוא חבר בקבוצה סגורה וייחודית בפייסבוק שמטרתה הומור, ומדובר בפוסט הומוריסטי אשר לא נועד להכפיש או לפגוע באדם מסוים, בוודאי שלא לפגוע בתובעת שכלל לא הכיר עובר לפנייתה אליו. לגרסתו, התמונה המדוברת נמצאה על ידו בחיפוש פשוט ב"גוגל תמונות" של מילות החיפוש "טייץ מנומר שמנה" – חיפוש שהעלה תמונות של נשים בטייץ שמנות בטייץ מנומר. מתוך התמונות שהופיעו בתוצאות, בחר הנתבע באקראי תמונה ראשונה שהופיעה בחיפוש, חתך את פלג הגוף העליון והסירו באופן שלא ניתן לזהות את האדם המצולם, וצירף לכך את הכיתוב מושא המחלוקת.

עוד הוסיף הנתבע כי לכתב התביעה צורפה רק התכתבות חלקית ובה צילום מסך של הפוסט, כאשר עולה מתוכן ההתכתבות כי היא נוהלה עם קרובה של התובעת ולא רק "עוקבת". בנוסף ציין כי תמוה בעיניו שהתובעת הייתה צריכה לציין בפני כל מי שפנתה אליו כי מדובר בפלג גופה התחתון ובד בבד טענה שהתמונה מזוהה עמה בבירור. הנתבע הוסיף עוד כי באותה התכתבות של התובעת ו"העוקבת הניטראלית", התובעת עלבה בנתבע באומרה "תמיד יש אידיוטים" ובכך הקימה לו עילת תביעה נגדית מכוח חוק איסור לשון הרע.

הרשמת הבכירה אפרת רחלי מאירי קבעה כי לא הפצת התמונה כשלעצמה היוותה 'טריגר' מבחינת התובעת להגשת התביעה אלא התיאור המילולי שהוצמד לה, שיכול להתפרש בעיני קורא סביר שאינו נמנה עם הקבוצה של הנתבע, כבדיחה על גוף של אישה מלאה הלבושה במכנס מנומר. הודגש, כי מדובר בתמונה של פלג גופה התחתון הלבוש במכנסיים של התובעת, ולא ניתן, ברמה האובייקטיבית, לשייך את התמונה אליה, אלא אם גולש מכיר את הפרסונה או את הבלוג שלה, וגם אז עליו תחילה להכיר את מקור התמונה על מנת לזהות את התובעת עצמה.

זאת ועוד, מדובר בתמונה שהופצה על ידי התובעת באתר האינטרנט שלה ועל כן ניתן היה לאתרה דרך מנוע חיפוש של תמונות באמצעות הקלדת נתוני חיפוש, כאשר לתובעת אין יכולת שליטה על תפוצת התמונה והלכה למעשה כל דכפין יכול לראותה.

"זו לא הדרך להשליט נימוסים"

לגופו של עניין, ציינה הרשמת כי הטחת דברי עלבון, אף אם מצויה בהם מידה רבה של כיעור, לא בהכרח תוכר כלשון הרע, שכן הפסיקה החילה את המבחן האובייקטיבי וקבעה כי פרסום ייחשב כ"לשון הרע" אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר. במקרה זה, רק מי שהכיר את התלבושת המנומרת של התובעת או נחשף לתמונתה המלאה בבלוג שלה, יכול היה להגיע לזיהוי דמותה. כמו כן, מי שמכיר את התובעת יודע שהאמור נרשם בבדיחות הדעת ואין בינו לבינה דבר.

כמו כן, הנתבע אינו מכיר את התובעת ומשכך לא יכול היה לייחס לה תכונות מסוימות פרי דמיונו ביחס לגרושות או בנות העדה המרוקאית או אף לחיה (נמר). בנוסף, הוא היה מוכן להסיר את התמונה ואכן זו הוסרה לאחר זמן לא רב – תוך שעתיים, הגם שביוזמת התובעת עת צלחה להגיע למנהלת הקבוצה בה הדבר פורסם. "הכעס שעוררה הבדיחה על חשבון דבר השייך לה, עת הנתבע ערך וחתך את התמונה שלה היא מובנת לכל נפש וכל אדם היה נפגע לו היו עושים לו מעשה דומה", כתבה הרשמת. "ואולם, זוהי תחושה סובייקטיבית שכל אדם יחוש בה אומנם אולם לא כולם יקראו זאת כפי שאותו נפגע קורא זאת".

עוד הוסיפה הרשמת כי למרות שספק כי התובעת חשה עלבון, ודומה כי כל אישה אחרת באותה סיטואציה הייתה חשה עלבון לו היו עושים שימוש בגופה בתמונה שפרסמה למטרה מסוימת, אולם המבחן הוא מה יסבור הקורא הסביר. הקורא הסביר יבין שהאמירה נאמרה בבדיחות הדעת ואין בה לשון הרע ביחס לתובעת, אלא אולי למכנסיה, ללא קשר לזהות התובעת או משקלה. אשר על כן, סברה הרשמת כי עם כל ההבנה לכאב ולעלבון שחשה התובעת – המקרה אינו נכנס בגדר לשון הרע כהגדרתו בחוק.

לצד זאת הדגישה הרשמת כי בית המשפט מוקיע את התנהגותו של הנתבע, ודומה כי עצם התביעה נגדו יש בה גם פרסום שלילי כלפי התנהגותו, שעתה מפורסמת ברבים משפסק הדין אף הוא מפורסם ברשת האינטרנט כדין. בנוסף, יש בתביעתה של התובעת להביא למודעות ציבורית כפונקציה חינוכית, וכן להוצאות מצד הנתבע במסגרת הגנתו, שדומה שהן מבחינה כלכלית והן מבחינת האנרגיה שעליו להשקיע עקב זאת יש בהן להזהירו להבא ולהפנים את תוצאות מעשהו.

עם זאת הבהירה השופטת כי בית המשפט אינו פוסק על סמך אינטואיציות אלא על פי הדין, וגם אם מקרה מסוים הוא מקרה גבולי, הרי שהנטייה היא לא לפרשו כנכנס תחת חוק לשון הרע בשל חומרת המעשה, כמו גם בשל המדרון החלקלק הטמון בכך בתביעות על כל אמירה שיש בה פגיעה באדם. לשיטתה, קו הגבול מטשטש באופן שיש בו פגיעה בחברה בכללותה על השיח החופשי שבה, לרבות פגיעה בזכויות שאינן מתמצות רק בשם הטוב של אדם הנפגע אלא גם בחופש הביטוי על גבולותיו. "זוהי לא הדרך הנכונה בנסיבות העניין להשליט נימוסים", כתבה, "בשים לב לכך שעצם הציפייה להשלטת נימוסים והשאלה מהם נימוסים, טומנים בחובם אתנוצנטריות מסוימת ביחסים שבין קבוצות".

לבסוף דחתה הרשמת את התביעה מכוח חוק הגנת הפרטיות, וקבעה כי "פרסום תצלומו של אדם" באופן שעלול לגרום להשפילו או לבזותו דורש קשר סיבתי. במקרה זה, האדם היא התובעת ואין בתמונה או באמירה כדי להשפילה או לבזותה, ועל כן לא מתקיים הקשר הסיבתי. משכך, גם אם אינטואיטיבית יש תחושה של פגיעה בפרטיות עת נלקחת תמונה ללא רשות בעליה – אין היא נכנסת להגדרת המחוקק, אלא תחת פרשנות דחוקה בדמות מתיחתה.

עוד הוסיפה הרשמת כי קיים קושי להגדיר איבר בגוף האדם "כאדם" שתמונתו הופצה ברבים. "אדם פירושו בן המין האנושי והכוונה היא לישות עצמאית, שניתן להכירה ולזהותה", נכתב. "איבר הוא חלק מאדם. הוא לא "אדם". אדם יכול להתקיים על בסיס תקינות איבריו. איבר הוא לא אורגן עצמאי בעל קיום בפני עצמו. הביזוי כאן הוא לא ביחס לתובעת כאדם אלא לאיבר בגוף האדם בדמות אישה או ליתר דיוק למכנסיים שלובשת אישה".

סיכומם של דברים – התביעה נדחתה. עם זאת, סברה הרשמת כי התביעה לא נולדה בחלל ריק ואיננה קנטרנית, ומשכך על הנתבע לשלם לתובעת בגין ההוצאות הריאליות שנגרמו לה, בשים לב לכך שרק תושייתה הובילה להסרת התמונה ומזערה את הנזק. אשר על כן, ישא הנתבע במחצית מאגרת המשפט, בסך של 125 שקל.

ת"ק 7353-05-19