בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה של אישה כבת 47, שטענה כי אביה ואחיה פגעו בה מינית בילדותה, כאשר דבר הפגיעה צף אצלה במועד מאוחר בעקבות טיפול נפשי שעברה. נקבע, כי התובעת חשפה גרסה מלאת סתירות ובקיעים במסגרתה עלה כי כלל לא נזכרה בשום שלב בזיכרונות מודחקים, אלא פעלה ממניעים של תחושת קיפוח ונוכח מאפייני אישיותה המורכבת
התובעת היא אישה בסוף שנות ה 40 לחייה, והנתבעים הם אביה ואחיה. לטענת התובעת, בשנת 2014, על רקע מצוקה נפשית ממנה סבלה לאורך חייה, הגיעה לפסיכיאטר לצורך טיפול במצבי חרדה ודכאון מתמשכים. במהלך הטיפול, אובחנה התובעת כסובלת מחרדה ודכאון והחלה לקבל טיפול תרופתי. במסגרת הטיפול, החלה התובעת לעסוק בתקופת ילדותה, ותוך כדי העיסוק החלה להיזכר בצורה עצמונית וללא כל שאלה מכוונת או מעודדת כי הייתה קורבן להתעללות מינית מצד הנתבעים.
לגרסתה, כאשר החלה להיזכר באירועים המתוארים, הם נחוו אצלה כאירועים טראומתיים והיא החלה להרגיש בהלה גדולה אשר לוותה בקוצר נשימה, בחילה, רצון להקיא, תחושת תסכול ובושה גדולה.
בעקבות האמור, הגישה התובעת תביעת נזקי גוף נגד הנתבעים לביהמ"ש המחוזי, אך משנמצא כי התביעה אינה מצויה בגדר סמכותו העניינית - הועברה לבית המשפט לענייני משפחה. בהסכמת הצדדים, הוסכם כי בשלב ראשון תידון ותוכרע אך ורק שאלת ההתיישנות, וזאת על בסיס התשתית הראייתית והנורמטיבית שתובא בפני בית המשפט. כן צוין כי הצדדים מסכימים שהתובעת אינה עומדת על אחריות האח ביחס לאירועים נטענים שאירעו טרם מלאו לו 12 שנים. בהמשך הסכימו הצדדים להצעת ביהמ"ש לפיה שאלת ההתיישנות ושאלת המשפט עצמו יתבררו במאוחד.
אביה של התובעת הכחיש את כל טענותיה נגדו וחזר על טענת ההתיישנות. לדבריו, במהלך ילדותה של התובעת היא הייתה אהובה, מוקפת בחברים וחברמנית מאוד ולא הייתה ילדה בודדה כפי שטענה. האח טען כי התביעה הוגשה בעזות מצח של התובעת וכוללת סיפור שרובו ככולו מצוץ מן האצבע, ואף אם היו חלק מהעילות נגועות בשמץ של אמת, הרי שממילא התיישנו וממילא קשה עד בלתי אפשרי להתגונן מפני טענותיה בשל חלוף הזמן והנזק הראייתי שארע.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת רותם קודלר עיאש קבעה כי במסגרת שמיעת הראיות התברר כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי האירועים הנטענים אירעו באופן בו היא מתארת אותם, או בכלל. לא זו אף זו, הנתבעים הצליחו להציג תמונה הנתמכת בעיקר בעדויות התובעת והמטפל שלה, לפיה הולדת התביעה היא באירוע בו התובעת קראה כתבה בעניין פסק דין שניתן בעניין הליך פלילי שהתנהל בעקבות זיכרונות מודחקים שצפו, וחשה הזדהות עם אותה בחורה שהוזכרה בכתבה. כל זאת, במהלך תקופה בה התעצמה אצלה תחושת קיפוח וכעס כלפיה הוריה ורצון לבוא עימם חשבון כספי ורגשי.
עוד התברר בחקירת התובעת כי אותה תחושת "הזדהות" עם המתואר בכתבה, גרמה לה לחפש את פרטי עורך הדין שייצג את הבחורה באותה פרשה והיא פנתה אליו. לדעת השופטת, ככל הנראה במקביל לכך פנתה התובעת ליצירת קשר טיפולי עם פסיכיאטר שטיפל בבעלה על רקע קשיים בזוגיות שצפו בעקבות בגידתה בו. לדעת השופטת, למעשה נראה כי ה"הזכרות" נולדה על רקע ניסיון לקבל כספים מהנתבעים ועל מנת להסביר לעצמה ולבעלה מדוע בגדה בו ומדוע התנהגותה המינית סוערת.
עוד הוסיפה השופטת כי התברר ש"ההזכרות" אירעה רק לאחר שהפסיכיאטר עודד את התובעת לעשות כן באמצעות מסרונים, וכי אף אירוע לא צץ בזיכרונה במסגרת הטיפול בחדר הטיפולים ואף לא בחלומות, אלא במסגרת "הבזקים" בעת ערות, והביטוי "חלומות" בו נקטה בכתב התביעה היו פרי הנחייתו של הרופא כי "כך נזכרים בזיכרונות מודחקים".
לדברי השופטת, אף אם יש לתת אמון בתובעת כי התהליך שעברה בטיפול היה אותנטי וספונטני, הרי שבהחלט לא הייתה בו כל "היזכרות", שכן בחקירתה התברר כי מדובר בזיכרונות שזכרה כל חייה, ובטיפול, לטענתה, התרחש תהליך של ייחוס משמעות אחרת, בעלת גוון של פגיעה מינית לאירועים שהיו זכורים לה. עם זאת, נקבע, גם טענה זו בדבר הבנת האירועים באופן אחר מכפי שזכרה אותם, גם היא טענה שלא ניתן לקבל נוכח הסתירות ושינויים בגרסאות התובעת. "הלכה למעשה מהלך האירועים לא היה כפי שטענה התובעת בכתב התביעה, והסדר הכרונולוגי היה כמעט לגמרי הפוך/אחרת מהמתואר בכתב התביעה", כתבה השופטת. "הגשת התביעה לא הייתה שיאו של תהליך הזכרות, אלא "ההיזכרות" הייתה כלי שנוצר לצורך הגשת תביעה".
עוד התייחסה השופטת לחוות דעתה של המומחית שמונתה מטעם בית המשפט, אשר קבעה כי ההסבר להתנהגותה של התובעת בנושא ההיזכרות הוא שכל אדם שמתמודד התמודדות נפשית מחפש נרטיב שיסביר לו את התנהגותו בעבר או את התמודדותו, ולכן הסיפורים שהוא מוצא בחוץ מתאימים לו. לדעת השופטת, מחקירתה של המומחית לא עולה כל נימוק או הצדקה להסתייג ממסקנות חוות דעתה, שכן היא הייתה בקיאה בפרטי המבדקים שעברה התובעת, גם כאלו שבוצעו ע"י אנשי מקצוע נוספים מהמכון אותו היא מנהלת ומסקנות חוות דעתה אף תומכות במסקנות אליהן הגיע ביהמ"ש כתוצאה מבחינת יתר הראיות.
"גרסה מלאת סתירות ובקיעים"
"לצערי הרעיון והדרך ששימשו את התובעת גרמו לעינוי נפש לא רק לנתבעים אלא גם לתובעת", כתבה השופטת, "שכפי שתואר בחוו"ד המומחית, בשל מורכבות אישיותה, נמצאת היום במצב שהיא אכן מאמינה שהאירועים התרחשו וסובלת ממחשבות אלו סבל רב". אשר על כן, סברה השופטת כי יש לדחות את התביעה לגופן של טענות.
בכל הנוגע לשאלת ההתיישנות, קבעה השופטת כי לכאורה לא יכולה להיות מחלוקת כי משעה שהתובעת הגישה תביעתה 9 שנים לאחר חלוף המועד האחרון של כל החריגים לתקופת ההתיישנות על פי הדין הפלילי, הרי שהתביעה התיישנה. בכל הנוגע לאירועים שנטען כי צפו במסגרת זיכרונות מודחקים, ציינה השופטת כי נוכח מחלוקת אקדמית עולמית בעניין זה, וכן נוכח מגוון פסיקה, לרבות של בית המשפט העליון בעשר השנים האחרונות, היא אינה מתיימרת להכריע האם התופעה של זיכרונות מודחקים היא דוקטרינה מתוקפת מחקרית, אם לאו, אולם משהוגשה התביעה – חובה על בית המשפט לעשות שימוש בכלים השיפוטיים שבידיו להכריע בשאלה האם הרימה התובעת את נטל ההוכחה המוטל עליה.
לגופו של עניין קבעה השופטת כי כפי שפורט לעיל, התובעת חשפה גרסה מלאת סתירות ובקיעים, במסגרתה עלה כי כלל לא נזכרה בשום שלב רלוונטי למועדים המצוינים בכתב התביעה בזיכרונות מודחקים, אלא פעלה ממניעים של תחושת קיפוח ונוכח מאפייני אישיותה המורכבת. לדברי השופטת, יש בסיס לסברה כי התובעת חפצה לגרום לבני המשפחה לשלם לה כספים, שכן סברה שהיא מקופחת בהקשר המשפחתי, בעניינים כספיים במיוחד ועל רקע קשיים שנקלעו אליהם היא ובעלה. עוד ציינה השופטת כי מערכת יחסים משפחתית מורכבת הפכה לכלי נשק שירה לכל עבר ופגע לא רק בנתבעים, אלא אף ביורה עצמה ובבני המשפחה הנוספים.
לצד האמור, הבהירה והדגישה השופטת כי אין באמור כדי לגרוע מהאפשרות שאישה או איש יוכלו להיזכר בזיכרונות שהודחקו אצלם בעקבות טראומה של פגיעה פיזית, נפשית או מינית בילדותם. "צר לי כי נעשה שימוש במקרה זה בידיעת הדוקטרינה המקצועית כדי לנסות להשיג מטרה כספית ו/או מזור נפשי לסערה הנפשית בה מצויה התובעת ככל הנראה משחר נעוריה", כתבה השופטת לסיום.
אשר על כן, התביעה נדחתה. בכל הנוגע לשאלת ההוצאות, קבעה השופטת כי נוכח אופי ההאשמות, היקף ההליכים ואופן ניהול ההליך - לא יוכל ביהמ"ש להיות סלחן כלפי התובעת בעת פסיקת ההוצאות, שכן על אף שאישיותה "מועדת" בעניין זה, כאמור בחוו"ד המומחית מטעם ביהמ"ש, יכולה הייתה במספר נקודות זמן לבחור להתנהל אחרת ולסגת מהתביעה ואולם בחרה להמשיך "בכל הכוח" לנהל את התביעה וכן דחתה הצעות פשרה שהוצעו על ידי ביהמ"ש במהלך ניהול ההליך. נוכח האמור, התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים את הוצאות ההליך בסך 35,000 שקל. התובעת יוצגה בהליך ע"י עו"ד טל קולסקי. הנתבעים יוצגו ע"י עו"ד אביגדור פלדמן ועו"ד יורם אבירם.
