חדשות

במסגרת בקשת רשות ערעור דן בית המשפט העליון בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני הדן בתביעת גירושין, לדון בעניין מזונות ילדים הכרוך אליה. בדעת רוב אשררו שופטי ההרכב את "הלכת שרגאי" הוותיקה משנות השישים, לפיה לא ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים בתביעת גירושין, וקבעו כי עודנה עומדת על מכונה גם לאחר יובל שנים

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע כי "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג". הצדדים להליך נישאו כדת משה וישראל בשנת 2002 ומנישואיהם נולדו להם שני ילדים. בשלב מסוים, הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני ואליה כרך את מזונות הילדים, המשמורת והרכוש. בית הדין הרבני קבע כי הוא מוסמך לדון בכל שלוש הסוגיות ועל כן הגישה האישה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה, לקבוע כי בית הדין אינו מוסמך לדון בסוגיות האמורות.

בהחלטת ביהמ"ש למשפחה נקבע כי בנוגע למשמורת הילדים והרכוש אין הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין. לעומת זאת, לגבי מזונות הילדים נפסק כי נפל פגם בהחלטה המצדיק את ביטולה מחמת חוסר סמכות. על החלטה זו הגישו שני הצדדים בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר אישרר את החלטת ביהמ"ש למשפחה בנקודה זו. נוכח האמור, הגיש הבעל בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

לטענת הבעל, הקביעה לפיה לעולם לא ניתן לכרוך מזונות ילדים בתביעת גירושין סותרת פסיקות של בית הדין הרבני וכן הלכות ידועות של בית המשפט העליון. לגישתו, הפסיקה הסיטה את המוקד מהמבחן הפרוצדוראלי, שלפיו לבית הדין לעולם אין סמכות לדון באמור, למבחן מהותי שלפיו נכון לבחון האם עניין הילדים נידון והוכרע, וכן האם התקיימו מבחני הכריכה שנקבעו בפסיקה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

לחילופין טען הבעל כי המצב המשפטי אינו ברור וקיימות פסיקות סותרות, אולם נוכח לשונו הברורה של החוק ומטרת אפשרות הכריכה – לאפשר לבעלי דין לנהל התדיינות בפני ערכאה אחת בכל תחומי המחלוקת – הרי שפרשנות שאיננה מאפשרת כריכה אינה ראויה.

מפאת חשיבות ההליך הוגשה עמדת היועמ"ש בהליך, לפיה יש להותיר על כנה את ההלכה שנקבעה בעניין שרגאי בשנת 1969. לפי הלכה זו, יש להבחין בין תביעה שהוגשה על ידי אחד ההורים כנגד השני להשבת הוצאות מזונות שהוצאו בעבר או שיוצאו בעתיד, אותה ניתן לכרוך בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין הרבני; לבין תביעת מזונות של הקטינים, שאינה ניתנת לכריכה. לגישת היועמ"ש, הלכת שרגאי היא הלכה חשובה וראויה שאין מקום או צידוק לסטות ממנה או לשנותה, שכן התכליות שעמדו בבסיסה עודן רלבנטיות גם היום וגם בפסיקה בשנים האחרונות אין סטייה ממנה.

השופט מזוז קבע כי פרשנותו של בית המשפט בעניין שרגאי את החוק הייתה נכונה וראויה והיא מתחייבת מבחינה אנליטית ממהות ההליך ותכליתו. בנוסף, יש לה עיגון גם בלשון החוק. לשיטתו של מזוז, לאחר 50 שנים בהם נוהגת הלכה זו, אין מקום לחזרה לבחינת הפרשנות הלשונית של הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין, אך מכל מקום לא מקובלת עליו העמדה כי לשון החוק סובלת כביכול "רק אפשרות אחת".

לדברי מזוז, למונח "מזונות ילדים" אין בהכרח משמעות אחת בלבד והוא עשוי להתייחס להיבטים שונים של חובת ההורים לזון את ילדיהם. מבין משמעויות אלה, על בית המשפט לחלץ את זו המגשימה באופן הטוב ביותר את תכליתו של דבר החקיקה. לדעת מזוז, פרשנותו של בית המשפט בעניין שרגאי אינה עומדת בסתירה ללשון החוק, אלא היא בבחינת "דבר הלָמֵד מעניינו".

זאת ועוד, לדבריו, הלכה זו אינה משקפת רק פרשנות לשונית-תכליתית של הוראת סעיף 3 לחוק, אלא היא מבקשת גם לקדם ולשמר תכליות וערכים מהותיים התומכים ומחייבים, לדעת מזוז, את המסקנה שאין לסטות ממנה. לדבריו, התכליות המהותיות העיקריות שביסוד מניעת כריכת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין הן: שמירת והבטחת זכויות הקטין לבל ייפגעו במסגרת הסכסוך בין ההורים, מניעת שימוש במזונות הילדים כמנוף לחץ לפגיעה בזכויות בן הזוג (לרוב, בת הזוג) אגב הגירושין, ומניעת "מרוץ סמכויות" בין ההורים לעניין זה, שלדברי מזוז הוא "רעה חולה" שאפיינה בעבר את ההליכים שבין בני זוג אגב גירושין והעסיקה רבות את בתי המשפט ובתי הדין. לדעת השופט, הלכת שרגאי הנוהגת עמנו מזה קרוב ליובל שנים, הובילה לשקט יחסי באופן ניהול הסכסוך המשפחתי וקיים כמובן אינטרס ציבורי מובהק בשימור שקט זה.

עוד הוסיף השופט כי בפסיקתו של בית המשפט העליון בשנים האחרונות אין משום שינוי או סטייה מהלכת שרגאי, וכי גם עמדת היועמ"ש היא שבמהלך כחמישים השנים מאז נקבעה פעלו בתי המשפט ובתי הדין ככלל בהתאם לה, ולא התירו כריכה של תביעת מזונות בתביעת גירושין בבתי הדין הרבניים אלא בהסכמת הצדדים, או ככל שדובר בתביעה להשבת הוצאות. בתקופה זו גם לא הייתה בפסיקה מחלוקת לגבי משמעותה של הלכת שרגאי או לגבי תוקפה.

לסיכום נקודה זו כתב מזוז לגבי הלכת שרגאי: "הלכה זו לא נס ליחה ולא הועם זוהרה, והיא עודנה שרירה וקיימת, וטוב וראוי שכך. הלכה זו משקפת תפיסה חברתית חשובה של מתן מעמד בכורה לשיקול של טובת הקטין במסגרת סכסוך גירושין; זאת, על ידי קביעת כללים דיוניים ומהותיים שנועדו להבטיח כי בלהט ההתכתשות בין ההורים אגב הגירושין לא ייזנחו ענייניו של הקטין וטובתו. כפי שהעיר בית משפט זה פעמים אין-ספור, הורים המצויים בהליכי גירושין והנאבקים בשאלות של קבלת גט וחלוקת רכוש משותף, עלולים לקפח, במכוון או מבלי משים, את טובתו של הקטין".

לבסוף ציין מזוז כי "המבחן המהותי" עליו דובר, אינו רלבנטי לסוגיה של כריכת מזונות ילדים בתביעה לפי סעיף 3 לחוק, כי אם לתביעה עצמאית של קטין מקום בו מזונותיו נדונו בהליך בהסכמה. הובהר, כי במבחן זה אין כדי להבטיח הגנה על זכויות הילדים, וממילא גם אינו יכול לשמש צידוק לסטייה מהלכת שרגאי. לאור האמור, סבר מזוז כי יש לדחות את הערעור ולחייב את הבעל בהוצאות האישה בסך כולל של 10,000 שקל.

לתוצאה זו הצטרף גם השופט קרא. השופט הנדל, לעומת זאת, סבר בדעת מיעוט כי הגישה בפסיקת בית המשפט העליון מאז נקבעה הלכת שרגאי בנוגע לכריכת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין המוגשת לבית דין רבני, אינה אחידה ועקבית, וכי זו "עברה תהפוכות ומחלוקות לאורך השנים". לדעת הנדל, הלכת שרגאי היא מוטעית, שכן עיון בסעיף 3 לחוק השיפוט, כמו גם בהיסטוריה החקיקתית שלו, מעלה כי לשונו סובלת "רק פרשנות אחת", ולפיה ניתן לכרוך מזונות ילדים במסגרת תביעת גירושין לפי סעיף 3 לחוק, כאשר גם בחינה תכליתית תומכת במסקנה זו.

בע"מ 7628/17