חדשות

בית משפט השלום בעפולה פסק פיצוי של 24 אלף שקל לדוגמנית שצולמה לקטלוג תכשיטים, ותמונותיה פורסמו בדפי הפייסבוק העסקיים של אשת הצלם ומעצב השיער ללא הסכמתה. השופט: "זכותו של כל אדם, ובכלל זה אף דוגמנית, להחליט איזה שימוש ייעשה בתמונותיה ולאיזה גורם מסחרי למסור את תמונותיה"

בשנת 2012 קיבלה התובעת פניה מהנתבע, צלם במקצועו, באמצעות אתר אינטרנט בשם "פאשן בוק", להצטלם לפרויקט פרסומי של חברת תכשיטים תמורת תשלום. במהלך ההתכתבות ציינה התובעת בפני הצלם כי הגיל הרשום באתר אינו נכון וכי היא עדיין קטינה, ולכן הפנתה אותו לסכם את הדברים עם אמה. בשיחה טלפונית בין הצלם לבין אמה של התובעת, סוכם כי התובעת תגיע ליום צילומים לצורך הקמפיין בתמורה לסך של 500 שקל.

בעקבות האמור, הגיעו התובעת ואמה למקום המפגש המוסכם. שיערה של התובעת עוצב ע"י הנתבע 2, ולאחר מכן היא צולמה הן בסטודיו של הצלם והן בסלון של מעצב השיער, ותמונותיה נמסרו למזמין.

לימים התגלה לתובעת והוריה כי שני הנתבעים וכן חנות התכשיטים עושים שימוש בתמונות התובעת שלא על פי המוסכם, ובכלל זה בשלטי חוצות ובדפי הפייסבוק של אשת הצלם ושל מעצב השיער. על כן, פנה ב"כ התובעת במכתב דרישה לנתבעים ולבעל החנות. האחרון, באמצעות בא כוחו, נעתר לפניה והודיע כי הוא מסיר תמונות התובעת ובכלל זאת תמונותיה על שלטי חוצות, אולם הנתבעים התעלמו מהפניות ועל כן הגישה התובעת תביעה כספית נגדם.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

לטענת התובעת, בשיחה שלה ושל אמה עם הצלם סוכם על צילום לטובת קטלוג תכשיטים, אלא שהשימוש שנעשה על ידי הנתבעים בתמונותיה חורג ממה שסוכם. לאור האמור, התובעת עתרה לפיצוי מכוח חוק הגנת הפרטיות וחוק עשיית עושר, וכן עתרה לקבלת צו מניעה האוסר על הנתבעים ועל חנות התכשיטים ואחראי המדיה של הקמפיין, לעשות שימוש כלשהו בתמונותיה. הנתבעים מצדם, שלחו הודעת צד ג' לחנות ולמעצב הפרסום.

השופט ויסאם חיר מבית משפט השלום בעפולה קבע כי הסעיף הרלוונטי בחוק הגנת הפרטיות הוא סעיף 2(6), הקובע כי פגיעה בפרטיות היא גם "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו, או בקולו, לשם ריווח". בעניין זה, כבר נפסק כי מבחן השימוש לרווח פורש כמבחן של תכלית הפרסום ולא תוצאתו. במלים אחרות, הנפגע אינו צריך להוכיח האם הושג בפועל רווח לנתבע.

בנוסף, אין חולק כי התמונות פורסמו בדף פייסבוק, שהינו אתר מסחרי לכל דבר ועניין. לדברי השופט, מדובר ללא ספק ב"חלון הראווה" של העסק, אשר תכליתו למשוך אליו לקוחות פוטנציאליים, ולקדם את תדמית העסק. משכך, הפרסום בדף פייסבוק דינו כדין פרסום באתר של עסק מסחרי, במיוחד שבאתרי פייסבוק של עסקים וחברות נעשה שימוש רב לצרכי פרסום, והצרכנים הפוטנציאליים מוזמנים להיכנס ולבקר באתר ללא שיש לעסק המנהל את אתר הפייסבוק כל שליטה על כך.

בכל הנוגע לשאלה האם ניתנה הסכמתה של התובעת לפגיעה בפרטיותה, קיבל השופט את עדותן של התובעת ואמה וקבע כי הוכח שבשיחה עם הצלם הוזכרה המילה "קטלוג", עניין שקיבל חיזוק בתצהיר עדותו הראשית של בעל החנות וכן במכתב בא כוחו, שם עניין הקטלוג אף הוזכר במפורש.

לעניין השימוש בתמונות שנעשה על ידי הנתבעים, אין מחלוקת בין התובעת והצלם כי בשיחה הטלפונית האמורה לא עלה נושא שימוש בתמונות התובעת על ידי מי מהנתבעים, שלא לצרכי קטלוג התכשיטים של עסק התכשיטים או השימוש אותו עשו הנתבעים עצמם לאחר מכן.

עוד התייחס השופט לטענות הנתבעים כי במהלך ביצוע הצילומים ניתנה הסכמה מחייבת של התובעת כי יעשו שימוש, כל אחד בנפרד, בתמונות התובעת לצרכיהם העסקיים, ללא קשר לחנות התכשיטים. בעניין זה, קבע השופט כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה שהצלם עשה שימוש בתמונותיה לשם ריווח וזאת ללא הסכמתה, ע"י העברת התמונות שצילם במסגרת הקמפיין הפרסומי של חנות התכשיטים, לידי אשתו, לצורך פרסומן באתר הפייסבוק העסקי של אשתו. על כן, סבר השופט כי הצלם חב כלפי התובעת הן מכוח חוק הגנת הפרטיות והן מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. כמו כן, קבע השופט כי אין עילה להטיל אחריות על חנות התכשיטים ועל אחראי המדיה של הקמפיין בגין האמור ולכן יש לדחות את ההודעה לצדדים שלישיים שהוגשה נגדם.

בכל הנוגע לנתבע 2, מי שעיצב השיער של התובעת, קבע השופט כי הוא לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי אם התובעת נתנה הסכמתה לעסקה החדשה בעלת האופי המסחרי לפיה הוא יכול לעשות שימוש לצרכיו בתמונותיה. עוד נדחתה טענתו כי ההסכמה המיוחסת לאם התובעת לא ניתנה במילים אלא נלמדה ב"הסכמה או שתיקה", שנלמדה מהבעת פניה ובכך שהיא "הנהנה בגאווה" וחייכה. הודגש, כי לצורך הוכחת הסכמה על זכות מן המעלה העליונה כגון הזכות לפרטיות, יש לשכנע את בית המשפט כי התובעים ויתרו על הזכות באופן ברור ומודע. בנסיבות העניין ובשים לב לאופן התנהלות יום הצילומים, עולה לדעת השופט כי שפת גוף וכל סוג של הנהון ראש או הבעת פנים לא יכולים להיות מסד ראייתי עובדתי מספיק לרמה הנדרשת להוכחה ברורה ומודעת של הסכמה מצד אמה של התובעת לצילום או לשימוש בתמונות התובעת לצרכים מסחריים. על כן, גם נתבע זה חב כלפי התובעת הן מכוח חוק הגנת הפרטיות והן מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

אשר להודעת צד ג' ששלח מעצב השיער לחנות התכשיטים ולאחראי המדיה של הקמפיין - מהעדויות שנשמעו בתיק עלה, לדעת השופט, כי הנתבע פרסם בדף הפייסבוק של העסק שלו מספר תמונות שצולמו על ידו במהלך יום הצילומים וכן לכל הפחות תמונה אחת מקצועית שצולמה על ידי הצלם. נקבע, כי האמור מחזק את טענת הנתבע לפיה סוכם בינו לבין אחראי המדיה שיועברו אליו תמונות לצורך שימוש בהם לפרסום בפייסבוק. לאור האמור, נקבע כי הודעת צד ג' שהוגשה ע"י מעצב השיער, להתקבל חלקית.

בפסיקת סכום הפיצוי, התחשב השופט בין היתר בכך שהנתבעים לא עשו את הפרסום בכוונה לפגוע, אולם עשו דין לעצמם והחליטו לעשות שימוש מסחרי למטרות רווח בעסקיהם בתמונותיה של התובעת ותוך פגיעה חמורה בזכותה לפרטיות, זכות המהווה זכות יסוד. לדברי השופט, גובה הפיצוי אמור לגלם את חומרת מעשי הנתבעים והזלזול מצדם בזכותה של התובעת לפרטיות וללא כל קשר לגובה התשלום אותו קיבלה התובעת בעסקה עם חנות התכשיטים.

עוד הדגיש השופט כי זכותו של כל אדם, ובכלל זה אף דוגמנית, להחליט איזה שימוש ייעשה בתמונותיה ולאיזה גורם מסחרי למסור את תמונותיה. התובעת הסכימה להצטלם לקטלוג מודפס המוחזק בתוך חנות תכשיטים, אולם לא הסכימה כי תמונותיה יפורסמו בדף פייסבוק של עסק כזה או אחר, עניין המשפיע על מידת החשיפה המקובלת עליה בכל פרסום.

אשר על כן, יפצה הצלם את התובעת בסך של 6,000 שקל, ואילו מעצב השיער יפצה ב-18 אלף שקל. בשים לב לקביעה כי הצדדים השלישיים העבירו למעצב השיער לכל הפחות שתי תמונות, עליהם לשפותו בסכום של 5,000 שקל מתוך הסכום שחויב בו.

תא"מ 50830-07-13