ביה"ד הארצי לעבודה דחה את ערעורה של חברת עורכי דין על חיובה לשלם למתמחה שהועסקה אצלה פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה. ביה"ד קבע באופן עקרוני כי יש להחיל את צו ההרחבה לפנסיית חובה על מתמחים על כל חלקיו, לרבות הפרשה למרכיב פיצויי פיטורים וכי החובה לערוך לעובד הסדר ביטוח פנסיוני היא חובה עצמאית שמקורה הנורמטיבי בצו ההרחבה שהוצא מכוח חוק הסכמים קיבוציים
סעיף 41א לחוק לשכת עורכי הדין קובע בין היתר כי "דינו של מתמחה, לכל דבר ועניין למעט החיקוקים המפורטים בתוספת, יהיה כדין עובדו של המאמן". התוספת לחוק מונה שבעה חוקים: חוק פיצויי פיטורים, חוק שירות התעסוקה, חוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה) וארבעה חוקים החלים על העסקת עובדי מדינה.
המערער הוא משרד עורכי דין המאוגד כחברה. המשיבה הועסקה במשרד כטרום מתמחה ובהמשך כמתמחה. לאחר סיום עבודתה, הגישה המשיבה תביעה נגד המשרד ובעליו בעילות שונות. בית הדין האזורי קיבל את התביעה בחלקה וחייב את המשרד לשלם למשיבה תשלומים בגין חלף הפקדות לקרן פנסיה, השלמת דמי הבראה, דמי נסיעות ודמי מחלה. בנוסף, חויב המשרד בהוצאות המשפט של המשיבה.
מאחר שפסק הדין ניתן בהליך של דיון מהיר, הגיש המשרד בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, שהתמקד בחיוב בפיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה ועל החיוב בהוצאות משפט. בעניין זה קבע בית הדין האזורי כי לנוכח הוראות חוק לשכת עורכי הדין, יש לראות במתמחה כ"עובד" עליו חל צו ההרחבה הפנסיוני, וכי החרגתו של חוק פיצויי פיטורים מיחסי העבודה שבין מאמן לבין מתמחה אינה פוטרת את המעסיק מחובתו להפקיד למתמחה את מלוא ההפקדות המתחייבות מצו ההרחבה הפנסיוני, לרבות ההפקדות למרכיב פיצויי הפיטורים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בערעורו טען המשרד בין היתר, כי מתמחה אינו עובד רגיל כי אם "מקצת עובד ומקצת מתלמד". לגישתו, צו ההרחבה הפנסיוני לא נועד ליצירת זכויות חדשות אלא אך ורק ליישום זכויות ידועות ומזוהות בחוק, מכוח הסכמים בעלי תחולה רחבה מאד. עוד נטען כי מעמדו של הצו הוא כשל חקיקת משנה הנסוגה מפני הוראתו המפורשת של החוק, לפיה מתמחה אינו זכאי לפיצויי פיטורים. אשר על כן, סבר המשרד כי פסק דינו של בית הדין האזורי קבע הלכה תקדימית בדבר זכויות פנסיוניות של מתמחה, שאינה בגדר סמכותו.
מלבד האמור, ערך המשרד בהקשר זה אבחנה בין הפקדות לפנסיה לבין הפקדות לפיצויים וטען כי קיימים בתי השקעות במשק אשר מנהלים קופות או קרנות לפנסיה בלבד. עוד נטען, כי לשכת עורכי הדין לא קיבלה החלטה מחייבת בסוגיה וכי פורום העבודה בלשכה קבע כי על בית הדין להכריע בסוגית חלות צו ההרחבה הפנסיוני על מתמחים, לכשיגיע מקרה רלוונטי לפתחו. לאור האמור, ביקש המשרד לבטל את חיובו להעביר פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות למרכיב הפיצויים, במובחן מהחיוב בגין מרכיב התגמולים.
בית הדין הארצי, מפי השופט רועי פוליאק ובהסכמת הנשיאה ורדה וירט ליבנה, סגן הנשיאה השופט אילן איטח ונציגי הציבור – קבע כי יש לדחות את הערעור. נקבע, כי צו ההרחבה הפנסיוני חל על "כל עובד ... אשר מועסק או שיועסק בכל מקום עבודה", שאין לו הסדר פנסיוני מיטיב. הסדר מיטיב הוא "הסכם לביטוח פנסיוני" כמשמעו בצו, בין מכוח דין, הסדרה קיבוצית, נוהג או הסכם אישי. עובד שחל עליו צו ההרחבה הפנסיוני יבוטח לפיו לכל המאוחר בתום ששה חודשי עבודה, אלא אם במועד קבלתו לעבודה הוא "מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו" ואזי יש לבטחו בתוך שלושה חודשים, או בתום שנת המס (לפי המוקדם) בתוקף מתחילת עבודתו. הפקדות המעסיק לפי צו ההרחבה מופנות ל"רכיב התגמולים", הכולל גם כיסוי לאירוע של אבדן כושר עבודה, ו"לרכיב הפיצויים".
במקרה הנוכחי, אין חולק כי על המתמחה לא חל "הסדר מיטיב" וכי במועד תחילת עבודתה במשרד היא היתה מבוטחת בביטוח פנסיוני כלשהו. משכך, אילו הייתה עובדת מן השורה במשרד, בין כעורכת דין ובין בתפקיד אחר, שומה היה על המעסיק לערוך בגינה הסדר ביטוח פנסיוני כמתחייב מצו ההרחבה, בתוקף מתחילת עבודתה. עם זאת, לגישת המעסיק, בהיותה של המשיבה מתמחה, חל עליה צו ההרחבה הפנסיוני באופן חלקי בלבד, לנוכח הוראות התוספת לחוק לשכת עורכי הדין, כך שהיה עליו להעביר בגינה תשלומים להסדר ביטוח פנסיוני למרכיב התגמולים בלבד. עם זאת, ציין השופט, חוק הסכמים קיבוציים, שמכוחו הוצא צו ההרחבה הפנסיוני, אינו מצוין בתוספת לחוק ואף הצו אינו מצוין בתוספת.
משכך, לכאורה די בכך כדי לחייב עורכי דין להעביר תשלומים בהתאם לצו ההרחבה הפנסיוני בגין מתמחים הנמנים עם עובדיהם, אלא אם המעסיק ישכנע כי דין החובה להפקיד תשלומים לרכיב הפיצויים בהסדר הפנסיוני כדין תשלום פיצויי פיטורים לעובד הזכאי לקבלתם. לדברי השופט, אמנם קיימת זיקת גומלין, לעתים הדוקה, בין שתי הזכויות, אולם מדובר בהסדרים שונים הן במהותם והן בתכליתם.
כך, פיצויי הפיטורים משולמים כתשלום חד פעמי על ידי המעסיק בנסיבות מסוימות של סיום עבודה ותכליתם להעניק לעובד שסיים עבודתו 'רשת בטחון' לצורך קיום, לשם מציאת מקום עבודה חדש, כמו גם התארגנות במצב שנוצר. לעומת זאת, הסדר הפנסיה המקיפה מחייב ביצוע הפקדות שוטפות בתקופת העבודה במגמה להקנות לעובד או לשאיריו ביטוח פנסיוני המקיף מגוון של אירועים שבעקבותיהם מופסקת או נפגעת בצורה ממשית ההכנסה השוטפת של משק הבית.
לדעת השופט, בעוד שהרציונל בחוק לאי תשלום פיצויי פיטורים מובן לנוכח טיב ההתקשרות בין המאמן לבין העובד לתקופת התמחות קצובה, הרי שהחלת הסדר ביטוח פנסיוני, שלא ניתן להפריז בחשיבותו מנקודת ראותו של העובד המבוטח - אינה עומדת בסתירה לתקופת ההתמחות הקצובה והיא חיונית מאין כמוה. עוד הוסיף השופט בהקשר זה כי זכויות העובד המבוטח בקרן פנסיה מקיפה נגזרות מסך כל ההפקדות לקרן, לרבות ההפקדות המנוכות משכר העובד והפקדות המעסיק המיועדות למרכיב הפיצויים.
למעלה מהנדרש צוין כי בעלי הדין העלו טענות עובדתיות סותרות בשאלה מהי עמדתה של לשכת עורכי הדין בסוגיה, אך מכל מקום עמדתה במועד העסקתה של המשיבה היתה ברורה, ולפיה יש להחיל את צו ההרחבה לפנסיית חובה על מתמחים על כל חלקיו, לרבות הפרשה למרכיב פיצויי פיטורים. משכך, לדעת ביה"ד, יש להצר על כך שהמעסיקה לא פעלה לפיה.
לסיכום נקודה זו קבע ביה"ד כי החובה לערוך לעובד הסדר ביטוח פנסיוני היא חובה עצמאית, אשר מקורה הנורמטיבי בצו ההרחבה הפנסיוני שהוצא מכוח חוק הסכמים קיבוציים, ולא מכוח חוק פיצויי פיטורים שבהתאם לתוספת לחוק אינו חל על מתמחים. כפועל יוצא, צו ההרחבה הפנסיוני חל על כל חלקיו על מתמחים בעריכת דין.
הערעור נדחה; המערערת תישא בהוצאות המשיבה ושכר טרחת פרקליטיה בסכום של 5,000 שקל. המערערת יוצגה בהליך ע"י עו"ד אלי בן חיים. המשיבה יוצגה ע"י עו"ד שי צימרינג.
