שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > תבע את עורכי דינו לאחר שהפסיד בתביעה נגדו – וחויב בהוצאות של 30 אלף שקל

חדשות

תבע את עורכי דינו לאחר שהפסיד בתביעה נגדו – וחויב בהוצאות של 30 אלף שקל, צילום: istock
תבע את עורכי דינו לאחר שהפסיד בתביעה נגדו – וחויב בהוצאות של 30 אלף שקל
21/08/2019, עו"ד לילך דניאל

בית משפט השלום בת"א דחה תביעת רשלנות שהגיש לקוח נגד עורכי דין שייצגו אותו בתביעת נזקי גוף נגדו, שבסופה חויב בפיצוי. נקבע, כי החלטותיהם של עורכי הדין בתיק התקבלו בשיקול דעת ולא מתוך חוסר תשומת לב, אף אם הלקוח סבר שהן שגויות

התובע הוא חקלאי המתגורר ביישוב כרמי יוסף. לפני כעשור, נקלע התובע לסכסוך על שטח חקלאי סמוך ליישוב, והתברר בבוררות. במסגרת אותה הבוררות נערך סיור שיועד למדידת השטח שבמחלוקת, בו השתתפו התובע, בתו וכן האישה עמה היה מסוכסך ועורכת דינה והשמאי שמונה בהליך הבוררות.

בשלב מסוים האווירה בסיור התלהטה, טענות הוטחו על ידי המשתתפים ויריבתו של התובע נפלה ארצה. בתום הסיור, פנתה היא לתחנת המשטרה והגישה תלונה על התובע, בטענה שבמהלך הסיור תקף אותה, חבט בה בפניה, וכך גרם לנפילתה. בהמשך גם פנתה לבית החולים וביקשה טיפול בחבלות שנגרמו לה.

כשנתיים לאחר הסיור, הגישה האישה תביעת נזקי גוף נגד התובע בעילה של תקיפה. עם היוודע לתובע על הגשת התביעה נגדו, פנה אל הנתבעים, עורכי דין במקצועם, על מנת שייצגו אותו בתביעה וחתם עמם על הסכם שכר טרחה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בירור התביעה נמשך כשנתיים ובסופו של יום התקבלה התביעה נגד התובע תוך שנקבע כי התובע פגע בחוזקה בליסתה של האישה בתנועה חדה ומהירה של ידו, וכך גרם לחבלה בלסת וכן לנפילתה על הקרקע. לצד זאת נקבע כי אין מדובר באירוע של "תקיפה", שכן הפגיעה – אף שהייתה חזקה – בוצעה ככל הנראה מבלי משים, תוך כדי תנועת הגוף והנפת ידיים בניסיונו של התובע לקחת לידיו את מכשיר הטלפון של בתו. על כן, נקבע כי התובע נהג ברשלנות והוא חויב לפצות את האישה ב-56 אלף שקל, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד.

התובע הגיש באמצעות הנתבעים ערעור על פסק הדין, אך לבסוף קיבל את המלצת בית המשפט וחזר בו מהערעור. לאחר דחיית הערעור, פנה התובע לעורכי דינו והלין על האופן בו ניהלו את הגנתו בתביעה. אלו, מצדם, דחו את טענותיו ועל כן הגיש נגדם תביעה לפיצוי בטענה לרשלנות. לטענת התובע, התרשלו הנתבעים בשירות שהעניקו לו בניהול התביעה ועקב רשלנות זו התקבלה התביעה, ונגרמו לו הוצאות גבוהות.

לפי גרסת התובע, מלכתחילה היה ברור לו כי התביעה שהוגשה נגדו הייתה תביעה שקרית המתבססת על עלילת שווא, וכי ייצוג משפטי מקצועי ומיומן היה מביא לדחייתה. לשיטתו, הייצוג בפועל אותו העניקו לו הנתבעים לא היה כזה אלא היה רשלני ולקוי. כך, לדבריו, הנתבעים לא הציגו את התלונה שמסרה התובעת למשטרה, מיד בתום הסיור, בה הציגה גרסה שלפיה פגע בה התובע מכה יחידה בסנטר, בעוד שבמהלך בירור התביעה הציגה גרסה שונה שלפיה פגע בה התובע בסנטר ובלחי. שנית, טען התובע כי הנתבעים הגישו חוות דעת מומחה בתחום הלא נכון, פה ולסת, בעוד שהיה עליהם להגיש חוות דעת של מומחה מתחום הכירורגיה הפלסטית או בתחום כלי הדם.

לא הוכיח אובדן "סיכוי ממשי" לשינוי התוצאה בפסק הדין

השופט רונן אילן ציין בפתח הדברים כי אין למעשה מחלוקת על חובת הזהירות שחב בה עורך הדין כלפי לקוחו, אך יחד עם זאת לא כל כישלון של עורך הדין גם ייחשב להפרת החובה שהוא חב בה כלפי הלקוח ולא כל טעות של עורך דין מהוה התרשלות. "לא למלאכי השרת יוחד מקצוע עריכת הדין אלא לבני האדם", כתב השופט. "וככל האדם, גם עורך הדין עלול לטעות. ולא כל טעות של עורך הדין גם תיחשב לרשלנות או להפרת התחייבות כלפי הלקוח". לפיכך, על הלקוח להראות שהטעות שעשה עוה"ד היא כזו ברורה, כזו בוטה, כזו לא סבירה – שהיא מהווה רשלנות והפרת החובה כלפי הלקוח.

עוד הזכיר השופט כי נדבך נוסף והכרחי בבירור תביעת רשלנות נגד עו"ד הוא הוכחת הנזק שנגרם והקשר הסיבתי שבין הרשלנות לנזק, כאשר בטענה לרשלנות בייצוג בערכאות, משמעותה של דרישה זו הוכחה כי לולא הרשלנות, הייתה תוצאת ההתדיינות שונה. לדעת השופט, כאשר מדובר בהליך משפטי שתם, זו דרישה שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בה, היות שקשה מאד להעריך שתוצאות התדיינות היו שונות לו אך הוצגה ראיה חסרה או נשאלה שאלה שלא נשאלה. משכך, סבר השופט כי עובר המוקד לבחינת אובדן הסיכוי שנגרם ללקוח לשינוי התוצאות. משמע, שלהוכחת קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק, שומה על התובע להראות כי הסיכוי שאבד כתוצאה מהרשלנות היה ממשי ובעל ערך, וזאת במאזן ההסתברות הרגיל בהליך אזרחי – למעלה מ- 50%.

מן הכלל אל הפרט, שוכנע השופט כי החלטת הנתבעים שלא להציג את התלונה שהוגשה נגד התובע במשטרה הייתה סבירה, שכן דובר בהחלטה לגיטימית של עורך דין הבוחר את קו החקירה והיא נעדרת סממן כלשהו לטעות או לרשלנות. בעניין זה נקבע כי לא די באפשרות שהתלונה הייתה תומכת בטענה לפיה אין לתת אמון בתובעת, כדי לקבוע שהופרה חובת הזהירות של הנתבעים. כמו כן, לא די בכך שעורך דין אחר היה נוהג אחרת או שאפשר וניתן היה לשקול קו חקירה שונה. חלף זאת, יש להראות מובהקות בטעות המיוחסת ואילו במקרה זה די לעיין באותה תלונה כדי להיווכח שיש היגיון לא מבוטל בהחלטה שקיבל עוה"ד שלא להגיש את התלונה.

עוד סבר השופט כי ישנו ספק רב אם יש משמעות באותה סתירה לה טוען התובע, בין הטענה לפגיעה בסנטר לטענה לפגיעה ליד הסנטר, באזור שבין הלסת לסנטר. מנגד, ברור שעלולה להיות משמעות לגרסה בזמן אמת לפיה האישה הותקפה על ידי התובע, גרסה שוודאי שעלולה הייתה לפעול לחובתו.

אשר לטענת התובע לרשלנות בהצגת חוות דעת המומחה הרפואי, קבע השופט כי ההחלטה לתמוך את גרסת התובע במומחה בתחום הפה והלסת נתקבלה בראש ובראשונה מההחלטה שיש מקום לכזה מומחה להתמודדות עם חוות הדעת של מומחה באותו התחום, שחוות דעתו הוגשה מטעם התובעת בתביעה. מנגד, התובע לא הציג הסבר של ממש לתמיכה בטענתו שנפלה טעות בהחלטה זו כך שלא נמצאה סיבה כלשהי למצוא בה טעות או רשלנות. לא זו אף זו, אף התברר שאפילו אותה חוות דעת של מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, איננה מגיעה לאותה מסקנה לה טוען התובע. לפיכך, נדחתה גם טענת התובע כי הנתבעים התרשלו בכך שלא הגישו חוות דעת רפואית בתחום המתאים.

למעלה מן הצורך, התייחס השופט גם לסוגיית הקשר הסיבתי, וקבע כי גם משוכה זו לא הצליח התובע לעבור. לדבריו, מעיון בפסק הדין מתברר שההכרעה המקבלת את גרסת התובעת ודוחה את זו של התובע התבססה על ניתוח מפורט של העדויות וקביעת מסקנות על בסיס עדויות אלו. לדעת השופט, ניתוח זה של העדויות הביא לדחיית גרסת התובע ואין כל דרך לקבל את הטענה שדווקא אותן 2 ראיות חסרות היו מקנות לו "סיכוי ממשי" לשינוי התוצאה. משכך, אפילו נמצאה רשלנות בייצוג ע"י הנתבעים, עדיין הייתה התביעה נדחית בהיעדר ראיה כלשהי לאובדן "סיכוי ממשי" לשינוי התוצאה בפסק הדין.

לבסוף, התייחס השופט לטענת התובע לפיה נוכח פסק הדין לא היה כלל מקום וטעם להגיש עליו ערעור, ולכן גם החלטת הנתבעים להגיש את הערעור הייתה ביטוי של חוסר זהירות ורשלנות שהסבו לו נזק נוסף. בעניין זה, התקשה השופט לתת אמון בגרסת התובע, לפיה הבטיחו לו הנתבעים שהערעור יתקבל. בפועל, נקבע, התברר שהתובע עצמו התעקש על הגשת הערעור ואילו הנתבעים הבהירו לו את היקף הסיכונים הכרוכים בכך. זאת ועוד, עלה כי במהלך הדיון בערעור הוצעה לתובע פשרה (לה סירב) אשר משמעותה הפחתה משמעותית בסכום הפיצוי בו חויב, עניין המלמד, לדעת השופט, כי הגשת הערעור לא הייתה מהלך מופרך וחסר טעם.

התביעה נדחתה; התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך 30 אלף שקל.

 

ת"א 64774-09-16

 

בנוסף אולי יעניין אותך
הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/300x300-baner-commit.png
עורכי דין/בעלי מקצוע עוד
17 | S:166