שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > העליון: רופא אינו מחויב למסור למטופל מידע רפואי המותאם לאמונתו הדתית

חדשות

העליון: רופא אינו מחויב למסור למטופל מידע רפואי המותאם לאמונתו הדתית, צילום: unsplash
העליון: רופא אינו מחויב למסור למטופל מידע רפואי המותאם לאמונתו הדתית
07/08/2019, עו"ד לילך דניאל

בית המשפט העליון דחה את ערעורם של הורים לילדה עם תסמונת דאון, על דחיית תביעתם בטענה לרשלנות במעקב ההיריון. בתוך כך קבעו שופטי ההרכב כי רופא אינו מחויב להתאים את המידע הרפואי הנמסר במסגרת חובת הגילוי לאמונות ולמגבלות דתיות של מטופליו

המערערים הם בני זוג בני הדת המוסלמית. בהיותה בת 41, הייתה המערערת בהיריון שישי, והמעקב אחר הריונה התנהל בעיקרו במסגרת קופת חולים "כללית". נוכח גילה של המערערת, הסביר לה הצוות הרפואי שערך את מעקב ההיריון מספר פעמים על אודות חשיבות ביצוען של בדיקות שונות, וביניהן בדיקת סיסי שליה, דיקור מי שפיר, סקירת מערכות ובדיקת שקיפות עורפית – וזאת, כבר בשבועות הראשונים של ההיריון. עם זאת, מהרשומות הרפואיות עולה כי המערערת החליטה להימנע מבדיקת סיסי השליה, וביכרה להמתין למועד שבו ניתן יהיה לבצע דיקור מי שפיר.

בשבוע ה-12+6 להריונה, ביצעה המערערת בדיקת שקיפות עורפית, אשר ממצאיה הצביעו על סיכון גבוה כי העובר שברחמה לוקה בתסמונת דאון. בהמשך לכך, הופנתה המערערת לייעוץ גנטי, תוך שהוסבר לה שוב על האפשרות לבצע דיקור מי שפיר, והיא אף הופנתה למרפאה גנטית, בין היתר, על מנת לבצע דיקור כאמור. נוכח האמור, הגיעה המערערת לייעוץ הגנטי, שם המליץ לה הרופא על ביצוע דיקור מי שפיר.

בהמשך, בהיותה בשבועות 16-17 להריונה, ביצעה המערערת סקירת מערכות ובדיקת דם אשר הצביעו על ממצאים לא תקינים, ומהתיעוד הרפואי עולה כי הוסבר לה שוב ושוב על חשיבות ביצועו של דיקור מי שפיר לאבחון מצב העובר.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בשבוע ה-18 להיריון, הגיעה המערערת לרופא מומחה ביילוד ובגניקולוגיה בקופ"ח, אשר הפנה אותה לדיקור מי שפיר, אותו עברה כשבועיים אח"כ. תוצאות הדיקור הצביעו על כך שהעובר לוקה בתסמונת דאון. למחרת היום, נפגשו המערערת ובעלה עם הרופא שביצע את דיקור מי השפיר, וזה הסביר להם על ממצאי הדיקור ומשמעותם, והפנה אותם בדחיפות לוועדה להפסקת היריון. לאחר כשבועיים, בביקור נוסף אצל מומחה הגניקולוגיה של הקופה, הסביר אף הוא למערערים על משמעות תוצאות דיקור מי השפיר והעלה בפניהם את האפשרות של ביצוע הפסקת היריון.

לאחר קבלת תוצאות הדיקור, פנה המערער לאיש דת מוסלמי, אשר הודיע לו כי הדת האסלאמית אוסרת על ביצוע הפסקת הריון בחלוף 120 ימים מיום ההתעברות. נוכח האמור, ומשחלף המועד להפסקת היריון על-פי אמונתם הדתית כאמור, החליטו המערערים להמשיך בהיריון. ואכן, בסופו של יום נולדה בתם של המערערים כשהיא לוקה בתסמונת דאון.

בהמשך לכך, הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי תביעת נזיקין נגד הכללית והרופא מטעמה, בעילה של רשלנות רפואית. בתביעה טענו המערערים, בעיקרו של דבר, כי לאורך ההיריון לא הועלתה בפניהם האפשרות לבצע בדיקת FISH – בדיקה אשר היתה מאפשרת גילוי מוקדם של מצב העובר, כמו גם קבלת החלטה מושכלת בדבר המשך ההיריון בטרם חלוף 120 ימים ממועד ההתעברות. המערערים הוסיפו כי ההתרשלות במקרה זה חמורה במיוחד, וזאת לנוכח העובדה שמדובר היה במרפאה המיועדת לנשים מוסלמיות, כך שהמשיבים היו מודעים למגבלת 120 הימים. עוד נטען כי דיקור מי השפיר בוצע בשלב מאוחר למדי, וכי היה על המשיבים להקדימו על מנת שתוצאותיו תתקבלנה בטרם יחלפו 120 ימים ממועד ההתעברות.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה וקבע בין היתר כי המשיבים לא התרשלו וכי לא היה זה מחובתו של הצוות הרפואי לשאול את המערערת בדבר אמונתה הדתית, או לדון עמה לגבי ציוויי דתה. על כן הגישו המערערים ערעור לבית המשפט העליון. המערערים מיקדו את טענותיהם בהפרתה של חובת הגילוי כלפיהם מצד הרופאים השונים שטיפלו בהם.

"בענייני אמונה ודת, אין לרופא כל יתרון בידע ובמומחיות על פני המטופל"

השופטת יעל וילנר קבעה כי בעבר המבחן הנוהג לקביעת היקף חובת הגילוי שחב רופא למטופלו היה "מבחן הרופא הסביר", אולם ברבות השנים הפך מבחן זה למבחן "החולה הסביר" מתוך הכרה בצורך לשים דגש ניכר דווקא לצרכי המטופל ולזכותו לאוטונומיה. לפיכך, נקבע כי חובת הגילוי כוללת את כל המידע הדרוש למטופל באופן סביר על מנת לקבל החלטה מושכלת בדבר טיפול או הליך רפואי זה או אחר.

עם זאת, לדעת וילנר, הן מהוראות החוק הרלוונטיות והן מהפסיקה עולה כי חובת הגילוי המוטלת על רופאים כוללת מידע רפואי בלבד, והיא אינה כוללת מידע דתי הנוגע למגבלות ולציוויים שבאמונה דתית. כפועל יוצא, רופא אינו מחויב למסור מידע דתי למטופל או להתאים את המידע הרפואי הנמסר למטופל זה או אחר למגבלות הדתיות החלות עליו. עם זאת, במקרים בהם המטופל מבקש, מיוזמתו ובאופן מפורש, להתאים את המידע הרפואי למגבלותיו הדתיות שהוא מוסר לרופא, אז ורק אז יידרש הרופא לעשות כן – והכול בראי מבחני הסבירות החלים ביחס לחובת הגילוי.

עוד ציינה השופטת וילנר כי מסקנה זו אף עולה בקנה אחד עם תכליתה של חובת הגילוי, וזאת לנוכח היתרון המקצועי של הרופא על-פני המטופל ובשל גבולות הגזרה של תפקידו. צוין, כי חובת הגילוי המוטלת על הרופאים נובעת בין היתר מהפער האינהרנטי הטמון ביחסי מטופל-רופא בכל הקשור לעניינים שברפואה, אולם בכל עניין אחר, ובכלל זה בענייני אמונה ודת, אין לרופא, בכובעו כרופא, כל יתרון בידע ובמומחיות על פני המטופל, וגם אין זה מתפקידו לייעץ למטופליו בעניינים החורגים מתחום הרפואה. "ככלל, מטופלים פונים אל הרופא כדי לקבל מידע רפואי, אל איש הדת כדי לקבל מידע דתי, אל הפסיכולוג כדי לקבל טיפול נפשי, ואל רואה החשבון כדי לקבל ייעוץ פיננסי", כתבה וילנר. "בהתאם לכך, חובת הגילוי המוטלת על אלה מוגבלת לתחום מומחיותם ומקצועיותם, וכך אף החובה המוטלת על הרופא מוגבלת למידע רפואי – הוא המידע אשר מצפה המטופל הסביר לקבל מרופאו".

אשר לשאלת החובה למסור מידע *רפואי* המותאם למגבלותיו הדתיות של המטופל, סברה וילנר כי אין מקום להרחיב את היקף חובת הגילוי רק לשם התאמת המידע הרפואי למאפיינים דתיים של המטופל, בעוד שאין התוויה רפואית לגילוי האמור. עוד סברה וילנר כי אף מטעמי מדיניות ישנו קושי בהרחבת חובת הגילוי המותאמת למאפיינים דתיים כאמור, שכן התאמתו של מידע רפואי למאפייניו הדתיים של המטופל האינדיווידואלי תחייב השקעת מאמץ, מחשבה וזמן מרובים, ולכן תייקר עד מאד את עלויותיה של חובת הגילוי – עלויות אשר תוטלנה לבסוף על כלל הנזקקים לטיפול רפואי. זאת ועוד, לשיטתה, הטלת חובת גילוי מכבידה מעין זו על רופאים, תוך מתן יתרון מובנה לחולים במסגרת קביעת האחריות כאמור, עלולה להביא להרתעת יתר, אשר תעמוד אף היא בעוכרי ציבור המטופלים כולו.

בנוסף, לדעת וילנר, אי-הטלת החובה כאמור נובעת גם מהקושי המובנה בהנחת המוצא שלפיה הרופא יודע מהם אותם מאפיינים דתיים הרלוונטיים למטופל האינדיווידואלי. לדבריה, גילוי מידע כאמור, שלא בתגובה לבקשת המטופל, עלול להביא לתקלות רבות, לפגיעה בפרטיות המטופל, באוטונומיה שלו, ואף בטיפול הרפואי עצמו.

גם ביחס לאפשרות כי הרופא יתשאל את המטופל בדבר אמונותיו הדתיות, קבעה השופטת כי הדבר עלול לפגוע בפרטיותו של המטופל ובזכותו לחופש דת ולחופש מדת. בנוסף, כשם שאין מקום לתשאל את המטופל על אודות עניינים שבאמונה ובדת, כך בוודאי שאין מקום להנחה בדבר מאפיינים דתיים אינדיווידואליים של מטופל זה או אחר, שלאורה יותאם המידע הרפואי הנמסר במסגרת חובת הגילוי. אשר על כן, רופא אינו מחויב להתאים את המידע הרפואי הנמסר במסגרת חובת הגילוי לאמונות ולמגבלות דתיות של מטופליו, כל עוד אלו מתבררות במסגרת תשאול יזום על-ידי הרופא, או נובעות מהנחה המבוססת על נתונים חיצוניים המעידים, לכאורה, על דתו של המטופל.

"על הרופא המטפל להדיר את רגליו לגמרי ממתן מידע דתי"

לצד האמור, נקבע, כאשר מטופל מבקש מהרופא, מיוזמתו הוא, לקבל מידע רפואי מותאם למאפייניו הדתיים – אז ורק אז, יידרש הרופא לגלות למטופל מידע מעין זה. במקרה כזה, מוטלת על הרופא החובה לגלות, במענה לשאלות המטופל, את כל המידע האינדיווידואלי הרלוונטי עבורו, בהתאם לבקשתו – והכול בראי מבחן הסבירות ויתר מבחניה של עוולת הרשלנות. עם זאת, הדגישה וילנר כי גם במקרה כזה הרופא אינו מחויב לגלות לו מידע דתי, אלא אך מידע רפואי מותאם כאמור. זאת, היות שהמידע הדתי מצוי לחלוטין מחוץ לתחום מומחיותו של הרופא – בכובעו כרופא.

עוד הוסיפה וילנר כי גם לפי הגישה הרווחת במשפט האמריקאי, חובת הגילוי אינה כוללת התאמה של המידע הרפואי הנמסר למאפיינים אינדיווידואליים שאינם רפואיים. כל זאת, אלא אם ידע הרופא בפועל על אודות מאפיינים, רצונות או העדפות מעין אלה.

נוכח כל האמור, ולאחר שיישמה את העקרונות האמורים על המקרה הנוכחי, קבעה וילנר כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להעלות את רף ההתנהגות הנדרש מהרופאים עד כדי חיובם לגלות למערערת מידע בדבר מגבלות שבדת או מידע רפואי המותאם למאפיינים דתיים אינדיווידואליים, אך בשל נוהגם הנטען לעשות כן.

אף השופט דוד מינץ הסכים למסקנתה של השופטת וילנר, וציין כי גם להשקפתו על הרופא המטפל להדיר את רגליו לגמרי ממתן "מידע דתי" או מידע רפואי המותאם למאפייניו הדתיים של המטופל שלא לבקשתו. זאת, נוכח חוסר הידע של הרופא באותם מאפיינים דתיים, החורגים באופן מובהק ממומחיותו המקצועית הרפואית. לדעת מינץ, הדבר נכון אף אם הרופא רכש בהיקף זה או אחר ידע דתי-הלכתי נרחב כתוצאה מהניסיון הטיפולי שלו במשך הזמן.

השופט הנדל הסכים אף הוא למסקנה הסופית, אולם ציין כי לשיטתו ישנם מצבים שבהם טוב יהיה אם הרופא ימסור למטופליו מידע דתי שברשותו, הגם אם בעקיפין, וכל זאת מבלי לקבוע חובה שיעשה כן. על כך השיבה השופטת וילנר כי לא זו בלבד שגילוי מידע דתי אינו מחובתו של הרופא, בכובעו כרופא, אלא שגילוי מידע מעין זה מצוי לחלוטין מחוץ לתחומי תפקידו ומומחיותו, וראוי להימנע מכך. כך, לדוגמה, אין זה ראוי שרופא יידע מטופלת בדבר השלב המותר לביצוע הפלה על-פי מצוות דתה, אף אם זו הודיעה לו כי היא מוסלמית אדוקה. זאת, הן מן הטעם שתפקידו של הרופא אינו כולל, כאמור, גילוי מידע דתי; והן מאחר שהיותה של מטופלת זו או אחרת מוסלמית אינו מעיד כלל וכלל על הזרם הפרטני שאליו היא משתייכת, על רמת אדיקותה, או על עמדותיו של איש הדת הספציפי עליו היא נסמכת. לדברי וילנר, הנחות מעין אלה – ה"צובעות" את כלל המטופלים המוסלמים, הנוצרים או היהודים, ב"צבע" דתי אחיד – אינן ראויות ואף עלולות ליצור תקלות ניכרות.

עוד סברה וילנר, כי גם קביעה לפיה טוב יעשה הרופא אם יבהיר למטופל כי קיימת אפשרות לשוחח עם רבנים או עם אנשי דת אחרים – חורגת באופן מובהק מתפקידו של הרופא, והיא אף עלולה להתפרש כפגיעה ברגשות המטופל.

הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/300x300-baner-commit.png
17 | S:166
כנס המשפט פופ אפ בתקדין