שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > העליון: פסק בורר המטיל סנקציה על פניה לביהמ"ש – נוגד את תקנת הציבור

חדשות

העליון: פסק בורר המטיל סנקציה על פניה לביהמ"ש – נוגד את תקנת הציבור, צילום: getty images israel
העליון: פסק בורר המטיל סנקציה על פניה לביהמ"ש – נוגד את תקנת הציבור
05/08/2019, עו"ד לילך דניאל

ביהמ"ש העליון ביטל סעיף בפסק בוררות שהטיל "סנקציה" על צד להליך אם יפנה לבית המשפט כנגד הפסק. נקבע, כי ההתניה בתוכנו של הפסק נוגדת באופן בולט וקיצוני את תקנת הציבור, אולם על מנת שלא הלביא לביטול פסקי בוררות משלימים שניתנו – אין מקום לבטל את הפסק בכללותו

המשיבות התקשרו עם החברה הכלכלית לירושלים בחוזים לשכירת מבנה באזור התעשייה עטרות. ההתקשרות נעשתה מסוף שנות התשעים ועד לשנת 2008. המשיבות הקימו במבנה משחטה לשחיטת עופות בהכשר בד"צ העדה החרדית. תחילה, הפעילו את המשחטה בעצמן, אך החל משנת 2001 הן התקשרו בהסכם שכירות עם המבקשת, חברת "מ.ב. גלאט עוף למהדרין" להפעלת המשחטה עד 2011. במסגרת ההסכם התחייבה המבקשת לשלם דמי שכירות חודשיים עבור מבנה המשחטה ודמי שכירות חודשיים עבור המכונות והציוד שבה. כן התחייבה לספק למשיבות שירותי שחיטה במשך יום בשבוע, לספק הנחה במכירת מוצריה ועוד. עוד נקבע בהסכם כי אם יבצר מהמבקשת להפעיל את המשחטה במבנה מפאת סיבות שאינן קשורות לה, ידאגו המשיבות לספק לה מקום למשחטה חלופית.

בסוף 2008 נקנה המבנה על ידי חברה בת של המבקשת, בשם "דג דלישס". מעת רכישת המבנה, הפסיקה המבקשת לשלם למשיבות דמי שכירות אולם המשיכה לעשות שימוש במשחטה ובציוד שבה, ואף השכירה אותה לצד שלישי. בתגובה הגישו המשיבות תביעה נגד המבקשת בבית המשפט המחוזי, וזו הופנתה בהסכמת הצדדים להליך בוררות לפני בית הדין לענייני ממונות "הליכות עם ישראל".

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

לימים ניתן פסק בוררות תחת הכותרת "פסק דין ביניים", אשר הכריע בטענות הצדדים וקבע בין היתר כי המבקשת הפרה את הסכם השכירות בכך שהשכירה את המשחטה בשכירות משנה לצד שלישי והפסיקה באופן חד צדדי לשלם למשיבות דמי שכירות. כפועל יוצא, חויבה המבקשת בתשלום דמי שכירות לגבי חלק מהתקופה ודמי שימוש בציוד המשחטה. המשיבות מצדן חויבו בתשלום חוב מהעבר למבקשת. עם זאת, נקבע כי אין לחייב את המבקשת בתשלום פיצוי נוסף למשיבות בגין הפרת החוזה, ככל שהמבקשת תקיים את פסק הביניים במועדו ולא "תערער" עליו לפני בית המשפט.

המבקשת הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הביניים, בגין ה"סנקציה" שקבעו הבוררים לבל תפנה לבית המשפט ונגד הקביעה כי היא הפרה את ההסכם בכך שהשכירה את המבנה בשכירות משנה לצד שלישי. בית המשפט קבע כי אין עילה לביטול פסק הביניים ולכן הגישה המבקשת בקשה לבוררים לפסול את עצמם מהמשך הדיון בבוררות. הבוררים סירבו לבקשה, והבהירו בין היתר כי כל שנקבע הוא כי תביעת המשיבות לתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם השכירות תידון על ידם רק במקרה שבו תפנה המבקשת לבית המשפט בבקשה לביטול פסק הביניים.

בהמשך, ניתנו פסקי בוררות משלימים  בהם נקבע בין היתר הסכום הסופי שעל המבקשת לשלם וכי אין מקום לחייבה בפיצוי בגין הפרת חוזה. עם זאת, הוטל על המבקשת תשלום הוצאות משפט למשיבות בסך של 30,000 שקל. גם הפעם הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק בורר, בטענה כי הבוררים חרגו מסמכותם, לא העניקו לה זכות טיעון נאותה וכי הפסק נוגד את תקנת הציבור.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול פסקי הבוררות לאחר שמצא כי לא התקיימה אף לא אחת מעילות הביטול המוגדרות בחוק. נקבע כי אין מקום להידרש לעניין ה"סנקציה" אותה ביקשו הבוררים להטיל, משנמנעו הבוררים מלהפעילה בסופו של דבר. עוד נמצא כי הבוררים נימקו היטב כיצד כתבי הטענות שימשו תשתית לדיון בכל הסוגיות שהוכרעו ואין לראות בפסקם כל חריגה מסמכות.

אשר על כן, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. לטענתה, יש מקום לבטל את פסק הביניים בשל אותה "סנקציה" שקבעו הבוררים הפוגעת בזכות הגישה שלה לערכאות, אף אם בפועל זו לא יושמה במישרין.

"הסכמה החוסמת את הדרך לבית המשפט עשויה לסתור את תקנת הציבור"

השופט דוד מינץ קבע כי מלבד עניין הסנקציה, יתר חלקי הבקשה, אינם מצדיקים מתן רשות ערעור בהתאם לאמות המידה הקבועות למתן רשות ערעור על החלטות בית משפט מחוזי בענייני בוררות. לגופו של עניין, ציין מינץ כי הצדדים אינם רשאים להרחיב את מערכת הסמכויות של בית המשפט, ומן העבר השני גם לא לצמצמו. לפיכך, אין בכוחו של סעיף כלשהו במסגרת הסכם בוררות כדי לחסום את דרכו של צד לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול פסק בוררות או להעברת בורר מתפקידו. זאת, גם בהיבט של דיני החוזים, לפיהם הסכמה החוסמת את הדרך לבית המשפט או המניחה מכשולים של ממש על דרך זו, עשויה להיתפס כסותרת את תקנת הציבור.

עוד ציין מינץ כי באופן דומה, גם פסק בוררות החוסם את דרכו של מי מהצדדים או מבקש להקשות עליו באופן ממשי לפנות לבית המשפט, נתפס כסותר את תקנת הציבור ודינו להתבטל. זאת, מכוח עילת הביטול שבסעיף 24(9) לחוק הבוררות, על פיה ניתן לבטל פסק בוררות אם "תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור". בעניין זה הדגיש מינץ כי עילת ביטול זו אמנם שמורה למקרים נדירים ולנסיבות חריגות, אולם על בית המשפט ליצוק לה תוכן ומשמעות במקרים המתאימים. לשיטתו, הגבלה של זכות הגישה לערכאות, המוכרת כזכות יסוד בעלת מעמד מיוחד – תיכנס בנסיבות המתאימות לגדריה של עילה זו.

לצד האמור הבהיר מינץ כי אמנם על פי העילה בסעיף 24(9) ניתן לבטל פסק בוררות רק אם "תוכנו של הפסק" מנוגד לתקנת הציבור (להבדיל מהתנהלות הבורר). עם זאת, אם יתגלה למשל כי הבורר אינו ראוי לאמון הצדדים או כי התנהגותו במהלך הבוררות גרמה לעינוי דין, כאשר הדבר מצא את ביטויו במסגרת תוכן הפסק - הפגם אכן עשוי להביא לביטול הפסק מכוח עילה זו. כך, גם כאשר בתוכנו של פסק תבוא לידי ביטוי הגבלה על זכות הגישה לערכאות של מי מהצדדים. התנהלות זו, הנוגדת את תקנת הציבור, סופה להביא לידי ביטול הפסק, לדברי מינץ.

מן הכלל אל הפרט, סבר מינץ כי חרף השימוש במונח "תערער", בתוכן הפסק באה לידי ביטוי הגבלה חריפה על זכות הגישה לערכאות בדמות אזהרה ברורה כלפי המבקשת כי אם תעז לפנות לבית משפט לקבלת סעד, אזי הבוררים יבואו עמה חשבון בדמות בחינת סעד אשר באותה עת לא נדון. לדעת מינץ, ההתניה בתוכנו של פסק זה לבל תפנה המבקשת לבית המשפט, נוגדת באופן בולט וקיצוני את תקנת הציבור ואף היה בה באותה שעה כדי לגרום לעיוות דין. לפיכך, לדעת השופט, נראה כי היה מקום לבטל את פסק הביניים באותה עת (כולו או חלקו) ולא להמתין לבחינת ביטולו לאחר תום הליך הבוררות כפי שהורה בית המשפט המחוזי.

עוד הוסיף מינץ כי נוכח התנהלותם הבעייתית של הבוררים, גם בקשה להעברתם מתפקידם שהייתה מוגשת לאחר שניתן פסק הביניים, הייתה ככל הנראה מתקבלת. זאת, שעה שהגבלת זכות הגישה לערכאות על ידי בורר מהווה התנהלות מוקשית ביותר שיש בה כדי להקים עילה להעברתו בשל ההשלכות שיש לה על האמון שהצדדים רוחשים לו. "אין אפוא כל מקום להלום התנהלות בורר אשר מתנה מתן סעד או סנקציה למי מבעלי הדין בהגבלת זכותם לפנות לבית המשפט על פי החוק", כתב מינץ.

על אף האמור, סבר מינץ כי חרף הפגם החמור שנפל בתוכנו של פסק הביניים ובהתנהלות הבוררים כאמור, אין מקום בנסיבות העניין לבטלו באופן מוחלט וחלף זאת להורות רק על ביטול סעיף ה"סנקציה" שבפסק. בעניין זה ציין מינץ כי אין חולק שבסופו של יום לא הושתה ה"סנקציה" בפועל, לא נגרם למבקשת עיוות דין, וטענת המבקשת לא הייתה כי תוכנם של פסקי הבוררות נוגדים את תקנת הציבור, כי אם התנהלות הבוררים לבדה, טענה שאין בה די כדי להביא לבטלות לפי סעיף 24(9) לחוק. עוד סבר השופט כי יש ליתן את הדעת לפגיעה שתיגרם למשיבים כתוצאה מביטול פסקי הבוררות, בשלב זה, לאחר סיומו של ההליך, לרבות בפסקי בוררות משלימים.

אשר על כן, הערעור נדחה ברובו למעט ביטול סעיף ה"סנקציה" כאמור לעיל. בנסיבות העניין, לא נעשה צו להוצאות. המבקשים יוצגו ע"י עו"ד מרדכי בייץ ועו"ד דוד שמואלביץ. המשיבות יוצגו ע"י עו"ד שני סיון טורג'מן ועו"ד נדב כהן.

 

רע"א  4273/19

 

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/300x300-baner-commit.png
17 | S:166
פופאפ כנס המשפט עם מחיר