חדשות

בית משפט השלום הכריע בתביעות הדדיות בין עורכי דין ששיתפו פעולה בניהול תיקים, שהסתכסכו על רקע העבודה המשותפת. בין היתר חויב אחד מעורכי הדין לשלם לשני את חלקו בשכר הטרחה בסך מאות אלפי שקלים, אולם השני חויב לפצות על הוצאת דיבה בשורת תלונות ללשכת עורכי הדין, שנועדו לפגוע בחברו

הצדדים הם עורכי דין ששיתפו ביניהם פעולה בניהול תיקים שמהותם בקשות לאישור תובענות ייצוגיות. בין הצדדים נחתמה שורה של הסכמים בנוסח זהה ביחס לכל אחד מן התיקים המשותפים, במסגרתם הוסכם כי הצדדים ישתפו פעולה בכל הקשור לניהול התיקים, ויחלקו את שכר הטרחה שייפסק בהם בשיעור של 2/3 לנתבע ושליש לתובע.

אין חולק, כי בכל התיקים המשותפים מדובר היה בלקוחות אשר הובאו ע"י התובע. במסגרת ההסכמים הוסכם, כי ניסוח כתבי בי"ד, ייצוג והופעות בבית המשפט ובהסדרי הפשרה, יבוצע ע"י הנתבע בלבד. לטענת התובע, תפקידו התמצה בהבאת הלקוח, ולטענת הנתבע, היה התובע אמון גם על ניהול התקשורת עם הלקוחות.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הצדדים פעלו בהתאם להסכמות אלו משך תקופה לא מבוטלת, עד שבמהלך שנת 2012 התגלעה ביניהם מחלוקת, בעקבותיה אף הוגשו ע"י התובע ואמו, שהייתה אחת הלקוחות שבשמה הוגשה בקשה לאישור תביעה ייצוגית, תלונות נגד הנתבע ללשכת עורכי הדין. מחלוקת זו יושבה בין הצדדים, במסגרת הסכם עליו חתמו ובמסגרתו הוסכם על העקרונות להמשך שיתוף הפעולה, על יסוד ההסכמים שנחתמו בין הצדדים בעבר, וכן בתיקים נוספים.

זמן לא רב לאחר מכן שוב פרץ סכסוך בין הצדדים, אשר הוליד תביעות הדדיות. מחד, התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר על סך 321,681 שקל, במסגרתה נטען כי חרף ההסכמות בין הצדדים לא העביר אליו הנתבע את חלקו בשכר הטרחה בתיקים המשותפים (שכאמור היה אמור לעמוד על שליש). הנתבע מאידך, טען בהקשר זה כי התובע לא מילא את חלקו בהסכמים, אשר במסגרתם היה אמון, בין היתר, על הקשר עם הלקוחות, ואף חיבל בפועל ביכולתו לנהל את התיקים, וביצע מעשים חמורים ואסורים. עוד טען הנתבע כי גם לאחר חתימת ההסכם הנוסף המשיך התובע להפר פעם אחר פעם את התחייבויותיו, ועשה כל שלאל ידו כדי להכשיל את הנתבע בעבודתו. לפיכך, טען הנתבע כי ביטל את ההסכמים שנחתמו בין הצדדים וכי התובע אינו זכאי לחלקו בשכר הטרחה לפיהם.

מלבד האמור, הגיש הנתבע תביעה משלו נגד התובע, על סך 817,101 שקל, לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, ע"י מעשיו. בתביעתו פירט הנתבע התנהלות קלוקלת אותה ייחס לתובע, ובכלל זאת תבע שכר טרחה עבור שעות רבות של עבודה שלטענתו השקיע בטיפול בתיקים בהם שידל התובע לקוחות אשר לא הייתה להם כל עילת תביעה ואף החתים אותם על תצהירי שקר. כן תבע פיצוי ללא הוכחת נזק בגין לשון הרע, בשל שורה ארוכה של מכתבי תלונה ששלח נגדו התובע ללשכת עורכי הדין, מהם 17 תלונות שהוגשו ע"י התובע ואמו ביום אחד. התובע מצדו, טען בהקשר זה כי דובר בתביעה שלא נועדה אלא להוות משקל נגד לתביעה שהוא עצמו הגיש נגד הנתבע, וטען כי מי שהתרשל ואף נהג שלא כדין הוא הנתבע עצמו.

השופטת כרמית בן אליעזר קבעה במסגרת התביעה העיקרית, כי התובע עמד בנטל להוכיח כי הוא זכאי לחלקו בשכר הטרחה בגין ההסכמים שנחתמו בין הצדדים. צוין, כי אין חולק שבכל אחד ואחד מן התיקים נחתם הסכם שיתוף פעולה, במסגרתו סוכם על חלוקת שכר הטרחה ביחס של שני שליש ושליש, אולם אלו לא כללו כל התחייבות מפורשת מצד התובע לניהול הקשר עם הלקוח וכיוב' וכל שנאמר בהם הוא שהצדדים "ישתפו פעולה" בכל הקשור לניהול התיקים.

עוד קבעה השופטת כי היא נכונה להניח שניתן היה לפרש את שיתוף הפעולה אשר נדרש מצידו של התובע, ככולל היבטים שונים של ניהול הקשר עם הלקוח, בייחוד משמדובר בלקוחות שהובאו על ידו, וכי הנתבע נתקל בחוסר שיתוף פעולה מצד התובע, שעמד לכאורה, בניגוד להסכמים. עם זאת, הזכירה השופטת, לאחר משבר זה חתמו הצדדים על הסכם אשר הסדיר מחדש את היחסים ביניהם, שבמסגרתו שבו הצדדים ונתנו תוקף מחודש להסכמותיהם כפי שפורטו בהסכמי חלוקת שכר הטרחה, והצהירו כי הסכמים אלו שרירים וקיימים ומחייבים אותם, תוך שהבהירו כי הסכמים אלו אינם כוללים התחייבות של התובע לשמש כאיש קשר. משכך, גם אם היו לנתבע טענות מוצדקות כלפי התובע בכל הנוגע להסכמי חלוקת שכר הטרחה בשל התנהלותו, הרי שטענות אלו אינן יכולות לעמוד עוד לאחר ההסכם החדש.

"כוונתו של התובע הייתה להזיק לנתבע"

עוד קבעה השופטת כי הסכם הסדרת היחסים היה הסכם תקף, הוא לא נחתם בשל פגם כלשהו בכריתה, וגם אילו היה כך, הוא לא בוטל כדין עקב פגם זה או אחר שנפל בכריתתו. בנוסף, סברה השופטת, הנתבע לא הוכיח כי התובע הפר את התחייבויותיו במסגרת הסכם זה, באופן שהקים לו זכות לבטל את הסכמי חלוקת שכר הטרחה. זאת, הגם שבחלק מטענותיו של הנתבע כלפי התובע אכן היה ממש. כפועל יוצא, נקבע כי התובע זכאי לחלקו בשכר הטרחה שנפסק והתקבל בגין כל אחד ואחד מן התיקים בהם תבע, בסך כולל של 461,200 שקל.

מכאן, פנתה השופטת לדון בתביעתו של הנתבע נגד התובע. ביחס לטענות בדבר הוצאת לשון הרע בתלונות ללשכת עורכי הדין, קבעה השופטת כי לפחות בחלקן, מדובר בתלונות המהוות לשון הרע ואשר אינן חוסות תחת איזו מן ההגנות הקבועות בחוק. "אין לי ספק קל שבקלים שכוונתו של התובע בהגשת התלונות הייתה לפגוע ולהזיק לנתבע, וכמה שיותר", קבעה השופטת. "טענות התובע כי הגיש את התלונות "בתום לב ומתוך דאגה כנה ללקוחות" נטענו מן השפה ולחוץ ואין בהן כל ממש. טובת הלקוחות לא הייתה לנגד עיניו של התובע בהגשת התלונות, והוא כלל לא טרח להתייעץ איתם בנוגע לתלונות או ליידע אותם בדבר הגשתן, כפי שהוא עצמו הודה". לדעת השופטת, הדוגמא הבוטה ביותר לכך היא הגשת תלונה בדבר איומים כלפי לקוחות, מבלי להיוועץ בהם ואף מבלי לעדכן אותם בנושא.

עוד הוסיפה השופטת כי העובדה שהתובע בחר – באופן מלאכותי ומאולץ וללא כל היגיון – להפריד את התלונות ללא פחות מ–17 תלונות, מעידה בבירור על כך שכוונתו הייתה להעצים את הפגיעה בנתבע. "לא מצאתי כל היגיון בהפרדה כזו", כתבה, "ובפרט משמדובר בעניינים קרובים עד כדי זהות, למשל אי מסירת מידע בדבר פסיקת שכר טרחה בתיקים אלו או אחרים ואי העברת חלקו– כאשר בחלק מן התלונות מדובר באותם תיקים ממש בהם פוצלה התלונה לשתיים ללא כל היגיון או בסיס מלבד הרצון לייצר נפח מלאכותי ומוגזם לדברים". עוד נדחתה טענת התובע כי פעל "בתום לב" בעקבות עצה משפטית שמסר לו עו"ד שייצגו בשעתו, שהרי, כעולה ממכתבו שצורף לתלונות, אותו עו"ד ריכז את הטענות במכתב אחד ולא פיצלן באופן מלאכותי, וממילא הוא לא זומן לעדות.

לדעת השופטת, משפעל התובע בצורה מלאכותית כדי להרבות בתלונות שלא לצורך, הרי שהתכוון לפגוע יותר מהסביר והדרוש בנסיבות העניין. בנסיבות אלו, אף קמה חזקת העדר תום הלב הקבועה בחוק איסור לשון הרע. מלבד האמור הזכירה השופטת כי בהגשת התלונות אף פעל התובע בניגוד להסכם הסדרת היחסים, במסגרתו התחייבו שלא להגיש תלונות זה נגד זה.

עוד ציינה השופטת כי אף אם לחלק מן התלונות היה בסיס עובדתי, ואף אם חלק קטן מהן הצדיק הידרשות של לשכת עורכי הדין למעשים המיוחסים לנתבע, רובן ככולן של התלונות התייחסו לחילוקי דעות בין השניים, ולטענות התובע כי הנתבע לא העביר לו מידע וכספים במסגרת ההסכמים ביניהם. בנסיבות אלו, אין מדובר במידע על ביצוע עבירות אתיות או במידע אחר אשר קיים עניין ציבורי אמיתי שייחקר ע"י הרשות המוסמכת. כמו כן, בהינתן העובדה שהלשכה אינה מוסמכת לברר ולהכריע בחילוקי דעות כספיים בין עורכי דין, והדרך לבירור חילוקי דעות אלו היא בדרך של הגשת תביעה משפטית – ברור כי הגשת התלונות אף לא נועדה לשרת אינטרס לגיטימי של קבלת המידע והכספים להם זכאי התובע, אלא אך ורק לגרום לפגיעה בנתבע ובשמו הטוב בלשכה ולהביא לנקיטת הליכים משמעתיים נגדו, או למצער, לייצר עליו לחץ שיגרום לו להעברת הכספים.

עוד ציינה השופטת כי למרות ששמו הטוב של הנתבע, בפרט כעו"ד המייצג תדיר בתביעות ייצוגיות, אינו נקי מרבב – אין לומר כי הוכח במידה הנדרשת כי הוא נטול שם טוב לחלוטין.

סיכומם של דברים – התביעה התקבלה ביחס ל-3 תלונות: בגין התלונה שעניינה איומים יפוצה הנתבע בסך 35,000 שקל, בגין תלונה שעניינה מצגי שווא כלפי לקוחות יפוצה בסך 25,000 שקל, ובגין תלונה שעניינה הכפשות יפוצה בסך 15,000 שקל. סך הפיצוי: 75 אלף שקל. יתר טענותיו של הנתבע כלפי התובע – נדחו.

ת"א 7703-02-16