בית המשפט המחוזי הורה להחזיר לדיון פסק בוררות שניתן בבית דין לממונות, לאחר שהבוררים שלחו את אחד הצדדים לבדיקת פוליגרף מבלי ליידע את הצד שכנגד. נקבע, כי שעה שלא ניתנה למבקש ההזדמנות להגיב לאפשרות משלוח המשיב לבדיקה שכזו, כמו גם להגיב לתוצאותיה, הרי שקמה העילה לביטול הפסק
הצדדים ניהלו ביניהם הליכי בוררות בבית דין לממונות "שירת דוד", בקשר לחוב כספי נטען. במסגרת הסכם הבוררות, התחייבו הצדדים בין היתר לקבל את פסק הבוררות "בלא זכות ערעור לפני שום בית משפט שבעולם כלל", לפטור את ביה"ד "מסדרי הדין, מחובת הראיה ומרישום פרוטוקולים", ויתרו מראש על מתן נימוק כלשהו לפסק הדין, לכל החלטה או על כל טענה בקשר לסדרי הדיון.
בנוסף נמסרה לבית הדין "הסמכות לפרש או להכריע בכל הקשור לשטר הבוררות, ואת הסמכות "לפרש ו/או להכריע ו/או להוסיף ו/או לגרוע ו/או לשנות את כל הקשור להוראות החלטות ופסקי דין מכל סוג שהוא... ורשאי ביה"ד להוציא צווים, הוראות, החלטות ופסקי דין, וליתן סעדים, מכל מין וסוג שהוא אפילו לאחר זמן מופלג מאד מהדיונים".
לימים, ניתן פסק בוררות חלקי במסגרתו חויב המשיב לשלם למבקש סך של 725 אלף שקלים. יום למחרת מתן פסק הדין, פתח המבקש הליך לאישור פסק הבוררות, אולם מאחר שהליכי הבוררות טרם הסתיימו התיק נקבע למעקב פנימי לצורך עדכון בית המשפט בהתקדמות ההליכים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בהמשך, ניתן פסק בוררות נוסף, במסגרתו הפכו הבוררים את הפסק הקודם וקבעו כי יש לדחות את תביעתו של המבקש נגד המשיב ולפטור את האחרון מכל תשלום. נוכח האמור, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הבוררות השני מכוח סעיף 24(2) לחוק הבוררות, העוסק במצב בו "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". לטענתו, לאחר שקיבל את הפסק גילה כי הבוררים החליטו, לאחר תום הדיונים ומבלי ליידע אותו, לשלוח את המשיב (ואותו בלבד) לבדיקת פוליגרף מטעמם. עוד נודע לו כי ממצאי הבדיקה נמסרו לבוררים בלבד ומצויים בתיק הבוררות.
לטענת המבקש, לא ניתנה לו ההזדמנות להתייחס לעצם ההחלטה לבצע בדיקת פוליגרף; להיות ההחלטה מתייחסת לצד אחד בלבד; לניסוח השאלות; לאישיותו של הבודק; ולממצאים בסופו של יום. כך לא ניתנה לו גם ההזדמנות לבחון את הממצאים על ידי מומחה מטעמו. נטען כי עיוות הדין נוצר בעצם העובדה שהפסק השני התקבל על יסוד ראיה נסתרת. זאת, בניגוד לכללי הצדק הטבעי הקובעים, בין היתר, את זכות הטיעון.
עוד טען המבקש, כי הואיל ופסק הבוררות אינו מנומק, לא ניתן לדעת איזה משקל ניתן לאותה בדיקת פוליגרף. יחד עם זאת, לשיטת המבקש, שעה שהבדיקה נדרשה על ידי הבוררים לאחר תום הדיונים, הרי שניתן להניח כי ניתן לה משקל של ממש.
המשיב מצדו, טען כי בהתאם להסכמת הצדדים בית הדין לא היה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין וכן היה פטור מחובת ההנמקה. עוד הוסיף כי פסק הבוררות ניתן לאחר דיונים רבים שנערכו בין הצדדים, הובאו ראיות בפני בית הדין ורק לאחר מכן ניתן הפסק. בנוסף טען המשיב כי בית הדין הוא זה שניסח את השאלות בבדיקת הפוליגרף, בחר את המכון וקבע את שכר הבדיקה, כשהוא (המשיב) לא הכיר את המכון ולא היה מעורב כלל בניסוח השאלות.
לדברי המשיב, בדיקת הפוליגרף נועדה, לכל היותר, לשמש סיוע לראיות הרבות שהובאו בפני בית הדין, וייתכן שבין היתר נועדה להימנע מ"שבועת היסת" בה ייתכן והיה מחויב המשיב, כנתבע, בהתאם להלכה. (שבועת היסת, לפי המשפט העברי, היא שבועה שחייב בה הנתבע אם כפר לגמרי בתביעה, והיא נועדה להטות את כפות המאזניים, במצב שאלו מאוזנות).
השופט אביגדור דורות קבע כי בפסק הבוררות הראשון היו סממנים ברורים של פסק בוררות סופי ולא של פסק ביניים. זאת, שכן הפסק הכריע במחלוקת שבין הצדדים וחייב את המשיב בתשלום למבקש, מבלי שהותיר להמשך הבוררות הכרעה בסוגיות אחרות שבמחלוקת.
"לא יכולה להיות מחלוקת שזכות הטיעון נפגעה"
עם זאת, ציין השופט, בהסכם הבוררות הוענקה לבוררים הסמכות להוסיף, לגרוע ולשנות מפסק הבוררות. מבחינה זו, הכתרתו של הפסק הראשון כ"פסק ביניים" מגלמת את הסמכות שהוענקה לבוררים בהסכם הבוררות. בהמשך לאמור, לדעת השופט, התנהגות הצדדים מלמדת כי אף הם קיבלו כי אין מדובר בפסק דין המהווה סוף פסוק, שאם לא כן לא היו ממשיכים להציג ראיות לבית הדין ואף לא מתייצבים לדיונים שנקבעו.
לדעת השופט, האמור נכון ביתר שאת ביחס למבקש שזכה במסגרת הפסק הראשון. לדבריו, שעה שהמבקש לא פעל כנגד החלטות בית הדין להמשיך את הדיונים, בין אם בהגשת המרצת פתיחה לבית המשפט בבקשה למתן פסק דין הצהרתי בדבר סופיות ההליך והעדר סמכות הבוררים להמשיך ולדון במחלוקת שהוכרעה; בין אם בהגשת בקשה לצו מניעה זמני, ובין אם בהגשת בקשת רשות לערער על החלטת השופט לעכב את אישור פסק הבוררות בנסיבות אלו - שוב לא יוכל לטעון כי הפסק הראשון הוא פסק סופי. לפיכך, נקבע, אין מקום לאשר את הפסק הראשון.
אשר לפסק הבוררות השני, סבר השופט כי לא יכולה להיות מחלוקת שזכות הטיעון של המבקש נפגעה. בעניין זה, הזכיר כי לא קיימת אמירה מפורשת בהסכם הבוררות, במסגרתה ויתרו הצדדים על זכות הטיעון. משכך, שעה שלא ניתנה למבקש ההזדמנות להגיב לאפשרות משלוח המשיב לבדיקה שכזו, כמו גם להגיב לתוצאותיה, הרי שקמה העילה לביטול הפסק בהתאם לעילה שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות.
בנוסף, לא מצא השופט מקום לקבל את הטענה כי בדיקת הפוליגרף הייתה חלף "שבועת היסת" בלבד וכי בכך די כדי לאשר את פסק הבוררות. צוין, כי שבועת ההיסת נועדה להטות את כפות המאזניים, במצב שאלו מאוזנות. קרי, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר בכלי ראייתי, שמטרתו להכריע את הדין. בנסיבות אלו, הטענה כי מדובר בעניין "טכני-הלכתי" לא יכולה לעמוד. עוד צוין כי גם בית הדין התייחס לממצאי הבדיקה כראיה ואף אם מדובר היה בעניין טכני, לא ברור מדוע לא ניתן לנהל את ההליך בשקיפות כלפי שני הצדדים. לדברי השופט, נראה כי ניתן היה לאשר את פסק הבוררות לו רק היה מקבל המבקש את המידע מבעוד יום והייתה ניתנת לו הזדמנות לטעון את טענותיו ביחס להחלטה לשלוח את המשיב (בלבד) לבדיקת פוליגרף וכן לטעון את טענותיו בדבר משקלו של דו"ח הפוליגרף, בטרם ניתן הפסק על ידי הבוררים.
אשר על כן, סבר השופט כי התקיימה עילת ביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות וכי נגרם למבקש עיוות דין בכך שפסק הבוררות התקבל, בין היתר, על יסוד ראיה נסתרת, שהמבקש לא ידע על קיומה ולא ניתנה לו הזדמנות לטעון בפני הבוררים את טענותיו ביחס אליה.
לאחר שקילת עמדות הצדדים, קבע השופט כי יש להחזיר את העניין לבוררים הבקיאים במחלוקת ובראיות שהוגשו, אשר יקיימו דיון במעמד הצדדים במטרה לאפשר למבקש לטעון את טענותיו ביחס להחלטה לשלוח את המשיב לבדיקת פוליגרף; ביחס לאופן עריכת בדיקת הפוליגרף; וביחס לתוצאותיה ולמשקל שיש ליתן לבדיקה זו, לנוכח יתר הראיות שהוגשו במהלך הבוררות. לאור הסכמת הצדדים, נקבע גם כי פסק הבוררות יהיה מנומק. המשיב ישלם למבקש הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 9,000 שקל. המבקש יוצג בהליך ע"י עו"ד בנימין שור. המשיב יוצג ע"י עו"ד ידידיה לוונטהל.
