חדשות

בג"ץ קיבל את עתירתה של אישה שהגישה תביעה על הטרדות מיניות שעברה לטענתה בעבודה, על החלטת בתי הדין לעבודה למסור לפסיכיאטר מטעם הנתבעים את רישומי הטיפולים הנפשיים שעברה. בפסק הדין התווה בית המשפט את היקף החיסיון של פסיכותרפיסט-מטופל וקבע כי אין לפרוץ בנקל את החיסיון מחשש לאפקט מצנן ופגיעה ביחסי האמון המושתתים על סודיות ודיסקרטיות

העותרת הגישה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב תביעה נגד המשיבים, בטענה כי במהלך עבודתה סבלה מהטרדות מיניות ומהתעמרות, וכי עקב כך נגרם לה נזק נפשי. העותרת צירפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית של פסיכיאטרית, שהעמידה את נכותה הנפשית על 20%. עוד נטען בכתב התביעה כי בעקבות ההתעמרות בה נזקקה העותרת לטיפול פסיכולוגי, וכראיה לכך צירפה העותרת לכתב התביעה מכתב של מכון טמיר לפסיכותרפיה, החתום על ידי פסיכולוגיות המאשרות כי העותרת טופלה על ידן.

המשיבים מצדם, ביקשו להעמיד את העותרת לבדיקה של פסיכיאטר מטעמם על מנת שיתאפשר להם להגיש חוות דעת נגדית במישור הנזק הנפשי הנטען, וזאת בהסתמך על כתב ויתור על סודיות רפואית (וס"ר) שנחתם על ידי העותרת. הפסיכיאטר אליו פנו המשיבים לשם קבלת חוות דעת נגדית, ביקש לקבל לידיו את רישומיהן של הפסיכולוגיות שטיפלו בעותרת, ועל כן פנו המשיבים למכון טמיר בדרישה לקבל את רישומי הטיפול והפגישות עם העותרת, אך העותרת הודיעה כי היא מתנגדת למסירת המידע המבוקש מן הטעם שחל עליו חיסיון.

משכך, פנו המשיבים בבקשה לבית הדין האזורי לעבודה, בבקשה למחוק את הסעיפים בכתב התביעה המתייחסים לנזקים הנפשיים הנטענים, ולחלופין כי בית הדין יורה על גילוי המידע המבוקש. בית הדין האזורי עמד בהחלטתו על כך שחיסיון פסיכולוג-מטופל הוא חיסיון יחסי, שניתן להסירו מקום בו מצא בית המשפט כי לשם עשיית צדק קיים טעם בגילוי הדברים החסויים. בית הדין מצא כי המסמכים שגילויים מתבקש הם רלוונטיים למחלוקת והסתמך על פסקי דין והחלטות של בית המשפט העליון, מהם עולה כי תובע אינו יכול להישמע בטענה לפיה זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף לפני הנתבע ראיות שהן רלוונטיות לביסוס הגנתו.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

על יסוד האמור, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי התובעת לא תוכל "להסתתר" מאחורי זכותה לפרטיות לאור הרלוונטיות של המסמכים שגילוים מבוקש, והורה להמציא למומחה מטעם המשיבים את רישומיהן של הפסיכולוגיות.

בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הארצי נדחתה אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים, מנימוקיו של בית הדין האזורי. עוד הוסיף בית הדין הארצי כי משהעותרת טופלה לאורך זמן ובתדירות קבועה על ידי פסיכולוגים, למידע שנמסר בטיפול הפסיכולוגי השלכות ישירות להערכת מצבה הנפשי ולקשר הסיבתי בינו לבין האירועים הנטענים ולכן קביעת הפסיכיאטר מטעם המשיבים לפיה המידע חיוני לצורך הכנת חוות הדעת נחזית להיות נכונה.

נוכח האמור, הגישה העותרת עתירה לבג"ץ על פסיקותיהם של בתי הדין לעבודה. בעתירתה טענה העותרת לפגיעה קשה בפרטיותה ובחיסיון פסיכולוג-מטופל, כי לא הונחה תשתית המצדיקה את חשיפת הרישומים, כי חשיפת החומר עשויה לפגוע במהלך הטיפול וכי היא אף הפסיקה את הטיפול בשל האיום על זכותה לפרטיות. עוד טענה כי בתי הדין לא נתנו משקל לכך שענייננו בטענה לפגיעה מינית.

השופט יצחק עמית קבע כי יש מקום לקבל את העתירה למרות ההלכה הידועה לפיה בג"ץ אינו ממהר להתערב בפסיקות בתי הדין לעבודה. לדברי השופט, טרם התפתחה פרקטיקה "נזיקית" בבתי הדין לעבודה, לכל הפחות בנוגע לטענות בדבר פגיעה מינית ונזקיה, ולכן לא בכדי התעוררה שם הסוגיה ולא בערכאות האזרחיות הדנות כעניין שבשגרה בתביעות נזיקין. עוד סבר השופט כי להחלטתו של בית הדין הארצי ישנן השלכות רוחב הנוגעות לחיסיון פסיכותרפיסט-מטופל בהקשר של פגיעה מינית או הטרדה מינית, וכי ראוי להעיר ולהאיר מספר נקודות בהקשר זה בבחינת הנחייה לערכאות הדיוניות.

אין להסיק היתר אפריורי לחשיפתם של הרישומים

לגופו של התייחס עמית לפסקי הדין המנחים שעסקו במעמדם של תובעים ונתבעים בהליכי גילוי מסמכים (הלכת אפרופים וידיעות אחרונות), וציין כי לשיטתו אין להרחיק לכת ולקבוע כי כל תובע, אך ורק בשל מעמדו כתובע, מאבד מיניה וביה כל זכות לפרטיות או לחיסיון. אכן, כאשר מדובר בתובע, נקודת הפתיחה – אך לא נקודת הסיום – במסגרת איזון האינטרסים, קרובה יותר לאינטרס של גילוי האמת מאשר לחיסיון. אך אין בעובדה שמדובר בתובע, כשלעצמה, כדי להכריע את הכף כל אימת שתובע מעורר טענה לחיסיון או לפגיעה בפרטיות או בערך מוגן אחר.

עוד התייחס עמית לנושא של הוכחת נזק נפשי בתביעות נזיקין וציין כי בתיקי נזיקין תובעים טוענים לנזק נפשי כעניין שבשגרה. "מניסיוני כשופט נמצאתי למד כי אזרחי ישראל הם אנשים שמחים ומאושרים", כתב עמית. "זאת, מאחר שכמעט אין לך תביעת נזיקין שהתובע אינו טוען בכתב התביעה כי לפני התאונה או האירוע נשוא התביעה היה "מלא שמחת חיים" אך בעקבות התאונה 'הפך לשבר כלי'". עם זאת, ציין עמית, טרם נתקל בתביעת נזיקין בה המומחה בתחום הנפשי מטעם הנתבעים דרש את רישומי הפסיכולוג שטיפל או מטפל בתובע. בעניין זה, ציין עמית כי במצב הדברים הרגיל, הפסיכיאטר – הן מטעם התובע והן מטעם הנתבע – אינו נעזר ברישומי תוכן הטיפול הפסיכולוגי עצמו, להבדיל מעצם הידיעה על כך שהניזוק עבר או עובר טיפול פסיכולוגי בתקופה מסוימת ובתדירות מסוימת. בהתאם, מומחה מטעם נתבע לא יישמע בטענה שהוא נזקק לתיעוד רפואי ונפשי עודף על זה של מומחה התובע, מחשש שהתובע עצמו לא ישתף עמו פעולה.

במקרה הנוכחי, סבר עמית כי גם בהנחה שמבחינתו של הפסיכיאטר יש רלוונטיות לרישומים של הפסיכולוג לצורך קביעת אחוזי נכות לניזוק, אין להסיק מכך היתר אפריורי לחשיפתם של הרישומים הללו. זאת, בין אם בשל תחולתו של חיסיון מטפל-מטופל על הרישומים, ובין אם בשל החשש לפגיעה בזכותו של המטפל (ולא המטופל) לפרטיות, אשר אינה מגולמת בחיסיון פסיקתי או סטטוטורי כלשהו. בעניין זה הזכיר עמית כי אף למטופל עצמו אין זכות מוקנית לעיין ברישומים הפרטיים שגובשו על ידי המטפל לצרכיו שלו, בבחינת "יומן אישי-מקצועי", ולכן ויתורו של המטופל על סודיות רפואית אינו משליך על רישומי המטפל מכיוון שאלו מעולם היו "שייכים" למטופל במידה שתאפשר לו להתיר את חשיפתם.

לדעת עמית, בהנחה שעסקינן בפגיעה בפרטיותו של המטפל, ככל שהרלוונטיות של רישומי המטפל מוגבלת "לפריפריה או לשולי התביעה", ניתן ורצוי לנקוט בגישה מחמירה במישור זה ולסווג את הרישומים כלא-רלוונטיים. במקרה זה, קיים ספק משמעותי אם רישומי הפסיכולוגיות רלוונטיים לאומדן מצבה הנפשי של העותרת לצורך קביעת אחוזי נכות, ומנגד העברת הרישומים לפסיכיאטר מטעם הנתבעים גוררת מניה וביה פגיעה בפרטיותן של הפסיכולוגיות. משכך, ניתן להצדיק הן את אי-חשיפת רישומי הפסיכולוגיות, והן נקיטת גישה מצמצמת בנוגע לרישומי מטפלים בכלל, באמצעות הפרספקטיבה של פגיעה בפרטיותו של המטפל.

חשש ממשי ל"אפקט מצנן" מפניה לטיפול נפשי

עוד הוסיף עמית כי מבלי לקבוע מסמרות בנוגע לגישה לפיה תרשומת אישית היא נגזרת של זכות המטפל לפרטיות, ניתן לגשת לסוגיה מנקודת מבט חלופית – לפיה רישומיהן הפנימיים של הפסיכולוגיות שטיפלו בעותרת נכללים בגדרי חיסיון פסיכולוג-מטופל. "אכן, החיסיון של פסיכותרפיסט הוא יחסי", כתב עמית, "אך אין משמעות הדבר שהוא פרוץ לכל רוח. לחברה יש אינטרס בשלמותם הנפשית של נפגעים, לא פחות מאשר בשלמותם הגופנית. ככל שבתי משפט יורו על חשיפת הרישומים של תכני טיפול פסיכולוגי, קיים חשש ממשי ל"אפקט מצנן" בגינו יימנעו ניזוקים ונפגעי עבירות מין מקבלת טיפול נפשי, על כל המשתמע מכך".

אשר על כן, האיזון בין האינטרס של גילוי האמת לבין החיסיון צריך להיעשות בתבונה וברגישות ובמידתיות הראויה. בהינתן שחוות דעת הפסיכיאטרית מטעם העותרת אינה נסמכת כלל על רישומי הפסיכולוגיות, לא רואה עמית סיבה בגינה יש לחשוף רישומים אלה דווקא בפני הפסיכיאטר מטעם המשיבים, שגם הוא יכול להסתמך על כל המסמכים עליהם נסמכה המומחית מטעם העותרת. לדבריו, כך נעשה כדבר שבשגרה בכל תיק נזיקין, וכך ניתן היה לעשות גם במקרה הנוכחי.

עוד הוסיף עמית כי הדברים אמורים ביתר שאת, מקום בו התביעה האזרחית מקורה בטענה לעבירת מין או להטרדה מינית. לדבריו, לחברה יש אינטרס מובהק בשיקום הנפשי של נפגעי עבירות מין, וסוד-השיח שבין מתלוננת למטפל מגן על הערך של ההליך הטיפולי ומעודד את נפגעת עבירת המין לבקש טיפול כדי לקבל מזור לטראומה ולמצוקה שחוותה. מכאן נובעת עוצמתו של החיסיון הטיפולי בהקשר של עבירות מין. הדברים נכונים גם בהליך הפלילי, כאשר מול החיסיון והזכות לפרטיות של המתלוננת ניצבת זכותו של הנאשם להליך הוגן ולגילוי חומר שיש בו כדי לתרום להגנתו ולחקר האמת. למרות זאת, בתי המשפט אינם מתירים ביד קלה חשיפת חומר שעלול לפגוע בפרטיות המתלוננת בכלל, וחומר הנוגע לטיפולים נפשיים בפרט.

גם בהליך אזרחי, שבו לא מדובר בדיני נפשות והמתלוננת היא ש"מתניעה" את ההליך, אין לקבל את הדעה לפיה די במעמדו של בעל דין כתובע כדי "להפשיטו" מכל חיסיון ומכל זכות לפרטיות. "אכן, מתלוננת נפגעת עבירת מין או הטרדה מינית, רשאית לוותר על חיסיון הטיפול, שהרי החיסיון הוא לטובת המטופל", קבע השופט. "עם זאת, יש להישמר מהפעלת לחץ עליה, ובית משפט זה קבע כי אין להסיק לחובתה אי ויתור על החיסיון. על אחת כמה וכמה כאשר המתלוננת אינה מוותרת על החיסיון, שאז הסרתו, אם בכלל, צריכה להיעשות בזהירות וברגישות המתבקשת".

עוד עמד עמית על ההבחנה בין הרשומה הטיפולית לבין התרשומת "האישית", "הפנימית" ו"הפרטית" שמטפלים רבים נוהגים לערוך. בעוד שהרישום הראשון הוא רפואי באופיו, הרישומים האישיים משמשים את המטפלים לצרכי מחקר, הכשרה והדרכה, ומעקב אישי שלהם על תהליך העבודה והם אינם חלק מהרשומה הרפואית והפסיכולוגית. לדעת עמית, גם כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי יש להסיר את החיסיון היחסי של פסיכותרפיסט-מטופל, עליו להימנע מלהורות על חשיפת התרשומות האישיות של המטפל, שכן אלה לא נועדו מלכתחילה לעיני המטופל או צד שלישי, והם בבחינת הצצה לעולמו הפנימי של המטפל. לשיטתו, בחשיפה של רישומים אלה יש משום פגיעה במוסד הטיפולי כשלעצמו, היא עשויה לפגוע גם במטפל, ולהחמיר שלא לצורך ולא באופן מידתי את הפגיעה בחיסיון.

אשר על כן, נקבע כי יש לקבל את העתירה במובן זה שהחלטות בית הדין הארצי והאזורי תבוטלנה, והרשומות הפסיכולוגיות שנערכו במהלך הטיפול בעותרת, לא תימסרנה למומחה מטעם המשיבים.

"תבעת – גילית"

השופט שטיין הוסיף כי לשיטתו, שגו בתי הדין לעבודה בהכרעתם בעניין החיסיון פסיכולוג-מטופל ופירשוהו שלא כהלכה. לדבריו, אין כל סיבה הנראית לעין לכך שפסיכיאטר אשר בא להעריך את לקותה ונכותה הפסיכיאטרית של אישה, שלטענתה נפלה קורבן להטרדה מינית, יזדקק לתיעוד של שיחות שהאישה קיימה עם אנשי מקצוע אחרים שהעניקו לה טיפול וייעוץ פסיכולוגי ולתרשומות שאנשי מקצוע אלה רשמו לצרכי הטיפול והייעוץ. גם השערת הפסיכיאטר מטעם הנתבעים, לפיה העותרת לא תשתף עמו פעולה בשל היותו עד מומחה מטעם הנתבעים - אינה מקימה לדעת שטיין עילה להסרת החיסיון פסיכולוג-מטופל שפורס את הגנתו מעל החומר שגילויו נתבקש.

לצד זאת סבר השופט שטיין כי אין כל סיבה לשנות, ולו במקצת, את העיקרון הגדול "תבעת – גילית", הנחוץ לדבריו לעשייה השיפוטית כמו חמצן לגוף. בהתאם, בעל דין שמבקש מבית המשפט להושיט לו סעד איננו רשאי להסתיר את העובדות שעל בסיסן הוא מבקש את הסעד ומחייב אותו לבחור בין הגשת תביעתו – שאז יראוהו כמי שוויתר על החיסיון והסודיות בנוגע למידע הדרוש לבירור התביעה – לבין זכותו לשמור על החיסיון והסודיות כאמור. לכן, משבחר התובע לתבוע – ויתר על זכותו זו.

יחד עם זאת, לדברי שטיין, על בתי המשפט להיות ערים לאפשרות שעיקרון זה ינוצל לרעה אם לא ישמרו גבולותיו. מקרה זה, לשיטתו, מהווה דוגמה לחציית גבולות זו, שכן הנתבעים נסמכים על עיקרון זה כדי לזכות לגילוי יתר שעלול לפגוע בפרטיות התובעת ללא הצדקה עניינית. לדברי שטיין, בכל הקשור למקרים כגון המקרה הנוכחי, ראוי לקבוע כי באין נסיבות חריגות אין כל סיבה לשלב את עולמו הרגשי והתודעתי של מטופל פסיכולוגי, כפי שהוא נראה מזווית הראייה של מטפלו – שאיננו פסיכיאטר – בקביעתה של נכות או של לקות פסיכיאטרית על ידי רופא פסיכיאטרי. בעל דין שמבקש לסטות מכלל זה יידרש להוכיח את נחיצות המידע הפסיכולוגי להערכה פסיכיאטרית, קרי שהמידע הפסיכולוגי צריך לספק ראיה בעלת משקל פוטנציאלי משמעותי ולא רק למלא את דרישת המינימום של "שייכות לעניין". אם נטל הוכחה זה לא יורם, החיסיון פסיכולוג-מטופל יוסיף לעמוד על כנו וסודיות הטיפול הפסיכולוגי תישמר. לשיטתו, מדובר בגישה ראויה יותר מזו של "מקבילית הכוחות" של שיקול הדעת השיפוטי, בה נקט עמית.

השופט השלישי במותב, דוד מינץ, צידד במחלוקת עם דעתו השופט עמית, לפיה בית המשפט נדרש לערוך איזון בין החיסיון המצוי בידיו של המטופל לבין חיוניות הראיות המצויות בחומר הטיפולי. להשקפתו של מינץ, מבחן זה כולל בחובו, מיניה וביה, את המבחן אותו הציע השופט שטיין, שכן ממילא בעת יישום מבחן "מקבילית הכוחות" בית המשפט יתחשב בהכרח גם ב"נחיצות" הראיות. עוד ציין כי אינו משוכנע שהמבחן אותו הציע השופט שטיין מהווה כלל משפטי ודאי יציב יותר מהמבחן אותו הציע עמית.

בג"ץ  1347/18