שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > בעלי עסק בצפון שניצלו קשישה דמנטית ישיבו מאות אלפי שקלים שהוציאו ממנה

חדשות

בעלי עסק בצפון שניצלו קשישה דמנטית ישיבו מאות אלפי שקלים שהוציאו ממנה, צילום: unsplash
בעלי עסק בצפון שניצלו קשישה דמנטית ישיבו מאות אלפי שקלים שהוציאו ממנה
18/07/2019, עו"ד לילך דניאל

בית משפט השלום בעכו חייב בעלי עסק לכלי בית ומוצרי חשמל מנהריה, להשיב כ- 300 אלף שקל שהוציאו מקשישה שהייתה במצב דמנטי. השופטת: "ממכלול הראיות שהובאו מצטיירת תמונה עגומה מאוד של ניצול קשישה דמנטית על ידי הנתבעים אשר זיהו אותה כטרף קל על מנת להשתמש בה כמסחטת כספים"

בית משפט השלום בעכו קיבל את תביעתה של נכדה וחייב בעלי עסק בנהריה להשיב מאות אלפי שקלים שהוציאו מסבתה המנוחה תוך שניצלו את מצבה הקוגניטיבי הירוד. התשלומים הופסקו לאחר שהבנק בו התנהל חשבונה של המנוחה הבחין בהתנהלות חריגה ואף פנה למחלקת הרווחה בעירייה. הנתבעים מצדם, טענו כי הקשישה פנתה אליהם לביצוע שיפוצים בביתה והם נעתרו לפנייתה. השופטת ג'ני טנוס אימצה את חוות הדעת הרפואית מטעם הנכדה שנתמכה בראיות נוספות, וקבעה כי התמונה העולה היא של ניצול קשישה דמנטית ע"י הנתבעים, שזיהו אותה כ"טרף קל" על מנת להשתמש בה כמסחטת כספים.

התובעת היא נכדתה של קשישה שהלכה לעולמה בגיל 83, בשל סיבוכים שנגרמו עקב דלקת ריאות, אי ספיקת כליות ומחלת האלצהיימר. בשנות חייה האחרונות, התגוררה המנוחה בעיר נהריה והייתה ידועה כאישה דעתנית וקשוחה. התובעת התגוררה באזור המרכז והיא היורשת היחידה של המנוחה עפ"י צו שניתן לקיום צוואתה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הנתבעים הם הורים ובנם, שבמועדים הרלוונטיים היו בעלי חנות לכלי בית ומוצרי חשמל בנהריה. אין חולק כי במשך חודשים שילמה סבתה של התובעת לנתבעים סכומים של למעלה מ-300 אלף שקל, בגין עבודות שיפוצים ורכישת מוצרי חשמל שונים, הגם שבין הצדדים נתגלעה מחלוקת לגבי נחיצותם, איכותם ועצם אספקתם של העבודות והמוצרים.

לקראת סוף תקופת השיפוצים, נעשתה פנייה מטעם סניף בנק לאומי בנהריה בו התנהל חשבונה של המנוחה אל המחלקה המשפטית של הבנק, על מנת לבחון אפשרות עצירת התשלומים ואי כיבוד הוראות התשלום של המנוחה, ובכלל זה תשלומים באמצעות כרטיס אשראי ושיקים. זאת, נוכח החשד שהתעורר בקרב פקידות הבנק משך חודשים קודם לכן בדבר ניצול המנוחה בידי אחרים, עקב התנהלות כספית חריגה שלא תאמה את התנהלותה בעבר.

ואכן, בסוף תקופת השיפוצים עצר הבנק את כל התשלומים שנעשו בחשבונה של המנוחה ולא כיבד שיקים והוראות חיוב מטעם חברת האשראי. בנוסף פנה הבנק מיוזמתו למחלקת הרווחה בעיר על מנת לבדוק את מצבה של המנוחה. עם קבלת הפניה של הבנק, נעשו בדיקות שונות מטעם המחלקה לשירותים חברתיים בעירייה, ואלו הובילו להגשת בקשה מטעם משרד העבודה והרווחה לבית המשפט לענייני משפחה אשר בשנת 2011 מינה את התובעת ואמה כאפוטרופסיות על גופה ועל רכושה של המנוחה.

לאחר פטירתה של המנוחה, הגישה התובעת תביעה כספית נגד הנתבעים לבית משפט השלום בעכו, בגדרה עתרה לחייבם בהשבת כל הכספים ששולמו להם על ידי סבתה בתקופת השיפוצים. לטענתה, הנתבעים ניצלו את מצבה הקוגניטיבי הירוד של סבתה כתוצאה מהדמנציה ממנה סבלה, והוציאו ממנה כספים רבים במרמה, בעושק ובגזל.

לטענת התובעת, הנתבעים הכירו את המנוחה משתי עסקאות קודמות שביצעה בחנות שלהם, זיהו כנראה את מחלתה ואת מצבה הקוגניטיבי הדמנטי והחלו לחייב אותה בחיובים שונים בגין עבודות שונות ומוצרי חשמל שהוחלפו בביתה ונחזו להיות חלק מהשיפוצים שהמנוחה ערכה כביכול בביתה. התובעת הוסיפה כי הנתבעים הוציאו מהמנוחה כספים במגוון אמצעי תשלום בגין מוצרים ושירותים שלא סופקו כלל או שלא נתבקשו, תוך שהוציאו מביתה מוצרי חשמל חדישים ואיכותיים וסיפקו במקומם מוצרים ישנים או לא תקינים, ולעתים חייבו אותה בחיובים כפולים.

עוד נטען כי הנתבעים עשו שימוש שלא כדין בכרטיס האשראי של המנוחה שפרטיו היו מצויים בידיהם, בין לביצוע עסקאות פיקטיביות בחנות שלהם ובין לרכישת מוצרים או שירותים בבתי עסק אחרים לתועלתם האישית. אם לא די בכך, טענה התובעת, הרי שהנתבעים הוציאו מהמנוחה כספים במזומן שלא כדין בהיקף של עשרות אלפי שקלים מבלי לספק לה תמורה כלשהי.

הנתבעים מצדם, טענו כי המנוחה הייתה מוכרת להם משך שנים מביקוריה בחנות, וכי בינה לבין אם המשפחה הייתה היכרות של למעלה מ-20 שנה. לגרסתם, בתחילת שנת 2010 פנתה אליהם המנוחה בבקשה לשפץ את ביתה והם נעתרו לפנייתה. אט אט ועם התקדמות העבודות, פנתה המנוחה אליהם וביקשה לבצע עבודות שיפוץ אחרות ולרכוש מוצרי חשמל נוספים ולמעשה ערכה שיפוץ מקיף לכל הבית ואבזרה אותו במוצרים חדשים. לטענת הנתבעים, הם לא ידעו ולא יכלו לדעת כי המנוחה סובלת ממחלה כלשהי משום שהיא לא גילתה סימני מחלה, ואף הייתה קפדנית מאוד ודעתנית ולא אחת ביקשה לבצע עוד ועוד עבודות. בכל מקרה, כל העבודות שבוצעו אצלה והמוצרים שסופקו לה היו לפני הכרזתה כחסויה ומינוי אפוטרופוס בעניינה, והמנוחה שילמה בעדם בהתאם ליכולתה ולפי נוחיותה, ובגין כל התשלומים ששילמה להם הונפקו חשבוניות וקבלות בהתאמה. הנתבעים הוסיפו כי היחס של המנוחה אל בנם היה חם ואוהב, היא ראתה בו כבן ובבתו הקטנה כנכדה, והוא גם דאג לסייע לה לטפל בעניינים שהטרידו אותה בלי קשר לשיפוצים.

התפתחות הדרגתית של המחלה

מאחר שהצדדים נחלקו ביניהם לגבי מצבה של המנוחה בתקופה הרלוונטית לשיפוצים, הגיש כל אחד מהם חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו. המומחית מטעם התובעת מצאה כי בתקופת השיפוצים המנוחה סבלה ממחלת האלצהיימר ומדמנציה בינונית-קשה ומתוקף כך לא הייתה מסוגלת להבדיל בין טוב לרע, לא הייתה מסוגלת להבין או לנהל את ענייניה הכספיים, ויכולתה לקבל החלטות או לבצע פעולות עוקבות נפגמה. מומחית הנתבעים, מנגד, קבעה כי בתקופה הרלוונטית לשיפוצים הדמנציה לא הייתה קיימת אצל המנוחה או שהייתה בשלביה ההתחלתיים ביותר. בנוסף לכך, קבעה כי מתבונן מן הצד שאינו בעל עין מקצועית לא היה חושד בקיומה של דמנציה ולכן לא היה חושש מביצוע עסקאות עמה.

השופטת ג'ני טנוס אימצה את מסקנת המומחית מטעם התובעת, לפיה המנוחה אכן חלתה בדמנציה מסוג אלצהיימר, נוכח תשובותיה של המומחית לגבי מומחיותה בפיענוח ממצאי בדיקת סי.טי ראש שנערכה למנוחה, אשר מתעדת את הפגיעה המוחית האופיינית למחלה. בנוסף, לדעת השופטת, קביעת המומחית מקבלת חיזוק חיצוני משמעותי בהיותה נתמכת בממצאיה של פסיכיאטרית מהמרפאה לבריאות הנפש בנהריה, אשר בדקה את המנוחה מספר פעמים וציינה כי ההתרשמות הקלינית היא מירידה קוגניטיבית חמורה על רקע "דמנציה קרוב לוודאי מסוג אלצהיימר". במסמך מאוחר יותר ציינה אותה פסיכיאטרית כי המנוחה "נמצאה סובלת מתהליך של דמנציה מסוג אלצהיימר חמור". מסקנות אלו, נקבע, מחזקות את מסקנת המומחית מטעם התובעת כי המנוחה אכן סבלה מאלצהיימר.

לאור האמור קבעה השופטת כי אין חולק שהמנוחה הייתה חולה בדמנציה, ואין עוד מחלוקת כי הדמנציה פגעה בכישוריה המנטאליים והקוגניטיביים. עוד קבעה כי לא ניתן לשלול את האפשרות שגם אם לא מדובר בדמנציה מסוג אלצהיימר אלא מסוג אחר, התפתחות המחלה אצל המנוחה הייתה הדרגתית.

אשר לשאלה האם בתקופת ביצוע השיפוצים המנוחה סבלה מדמנציה, קבעה השופטת כי בין אם רמת הדמנציה בסמוך למתן צו האפוטרופסות הייתה גבוהה או בינונית ובין אם הייתה קלה, הרי שבכל מקרה המנוחה סבלה באותו זמן ממצב משמעותי ומתקדם מאוד של המחלה שהתבטאה, בין היתר, במחשבות שווא ובשיפוט לקוי באופן שלא איפשר לה לנהל או לטפל בענייניה. עוד קבעה השופטת, על סמך קביעותיה של המומחית מטעם התובעת ורופאה מהמרכז לבריאות הנפש אשר בדקה את המנוחה מספר פעמים וטיפלה בה לאורך תקופה, כי מצב זה של המחלה החל כשנה או כשנתיים לפני המועד בו ניתן צו האפוטרופסות.

לשיטת השופטת, מסקנותיהן המקצועיות של השתיים לגבי חומרת מצבה של המנוחה אשר החל כשנה או שנתיים לפני כן, קרי בתקופת השיפוצים, עולות בקנה אחד עם מצבי הבלבול וחוסר האונים של המנוחה באותה תקופה, כפי שהעידו על כך מספר עדים, ובהם פקידת הבנק שהכירה את המנוחה ועדה נוספת שהייתה חברתה של המנוחה משך 35 שנה.

ניצלו את ההתדרדרות במצבה הקוגניטיבי של המנוחה

אשר לשאלה האם אדם זר יכול היה לזהות מצב זה של המנוחה, קבעה השופטת כי הן המומחית מטעם התובעת והן הרופאה מבריאות הנפש העידו כי משיחה קצרה, ולבטח לאחר שיחה מעמיקה, אדם זר יכול היה להבין בתקופה הרלוונטית כי המנוחה סובלת מדמנציה וגם בחינת התנהגותה למשך תקופה יכולה הייתה ללמד על הבלבול והשיפוט הלקוי מהם סבלה עקב מחלתה. ספציפית ביחס לנתבעים, נקבע כי אלו הכירו את המנוחה מקרוב בעקבות השיחות שהיו לה עם האם ובנה, אותן ניתן להגדיר כשיחות נפש, ולכן יכלו לעמוד היטב על מצבה הקוגניטיבי בהתאם לקריטריונים של הרופאות, ובפרט שהנתבעים מאשרים כי הכירו אותה מלפני תקופת השיפוצים ולכן יכלו בנקל לעמוד על השינויים שחלו במצבה.

השופטת בחנה עוד האם ניתן לומר שהנתבעים ניצלו את ההתדרדרות במצבה הקוגניטיבי של המנוחה על מנת להוציא ממנה כספים בדרכי מרמה ועושק. "התשובה היא כן באופן חד וברור", כתבה השופטת, "והתשתית הראייתית בתיק כוללת די והותר ראיות אשר מבססות מסקנה זו". כתמיכה למסקנה זו ציינה השופטת בין היתר כי ההוצאות שהמנוחה הוציאה בתקופת השיפוצים עמדו בסתירה מוחלטת לאופייה וקווי אישיותה ובניגוד בולט להתנהלותה הכספית בעבר, באופן שמבסס את החשד כי השיפוצים לא בוצעו מתוך בחירה מושכלת שלה אלא מתוך ניצול והשפעה בלתי הוגנת שהנתבעים הפעילו עליה.

נימוק נוסף היה העדר פרטים חיוניים לגבי המוצרים שסופקו, עניין שלדעת השופטת תומך במסקנה כי הנתבעים לא התייחסו ברצינות למנוחה ולא דאגו לרישום מלא ברישומים שלהם, אולי במטרה לטשטש את מעשי הרמייה שלהם כלפיה. כך, חלק גדול מהחשבוניות שמתייחסות למכירת מוצרי חשמל וכלי בית אינן כוללות את דגם המוצר, גודלו, שם היצרן או מספר הקטלוג שלו. בנוסף, סברה השופטת כי לא ניתן להתעלם מהרושם שחלק מעבודות השיפוצים מופיעות בכפילויות (ולעתים אף יותר מפעמיים) בחשבוניות שהוצגו, ולכן או שלא בוצעו כלל או שבוצעו שלא לצורך. עוד ציינה השופטת כי ספקות לגבי רישום כפול מתעוררים גם ביחס לתיקונים אחרים, כגון התיקונים בלוח החשמל, השקעים ועבודות הצבע למיניהן וכן לאספקת והתקנת 3 מזגנים.

בנוסף, ציינה השופטת כי הרישום הלאקוני בחשבוניות לגבי המוצרים שפורטו בהן מביא לכך כי לא ניתן לדעת אם המנוחה אכן שדרגה את המוצרים שהיו לה בבית, כפי שטענו הנתבעים, שכן לא ניתן לערוך בדיקה השוואתית בין המוצרים, וגם נתון זה יש לזקוף לחובתם. זאת ועוד, הסכום המצטבר של כל החשבוניות והקבלות שהוצגו בידי הנתבעים מגיע לסכום כולל של 205,000 שקלים, אף שמסמכי הבנק וחברת האשראי וכן צילום השיקים שצורפו לתצהיר התובעת מראים כי הנתבעים קבלו לידיהם סכום מצטבר בסך של כ-310,000 שקל.

תמונה עגומה מאד של ניצול קשישה דמנטית

אם לא די בכך, התברר כי מרבית התשלומים בכרטיס הוויזה של המנוחה בוצעו בדרך של דיווח על ביצוע עסקה 'מרחוק' באמצעות הקלדת נתוני הכרטיס ולא בנוכחותה, באופן שנתן דרור לנתבעים לחייבה בגין עסקאות פיקטיביות כאוות נפשם. נתון נוסף שחיזק את המסקנה על ניצול היה שמגרסת התובעת בתצהיר ועדותה עלה כי המנוחה הייתה מחושבת מאוד בהוצאותיה, על גבול הקמצנות, ובשל כך היא לא נהגה להעניק לה מתנות משמעותיות, וכל שקיבלה ממנה היו מתנות סמליות בלבד. לדברי השופטת, טענה זו מתיישבת גם עם עדויות אחרות בתיק.

מכלל האמור הסיקה השופטת כי המנוחה לא ביצעה את העסקאות עם הנתבעים מבחירה חופשית ומושכלת, אלא בשל השפעה בלתי הוגנת עליה תוך ניצול מצבה הדמנטי בכדי למכור לה מוצרים שאלמלא מצבה לא הייתה רוכשת אותם ובוודאי שלא הייתה מסכימה לקבלם כשהם ברמה נחותה מהמוצרים שהיו לה בבית. כמו כן, היא לא הייתה מסכימה לביצוע עבודות שלא היו נחוצות לה, ולא הייתה מסכימה לשלם לנתבעים סכומים משמעותיים בהיקף העולה על 300,000 שקל מבלי לקבל תמורה מלאה בגינם.

עוד הדגישה השופטת כי עדותם של הנתבעים לא הותירה רושם אמין ומהימן, וכי יש לדחות את טענתם כי המניע לעצירת התשלומים בבנק ולהגשת התביעה מאוחר יותר, נובע מצרות העין של התובעת ואמה, אשר לא השלימו עם העובדה כי המנוחה בחרה להשתמש בכספיה בצורה לגיטימית וליהנות מכספיה בשארית חייה, אלא נשאו את עיניהן לכספיה אף שלא היו ביחסים קרובים איתה. בעניין זה הזכירה השופטת כי המהלך שהוביל לעצירת התשלומים בבנק נעשה ביוזמת הבנק ללא ידיעת התובעת ואמה.

"ממכלול הראיות שהובאו מצטיירת תמונה עגומה מאוד של ניצול קשישה דמנטית על ידי הנתבעים אשר זיהו אותה כטרף קל על מנת להשתמש בה כמסחטת כספים", כתבה השופטת לסיכום. לאור האמור, ישיבו הנתבעים לתובעת את הכספים ששולמו להם שלא כדין, בסך של 315,000 שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ובתוספת הוצאות ושכר טרחה בסך 20 אלף שקל. התובעת יוצגה בהליך ע"י עו"ד שמעון מזרחי, עו"ד ענבר בארי ועו"ד אייל לוי. הנתבעים יוצגו ע"י עו"ד ראובן מלאך, עו"ד אנגלה וייס ועו"ד לי בו חמו.

ת"א 51951-01-15

בנוסף אולי יעניין אותך
הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/300x300-baner-commit.png
עורכי דין/בעלי מקצוע עוד
17 | S:166