בית משפט השלום בחיפה קיבל את תביעתו של מאמן כושר מטירת הכרמל, וחייב מתאמנת לשעבר במכון הכושר שלו לפצותו ב-9,000 שקל לאחר שהגיבה לפוסט בדף פייסבוק עירוני וכתבה כי הוא "רמאי ושקרן". נקבע, כי מדובר בכינויים עולבים וכי לא מתקיימות בנסיבות המקרה הגנות אמת בפרסום ותום הלב
התובע הוא מאמן כושר אישי מוסמך ויועץ תזונה, שבבעלותו מכון כושר בטירת הכרמל. בספטמבר 2017 פרסם התובע בדף הפייסבוק שלו מודעת פרסומת שכללה תמונות "לפני ואחרי" של אדם שהתאמן במכון באותה עת, שהציגו לכאורה הפחתה משמעותית במשקלו. מעל התמונות הופיע כיתוב המספר את סיפורו של המצולם ומעודד את הקורא להצטרף אף הוא למכון התובע, בתוספת מספר הטלפון של התובע.
הנתבעת היא ידידה של אותו מתאמן שהופיע במודעה, אשר התאמנה אף היא במכון באותה עת. משראתה הנתבעת את מודעת הפרסומת, פנתה לתובע בהודעה קולית בוואטסאפ בה טענה בפניו כי היה ראוי לציין בפרסומת שהמצולם עבר ניתוח וכי המודעה מטעה את הצרכנים. לאחר התכתבות בין הצדדים, חסם התובע את הנתבעת בדף הפייסבוק האישי שלו ואף מנע ממנה את האפשרות להגיב דרך אתר מכון הכושר.
הנתבעת בתגובה, ביקשה לבטל את המנוי למכון ולקבל החזר כספי בגין האימונים שנותרו לה. כשנה לאחר אירועים אלה, פורסם פוסט בדף הפייסבוק "טירת הכרמל הבית שלנו", שהתייחס לדברים שכתב אביו של התובע על ראש העיר וסגן ראש העיר אשר סירבו להעניק לתובע מילגת עידוד. בתגובה לפוסט זה, כתבה הנתבעת כי היא "ממליצה בחום" לא להתקרב לסטודיו של התובע. בהמשך התגובה כתבה הנתבעת "בן אדם רמאיי ושקרן! מעלה תמונות של אנשים אחרי קיצור קיבה עם כיתוב לפני ואחרי ורושם שהשינוי נעשה דרכוו! עבודה בעיניים נטוווו!!!".
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בהמשך לכך, פנה התובע לנתבעת במכתב התראה ודרש ממנה לפרסם תיקון והתנצלות בתוך 24 שעות וכן לפצותו ב-50 אלף שקל. לאחר שהנתבעת דחתה את הדרישות, הגיש התובע תביעת לשון הרע נגד הנתבעת, לבית משפט השלום בחיפה.
השופטת סיגלית מצא קבעה כי הדברים שפרסמה הנתבעת ביחס לתובע עולים כדי לשון הרע. לדברי השופטת, מדובר בדברים קשים, והנתבעת השתמשה בביטויים קיצוניים החורגים ממתחם הסביר ואף מגבול הטעם הטוב. "מדובר בדברים החורגים מסטנדרט של התנהגות מכבדת בה חב אדם כלפי רעהו או רעותו", כתבה השופטת והוסיפה כי הפרסום כלל כינויים עולבים אשר הופנו כלפי התובע והוכרו בפסיקה כביטויים שיש בהם לפגוע בשמו הטוב של אדם.
בבחינת הגנת "אמת בפרסום" קבעה השופטת כי לא נמצא שבמסגרת מודעת הפרסומת ייחס התובע לעצמו או לאימוניו של המתאמן במכון את ההפחתה במשקלו. זאת, הגם כי נכון הדבר כי המודעה עשויה להתפרש ככזו ולהטעות את הציבור לסבור כי יש לתובע יד בדבר. עם זאת, נקבע, אין בכך להפוך את הפרסום, המייחס לתובע תכונות אופי שליליות ("בן אדם רמאי ושקרן"), לאמת כנדרש בהגנת "אמת דיברתי". הודגש, כי הנתבעת לא פרסמה כי התובע פרסם מודעת פרסומת מטעה אלא שהוא "אדם רמאי ושקרן", והדברים פורסמו כעובדה ולא כהבעת דעה, וללא כל תימוכין.
עוד ציינה השופטת כי הפרסום בוצע קרוב לשנה לאחר פרסום מודעת הפרסומת וחלוף הזמן מקהה את האינטרס הציבורי במודעה. כמו כן, הפרסום נועד לתקן את הרושם המוטעה, לטענת הנתבעת, לפיו המתאמן הפחית ממשקלו בזכות פעילותו במכון הכושר של התובע, אולם אין עניין ציבורי בכל הנוגע לאופן בו הפחית ממשקלו. לדעת השופטת, סביר להניח כי הנרשם לחדר הכושר מבין כי עליו להשקיע מאמצים כדי להשיג תוצאות, וממילא התוצאות משתנות מאדם לאדם ומהוות פונקציה של המאמצים שמשקיע אותו אדם באימונים, כמו גם במשתנים אחרים. משכך, לא חלה הגנת האמת בפרסום.
אשר להגנת תום הלב, הרי שבשים לב לכלל נסיבות העניין, נוכח המועד בו בוצע הפרסום (כשנה לאחר פרסום מודעת הפרסומת) ונוכח חילופי הדברים בין הצדדים עובר לחסימת הנתבעת ע"י התובע – סברה השופטת כי ספק אם הפרסום בוצע בתום לב. עוד הוסיפה כי גם בהנחה שהנתבעת פעלה בתום לב, נוכח תוכן הפרסום לא חלה עליה חובה חוקית או אף מוסרית לבצע את הפרסום. הודגש, כי הפרסום אינו מתמצה בתיקון הרושם המטעה שיצרה מודעת הפרסום, לדעת הנתבעת אלא בעיקר מוסיפה על הדברים ומתארת את התובע כרמאי ושקרן. משכך, ברי כי לא הייתה כל חובה מוסרית על הנתבעת לפרסם דברים אלה ואין בהם כל תוכן אינפורמטיבי לציבור - אלא לשון הרע בלבד.
לבסוף נדחתה גם טענת הנתבעת כי מדובר ב"תביעת השתקה", שכן לא מתקיימים היסודות המגדירים תביעת השתקה כפי שנקבעו בפסיקה, ולא מתקיימות הנסיבות המתוארות בהצעות החוק שנועדו לעסוק בעניין. כך, לא נמצא כי התביעה הוגשה במטרה להשתיק דיון ציבורי משמעותי, או כי המדובר בתביעה פיקטיבית שאין בה ממש. עוד הוסיפה השופטת כי התובע הוכיח את עילת תביעתו, לא קיימים פערי כוחות גדולים בין התובע לנתבעת, ההליך הוגש בסדר דין מהיר ולא נועד להכביד או להקשות על הנתבעת. אף הסכום הנתבע אינו רב ואף נמוך מהתקרה הקבועה בחוק איסור לשון הרע בכל הנוגע לתביעה לפיצויים ללא הוכחת נזק.
סיכומם של דברים – התביעה התקבלה חלקית. הנתבעת תפצה את התובע ב-9.000 שקל, בתוספת הוצאות משפט בסך 1,000 שקל ושכר טרחת עו"ד בסך 3,000 שקל. בנוסף, חויבה הנתבעת לפרסם הודעת התנצלות בקבוצה בה פרסמה את הפרסום הפוגע.
