שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > העליון: חוק הלאום אינו רלוונטי בשאלות של הסגרת ישראלים לחו"ל

חדשות

העליון: חוק הלאום אינו רלוונטי בשאלות של הסגרת ישראלים לחו"ל, צילום: istock
העליון: חוק הלאום אינו רלוונטי בשאלות של הסגרת ישראלים לחו"ל
14/07/2019, עו"ד לילך דניאל

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אזרח ישראלי שהוכרז כבר-הסגרה לארה"ב, בחשד לביצוע עבירות מין דרך הרשת בקטינות. בין היתר, נדחתה טענתו כי הליך ההסגרה של אזרח ישראלי אינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יסוד הלאום. השופטת ברק ארז: "אין להעלות על הדעת התייחסות שונה של שיטתנו המשפטית לאנשים העומדים לדין פלילי בהתאם למוצאם הלאומי או הדתי"

במרץ 2017 הגישה ממשלת ארצות הברית בקשה להסגיר לידיה את המערער, אזרח ישראלי. על פי בקשת ההסגרה, בשנת 2014 הוגש נגד המערער כתב אישום נגד המערער לבית המשפט המחוזי הפדרלי של מדינת קליפורניה על ידי חבר מושבעים גדול (Grand Jury), בגין הפקה של פורנוגרפיית ילדים; כפיה ושידול קטין לביצוע מעשים מיניים; סחיטה; והפצת פורנוגרפיית ילדים.

לפי בקשת ההסגרה, במהלך השנים 2011-2010 נהג המערער ליצור קשר עם קטינות באמצעות פלטפורמה מקוונת לצורך תיעודן בעת ביצוע מעשים מיניים. המערער הקליט את הקטינות לעתים, ללא ידיעתן, ולעתים תוך הצגת עצמו כנער. בהמשך, פנה המערער אל הקטינות באמצעות רשתות חברתיות, ושידלן לבצע מעשים בעלי אופי מיני בוטה תוך כדי שידור וידאו חי. זאת, לפי הבקשה, על ידי איומים כי התיעוד שברשותו יועבר למכריהן ולהוריהן אם תסרבנה.

קטינות רבות נענו לסחיטה שהפעיל המערער, ואחרות סירבו – אז מימש המערער את איומיו. לפי הבקשה, המערער פנה בדרך זו לכ-150 קטינות בגילים 17-12 שנים, והחזיק ברשותו מספר גדול של תמונות וסרטונים. בקשת ההסגרה נתמכה בתצהיר התובעת אשר פירט את הראיות נגד המערער, עדויות נפגעות, מידע מהפלטפורמות שבהן השתמש המערער, תוכן המכשירים הדיגיטליים שנתפסו, ועוד.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

יצוין כי מספר שנים לפני הגשת בקשת ההסגרה, הורשע המערער בבית משפט בישראל על יסוד הודאתו, בעבירות של פגיעה במזיד בפרטיות הזולת וחדירה לחומר מחשב שלא כדין והוטל עליו עונש של 6 חודשי עבודות שירות, תשלום פיצויים וקנס. באותו הליך נפגעות העבירה היו ישראליות וחלק מהעבירות בוצעו ישירות מולן ולא באמצעות מחשב.

בעקבות בקשת ההסגרה הובא המערער בהוראת שרת המשפטים לפני בית המשפט המחוזי בירושלים, וזה קבע כי הוא בר הסגרה לאחר שדחה את כל טענותיו. בערעור שהגיש לבית המשפט העליון טען המערער כי יש להעמידו לדין בישראל, שכן מרכז הכובד של העבירות המיוחסות לו מצוי בישראל וכאן נאסף חומר החקירה. עוד טען, בין היתר, כי על רקע חקיקת חוק יסוד: הלאום, שקבע כעקרון יסוד את הזיקה של יהודים אזרחי ישראל למדינתם, יש להורות על העמדתו לדין בישראל – בהיותו אזרח ישראלי יהודי. לטענתו, הליך גירוש – ולו זמני – של אזרח ישראלי, עשוי שלא לעלות בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל.

השופטים פוגלמן, ברק-ארז ווילנר דחו את הערעור. השופט פוגלמן, שכתב את פסק הדין העיקרי, קבע כי אין חולק על כך שהתנאים המקדמיים להסגרת המערער לארצות הברית מתקיימים, שכן קיים הסכם הסגרה בין ממשלת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית; העבירות המיוחסות למערער הן עבירות הסגרה, כמשמעותן בחוק; והראיות שהוצגו בעניין המערער מקיימות את הרף הראייתי הנדרש לצורך הסגרה.

אין רלוונטיות לחוק הלאום לדיון בשאלות של הסגרה

בכל הנוגע ל"מרכז הכובד" של העבירות, קבע השופט כי בניגוד לטענת המערער, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, מרכז הכובד מצוי דווקא בארצות הברית ולא בישראל. הובהר, כי למרות שמקום ביצוע העבירה והחקירה היו בישראל, והמערער הוא אזרח ישראלי, הרי שעבירות מסוג זה שביצע המערער אינן מוגבלות לתחום טריטוריאלי צר. לדברי פוגלמן, מאפיין אינהרנטי של עבירות מחשב ואינטרנט הוא האופי האקסטרה-טריטוריאלי שלהן, המאפשר לחצות גבולות כהרף עין ולהעמיד בסיכון תושבים של מדינות מעבר לים. בעבירות בעלות אופי שכזה, ובייחוד עם האצת ההתפתחות הטכנולוגית של אמצעי תקשורת מקוונים, מיקומו הגיאוגרפי של מבצע העבירה מאבד מחשיבותו. בהתאם, המבצע יכול לבצע את מעשיו מכל מדינה בעולם, ולשלוח חיציו לכל עבר, וכל שהוא זקוק לו הוא חיבור לרשת. לפיכך, נכון להצביע על מרכז הכובד בנסיבות אלה לפי מיקומן של הנפגעות. במקרה הנוכחי, המעשים שביצע המערער כוונו לקורבנות בארצות הברית - שם אירעה הפגיעה בקורבנות, והערכים החברתיים שנפגעו – מצויים בעיקרם שם.

עוד הוסיף השופט כי אף אם המערער ביצע מעשים דומים כלפי קורבנות ישראלים, אין בכך כדי להסיט את מרכז הכובד בפרשה המיוחסת לו, שכן ניתן לראות בהן עבירות מובחנות. ראשית, שכן מדובר היה בעיקר בפעולות ישירות כלפי קורבנות בישראל, שאינן מתמצות בתווך המקוון. שנית, המערער כבר הועמד לדין על עבירות אלה.

אשר לטענה כי המערער כבר הועמד לדין בארץ והודה בכל המעשים – אף אלו שנכללו בכתב האישום האמריקני, קבע השופט פוגלמן כי רשויות התביעה החליטו שלא להעמיד לדין את המערער על מעשיו שכוונו לקורבנות בארצות הברית, והשגותיו של המערער בעניין זה נדחו כולן.

עוד הוסיף פוגלמן כי גם אם הודיית המערער תייתר את הצורך בניהול הוכחות לעניין ביצוע העבירות ותחסוך זמן שיפוטי, היא אינה מאיינת את הקשר של מעשיו לארצות הברית ואת האינטרס להעמידו לדין דווקא שם. בעניין זה, הבהיר השופט כי שיקול הדעת בניהול ההליך מסור לרשויות התביעה בארצות הברית והן תחלטנה כיצד לנהלו, אך האינטרס של השיטה להעמיד לדין את המערער על הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים אינו יכול להתמצות בהליך פלילי שינוהל בישראל. הנפגעות, שהמערער ניצל את תמימותן, זכאיות להשמיע את קולן  – ולעשות כן בשפתן ובארצן; והאינטרס של המערער לנהל את ההליך בארצו אינו גובר על כך.

עוד התייחס השופט לטענת המערער לפיה חוק יסוד: הלאום מטה את הכף לטובת אי הסגרתו לארצות הברית, בשל הזכות העולה ממנו לעמוד לדין בישראל כאזרח ישראלי-יהודי. לדעת פוגלמן, חוק הלאום אינה משנה מן המסקנה כי המערער הוא בר-הסגרה, שכן הוא לא נועד להגן על עבריינים בישראל והוראותיו אינן עוסקות בהסגרה או בנושאים משיקים, במישרין או בעקיפין. עוד הוזכר כי בעבר המחוקק השמיע את קולו בבירור נגד הסגרה של אזרחים ישראלים, אך בחר לשנות את הדין הנוהג ולתקן את חוק ההסגרה כך שיאפשר הסגרה מישראל. לדעת השופט, חוק הלאום לא שינה מצב נורמטיבי זה.

זאת ועוד, הפסיקה כבר נדרשה בעבר לחוקתיות של חוק ההסגרה, בהיותו פוגע בזכות לחירות. ונקבע כי אין מדובר בחוק בלתי חוקתי. גם בהקשר זה סבר פוגלמן כי לא השתנה המצב הנורמטיבי נוכח הוספתו של חוק הלאום למארג החוקתי בישראל. זאת ועוד, בהתאם לחוק ההסגרה המערער יהיה רשאי לבקש לרצות את עונשו בישראל, כך שהחשש כי ייצא ל"גלות" אינו ממשי.

לבסוף, דחה פוגלמן את טענותיו הנוספות של המערער. נקבע, כי אין לומר שהשיהוי שאכן אירע בהליכי ההסגרה בעניין המערער, הוא חריג במידה המצדיקה את אי הסגרתו. צוין, כי  אכן חלפו כ-6 שנים מאז החקירה בעניין המערער ועד למועד הגשת בקשת ההסגרה, תקופה במהלכה היה המערער מצוי בחוסר ודאות לגבי העתיד לבוא. עם זאת, יש לשקול גם את חומרת העבירות, שבוצעו כלפי כמות גדולה של קורבנות ובמשך תקופה לא מבוטלת. בהתאם, אי ההסגרה תהווה תוצאה בלתי צודקת ובלתי מידתית. עוד נקבע כי השיהוי לא עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור המצדיקה אי הסגרה. כך גם בנוגע לסבל שעשוי להיגרם לו מההסגרה, בשל מצבו הרפואי. בנוסף, לא שוכנע פוגלמן כי למערער עומדת הגנה מן הצדק, משלא הוכח כי ההחלטה בעניינו נגועה באכיפה בררנית.

השופטת ברק-ארז הצטרפה לתוצאה של דחיית הערעור, כמו גם לאמירה הנחרצת כי אין רלוונטיות לחוק הלאום לדיון בשאלות של הסגרה. בנושא זה ציינה השופטת כי לא זו בלבד שהדברים כבר הובהרו בפסיקה קודמת, אלא שראוי לחזור ולומר, מן ההיבט של שיקולי צדק בסיסיים, כי אין להעלות על הדעת התייחסות שונה של שיטתנו המשפטית לאנשים העומדים לדין פלילי בהתאם למוצאם הלאומי או הדתי, ודומה שטוב היה לו טענה זו לא הייתה נטענת כלל.

הערעור נדחה. המערער יוצג בהליך ע"י עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד יהל בן-עובד; ועו"ד ימימה אברמוביץ'. היועמ"ש יוצג ע"י עו"ד אבי קרוננברג ועו"ד שירן כהן.

 

ע"פ  9203/18

 

בנוסף אולי יעניין אותך
הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/300x300-baner-commit.png
עורכי דין/בעלי מקצוע עוד
17 | S:166