בית משפט השלום בירושלים חייב עו"ד לפצות בכ-16 אלף שקלים אדם אותו צירף כחייב לתיק הוצאה לפועל שניהל בשם לקוחו, בשל סברה שגויה שהיה מעסיקו של החייב המקורי בתיק. ביהמ"ש קבע כי עוה"ד התרשל עת לא בדק את פרטי התובע והתעלם מ"נורות האזהרה", מההתראות וממכתבי התובע אשר נשלחו בזמן אמת
בשנת 1996 נפתח תיק הוצאה לפועל נגד חייב. הנתבעים הם הזוכה בתיק ועורך דינו. בשנת 2011 בוצעה כביכול מסירה של אזהרה בתיק לתובע, אשר הוסף כחייב מספר 2 בתיק זה. בדיעבד התברר כי התובע צורף כחייב בשל הטענה כי היה מעסיקו של החייב המקורי, ולא מסר תשובה לבקשה לעיקול כספי החייב שנטען כי היו בחזקתו.
בהמשך לכך, עיקל הזוכה, באמצעות עורך דינו, את כספי התובע אותם החזיק בחשבון בבנק הפועלים, וזאת כחלק מהליכי גבייה בהם נקט במסגרת תיק ההוצאה לפועל. הכספים שעוקלו עמדו על סך 12,647 שקל, כאשר העיקול מומש והכספים הועברו לעוה"ד. בשלב מוקדם יותר עוקל סכום נוסף בסך 638 שקל. המסמכים, האזהרה, וכן צווי העיקול על כספי התובע עצמו, נמסרו לכתובת השייכת לאדם אחר, ולא למענו של התובע. אף-על-פי-כן, אישורי המסירה הוצגו לבית המשפט.
בסמוך לאחר מימוש העיקול על כספיו, פנה התובע אל עוה"ד כדי לקבל הסבר באשר לחוב הנטען. כמו כן ביקש את מסמכי תיק ההוצאה לפועל, מאחר שלטענתו פקידי ההוצאה לפועל לא אפשרו לו לצלם את התיק. ככל הנראה, התובע לא הצליח לקבל מלשכת ההוצאה לפועל את העתקי מסמכי התיק בשל גילו של התיק (כזכור, התיק נפתח בשנת 1996), מה שהביא לכך שהתיק נסגר או בוער זה מכבר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע סבר בתחילה, כי תיק ההוצאה לפועל הינו תולדה של גניבת זהות שבוצעה בעבר כנגדו על ידי אדם שזייף את תעודת הזהות שלו והתקשר בעסקאות בשמו. אותו אדם אף הורשע בגין גניבת זהותו של התובע. מכל מקום, עוה"ד הבהיר לתובע כי צורף כצד ג' לתיק, מאחר שלא שעה לצו עיקול בהיותו מחזיק בנכסים של החייב. כמו כן, דחה עוה"ד את הסברי התובע והפנה אותו ללשכת ההוצאה לפועל לשם קבלת העתקי המסמכים, בטענה שלא הוא פתח את התיק ושאינו שומר העתקי מסמכים שהוא מגיש.
בתביעה שהגיש לבית משפט השלום בירושלים, טען התובע כי הכללתו בתיק ההוצאה לפועל בתור מעסיקו של החייב בוצעה באופן רשלני, בין השאר משום שבתקופה הרלוונטית הוא עבד כשכיר. עוד טען כי לא הומצאו לו המסמכים הרלוונטיים ומשכך לא יכול היה להגיש את עמדתו בעניין.
הרשמת הבכירה עדי בר-טל קבעה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהכתובת אותה מסר עורך הדין ללשכת ההוצאה לפועל הייתה מוטעית, וכי אישורי המסירה אשר חזרו חתומים מכתובת זו, לא נחתמו על ידי התובע, אשר התגורר בתקופה הרלוונטית במקום אחר.
בעניין זה ציינה הרשמת כי עוה"ד לא נתן הסבר מניח את הדעת כיצד קיבל את המידע אודות כתובת התובע ומדוע ציין דווקא כתובת זו ככתובתו. בנוסף, לא סיפק הסבר באשר לשמות השונים שנכתבו על ידו בבקשות שהגיש, או מדוע החליט כי התובע הוא מעסיקו של החייב. בנוגע לכך ציינה הרשמת כי עוה"ד נשאל במהלך עדותו פעמים רבות כיצד הגיע דווקא לשמו של התובע וכיצד קיבל עליו נתונים – אך הוא לא ידע לענות על שאלות אלו.
עוד עלה מהראיות והעדויות, כי התובע לא קיבל את הבקשה לעיקול כספי החייב ואף לא את הבקשה לצירופו כחייב נוסף לתיק ההוצאה לפועל. לנוכח אי קבלת מסמכים אלו, לא הגיב ולכן ניתנו כנגדו החלטות במעמד צד אחד. בנוסף עלה כי התובע אכן אינו החייב הנכון, שכן מעולם לא היה מעסיקו של החייב העיקרי, וגם אין ולא הייתה לו כל הכרות עמו. עוד ציינה הרשמת כי בדיעבד התברר כי אין כל קשר בין התיק הנדון לבין גניבת הזהות שבוצעה כלפי התובע, כפי שסבר בתחילה, וכי הוא צורף לתיק ההוצאה לפועל על לא עוול בכפו ובשל טעות ורשלנות של עורך הדין הנתבע.
בכל הנוגע לטענת עוה"ד בדבר שיהוי בהגשת התביעה, קבעה הרשמת כי התביעה אכן הוגשה בשיהוי, אולם הנזק הראייתי שנגרם, אם נגרם, לא נגרם בעטיו של התובע. הוזכר, כי התובע פנה לעוה"ד וללשכת ההוצאה לפועל בסמוך לאחר מימוש העיקול בשנת 2012 וביקש להבין ממה נבע העיקול, אך בלשכת ההוצאה לפועל סירבו לתת לו לצלם את התיק, ואילו עוה"ד טען כי המסמכים לא נשמרו אצלו. עוד סבר הרשמת, כי יש בטענה אודות נזק ראייתי משום חוסר תום לב, שכן התובע צירף לתצהירו מסכת התכתבויות מול עוה"ד, שארכה כארבע שנים. במצב דברים זה, נקבע, שומה היה על עוה"ד לשמור את המסמכים הקשורים לתיק ההוצאה לפועל מושא התביעה ולוודא כי הם נגישים לו, והוא לא פעל כמצופה וכמקובל בעניין זה. זאת, מעבר לעובדה כי תקופת ההתיישנות היא 7 שנים וזו טרם חלפה במועד הגשת התביעה.
פעולותיו של עוה"ד חרגו מציפיות הצדדים
בנוסף, ציינה הרשמת, עוה"ד הופנה שוב ושוב לכך כי מדובר בטעות בזיהוי, אך הוא בחר להתעלם מטענות אלו ולא לבררן, וכן פטר את התובע במכתב ולפיו הוא לא הגיב לצווי עיקול ולכן טענותיו נדחות. כמו כן, התובע אף פנה בזמן אמת ללשכת ההוצאה לפועל וביקש לצלם את התיק בכדי להבין מכח מה עוקלו כספים מחשבונו, אלא שבאותה העת לא נמצא התיק בשל גילו ולתובע נמסרו מסמכים בודדים ממנו. נוכח האמור, דחתה הרשמת את טענת עוה"ד בדבר קיומו של נזק ראייתי שנגרם לו על ידי התובע.
אשר לטענת ההתרשלות של עוה"ד, הזכירה הרשמת כי לפי הפסיקה, לא כל טעות בשיקול דעתו של עורך דין מחייבת את המסקנה לפיה התרשל, ופעולה רשלנית היא רק אותה פעולה היוצאת מגדר התחום האפור של שיקול הדעת המקצועי המוקנה לעורך הדין, ומהווה חריגה גסה מסטנדרט ההתנהגות הזהיר והסביר. עוד הוסיפה הרשמת כי לשיטתה, חובה זו של עורך הדין מתגברת כאשר מדובר בצד שאינו מיוצג, וכאשר עסקינן בהחלטות הניתנות במעמד צד אחד.
לצד זאת הבהירה הרשמת כי יש לנקוט משנה זהירות כאשר מטילים על עורך דין חובת זהירות כלפי הצד שכנגד. "עורך הדין הינו "Officer of the court" שכן בית המשפט מקבל את המידע העובדתי שבפניו, באופן בלעדי, ממנו", כתבה הרשמת. "על עורך הדין לפעול בנאמנות כלפי בית המשפט המסתמך על מידע זה".
במקרה זה, צוין, התובע לא היה מיוצג בעת ניהול תיק ההוצאה לפועל כנגדו, וההחלטות ניתנו במעמד צד אחד, כאשר לא בוצעו מסירות לכתובתו. זאת ועוד, עוה"ד הציג מצג כלפי הערכאה השיפוטית כי הצד שכנגד קיבל מסירה כדין של האזהרה וכן של הבקשות וההחלטות שניתנו. משכך, קיימת חובת זהירות מושגית של עוה"ד כלפי התובע.
אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, סברה הרשמת כי פעולותיו של עוה"ד חרגו מציפיות הצדדים, הן של התובע והן של הזוכה בתיק, שכן מצופה כי עורך דין הפועל במסגרת הליך משפטי לביצוע עיקולים או כל הגבלה אחרת הפוגעת ברכושו של אדם אחר, ינקוט משנה זהירות בטרם יפעל, ויברר את העובדות לאשורן, בטרם ינקוט בפעולה פוגענית. בעניין זה, אף ציינה הרשמת כי בפסיקה ניתן למצוא מקרים בהם הוטלה אחריות על עורך הדין כלפי הצד שכנגד בגין פתיחת תיקי הוצאה לפועל ללא הצדקה או הימשכותם של תיקים אלו. עוד נקבע בפסיקה, כי עורך הדין חייב לוודא מהו מען הנתבע בטרם הגשת תביעה כנגדו, ומקום בו הדבר לא מבוצע, הרי שיש לייחס לו רשלנות.
אשר על כן, נקבע כי עוה"ד לא פעל בהתאם לחובת הזהירות שנדרשה ממנו במילוי תפקידו, עת לא בדק את פרטי התובע והתעלם מ"נורות האזהרה" באשר להבדלי השם והכתובת. כמו כן, התעלם מהתראות ומכתבי התובע אשר נשלחו בזמן אמת, בשנת 2012, עם מימוש כספי העיקול. לדעת הרשמת, לו היה עוה"ד בודק את הטענות שטען התובע באשר לטעות שבוצעה בזיהוי מעסיק החייב, כפי שביקש ב"כ התובע, תביעה זו הייתה נחסכת וכך גם הנזק שנגרם לתובע. עוד נקבע, כי עוה"ד לא הוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת, כי הכספים שקיבל מימוש העיקול בחשבון התובע, אכן עברו לצד ג', כטענתו.
בכל הנוגע לאחריותו של הזוכה בתיק, קבעה הרשמת כי אין לחייבו להשיב את כספי העיקול, אותם אין מחלוקת כי לא קיבל. כמו כן, עורך הדין ששימש כבא כוחו בתיק, פעל בחריגה משליחות ולכן פעולותיו לא היוו חלק ממנה. בעניין זה ציינה הרשמת כי מהעדויות שנמסרו עולה כי עוה"ד לא יידע את לקוחו באשר לגביית הכספים בתיק, ומטבע הדברים אף לא העביר לו את הכספים שנגבו. בנוסף, הלקוח העיד כי מדי תקופה פנה לעוה"ד ושאל האם התקבלו כספים וזה ענה בשלילה. משכך, נדחתה התביעה נגד הזוכה.
לבסוף קבעה הרשמת כי אין ספק שלתובע נגרמה עוגמת נפש, עת עוקל סכום לא מבוטל מחשבונו ועת הוא ניסה משך שנים לתקן את העוול שנעשה כלפיו, הן באמצעות פניות לעוה"ד והן באמצעות פניות להוצאה לפועל בניסיון להבין ממה נובע החוב. על אף האמור, סברה הרשמת כי יש לתת תשומת לב לעובדה שהתובע לא פעל מול ההוצאה לפועל לצורך ביטול ההחלטות שניתנו במעמד צד אחד וללא ידיעתו, וחרף החלטה לפיה עליו לצרף תצהיר לבקשתו וכן להבהיר מדוע לא פנה עד למועד זה – לא פעל בהתאם ולכן בקשתו לביטול ההחלטות ופתיחת תיק ההוצאה לפועל, לא נדונה. נוכח האמור, אמדה הרשמת את סכום הפיצוי עבור עוגמת הנפש על סך של 3,000 שקלים.
סיכומם של דברים – עוה"ד יפצה את התובע בסך כולל של 16,402 שקל, בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 5,000 שקלים והוצאות בסך 760 שקלים. עוד ישלם עוה"ד ללקוחו, אשר נגרר להליך זה בשל התנהלותו, הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 3,000 שקל. התובע יוצג בהליך ע"י עוה"ד מאג'ד ג'נאים. הזוכה יוצג ע"י עוה"ד ישראל נטר.
