עו"ד שנחשפה לספרו של פרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל, שעסק במחקר תרבותי וחינוכי של העולים ממרוקו, עתרה לבג"ץ לשלול ממנו את פרס ישראל שהוענק לו ב-1992 בטענה כי תוכנו גזעני. השופט ניל הנדל דחה את העתירה על הסף וחייב אותה בהוצאות לאוצר המדינה: "ביהמ"ש אינו במה לניהול מחלוקות ציבוריות באשר הן"
בשנת 1992 הוענק פרס ישראל בתחום מדעי החברה לפרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל, פרופסור לפסיכולוגיה חינוכית ומייסד "מרכז פוירשטיין" לקידום כושר הלמידה. בין היתר, עסק פרופ' פוירשטיין במחקר תרבותי וחינוכי של העולים ממרוקו בשנות החמישים, כאשר חלק מפירות מחקר זה פורסמו בספרו "ילדי המלאח – הפיגור התרבותי אצל ילדי מארוקו ומשמעותו החינוכית", שיצא לאור בשנת 1963.
העותרת היא עו"ד במקצועה ובת למשפחה ממוצא מרוקאי. בעתירה שהגישה לבג"ץ נגד משרד החינוך ושר החינוך, ביקשה העותרת לשלול בדיעבד את הפרס שניתן לפרופ' פוירשטיין ז"ל, שהלך לעולמו בשנת 2014, בנימוק שספרו הנ"ל הוא "ספר גזעני, מצמרר וחריג בתוכנו" שתוכנו מצדיק את הסעד של ביטול הענקת הפרס.
כן התבקשו סעדים נוספים, כגון צווי גילוי ועיון של הליכי עבודת הוועדה שהמליצה על הענקת הפרס לפרופ' פוירשטיין ופסיקת פיצויים בסך של 350,000 ש"ח לעותרת בשל "העלבתה בקרב הציבור ופגיעה בשמה הטוב", ו"יצירת סטריאוטיפים ודיעות קדומות אשר גררו והובילו ליחס עוין והסתה כלפיה". זאת, הגם שלא נטען כי הספר התייחס באופן קונקרטי אליה או אל אדם הקשור אליה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטים הנדל, ברון ווילנר דחו את העתירה על הסף תוך חיוב העותרת בהוצאות לטובת אוצר המדינה. ראשית קבע השופט הנדל כי העותרת ציינה אמנם כי העתירה הוגשה שבועיים לאחר שנחשפה לספרו של פרופ' פוירשטיין, אולם בפועל הוגשה 27 שנים לאחר הענקת הפרס ו-4 וחצי שנים לאחר פטירתו. זאת ועוד, עילת העתירה עוסקת בספר שנכתב בראשית שנות השישים והיה מצוי בנחלת הכלל עשרות שנים.
גם דבר הזכייה בפרס הייתה ידועה לכל ואף שר החינוך דאז, זבולון המר – שגם שיקול דעתו נתקף בעתירה – נפטר בשנת 1998. אשר על כן, קבע השופט הנדל, אין במועד שבו גילתה העותרת על קיום הספר כדי לדלג מעל למשוכות כרונולוגיות אלה.
עוד הוסיף השופט הנדל כי הכללים לגבי התערבות בית המשפט בבחירת זוכה בפרס ישראל הם מחמירים ביותר, ולפי הפסיקה ההחלטה למי יוענק הפרס אינה צריכה להיבחן לגופה על ידי בית משפט אלא במקרים חריגים ביותר, למשל כאשר מדובר בשחיתות. במקרה זה, תוכן ספרו של פרופ' פוירשטיין רחוק מלהוות תשתית מספקת לדיון בעתירה לגופה לפי הכללים המחמירים שנקבעו בפסיקה, כאשר גם המשפט האזרחי אינו מעודד תביעות שעניינן קבלת פרס לפי הערכה ושיקול דעת. בנוסף קבע הנדל כי גם טענות העותרת לפגמים בהליך קבלת ההחלטה נטענו בכלליות וללא כל פירוט נוסף.
בשולי הדברים ציין הנדל כי העתירה לוקה בפגמים נוספים, כגון אי צירוף מנהל עזבונו או יורשיו של פרופ' פוירשטיין לעתירה, למרות שאחד הסעדים המבוקשים היה ליטול את הפרס מן העיזבון. בנוסף לכך נדרשו סעדים מרחיקים שלא הונח צל של תשתית לביסוסם, כגון פיצויים בשיעור גבוה ביותר.
"אכן, העותרת סבורה כי הספר שכתב פרופ' פוירשטיין פוגע קשות בה ובבני משפחתה; ברם, עניין זה אינו מצדיק כשלעצמו פניה לבית המשפט", כתב הנדל לסיום. "קיימות דרכים נוספות להביע עמדה ולהסתייג מדעה, מלבד פנייה לערכאות. בית המשפט כשמו כן הוא, בית של משפט, ולא במה לניהול מחלוקות ציבוריות באשר הן, בהתעלם מכל קריטריון משפטי רלוונטי".
העתירה נדחתה על הסף, העותרת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 שקל.
