שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > העליון דחה את ערעורו של רוצח הרב אלעזר אבוחצירא ז"ל, שטען לאי שפיות

חדשות

העליון דחה את ערעורו של רוצח הרב אלעזר אבוחצירא ז"ל, שטען לאי שפיות, צילום: getty images israel
העליון דחה את ערעורו של רוצח הרב אלעזר אבוחצירא ז"ל, שטען לאי שפיות
27/06/2019, עו"ד לילך דניאל

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של רוצחו של הרב אלעזר אבוחצירא ז"ל, וקבע כי אין להחיל עליו את סייג אי שפיות הדעת או עונש מופחת. הרצח אירע בשנת 2011, אז הגיע הנאשם לביתו של הרב בשעת קבלת קהל, וכשהגיע תורו שלף סכין שהסתיר ודקר אותו דקירה אחת בבית החזה

המערער הועמד לדין באשמת רצח בכוונה תחילה של הרב המקובל אלעזר אבוחצירא ז"ל. לפי כתב האישום, במשך שנים נמנה המערער עם חסידיו של הרב ונהג להגיע אליו ולהתייעץ עמו. במסגרת התייעצויות אלו, שיתף המערער את הרב ברצונו להתגרש מאשתו, לנוכח חשדו כי היא בוגדת בו, אולם זה המליץ לו שלא לעשות כן. המערער מצדו, סבר כי עצה זו מוטעית ונובעת מחוסר שיקול דעת, ועל כן גמלה בליבו החלטה להמית את הרב.

בהמשך לכך, נטל המערער מביתו סכין אותה הטמין בתיק התפילין שלו, ולאחר שווידא כי הרב מקבל קהל באותו יום נסע לעיר מגוריו של הרב, חנה בסמוך לביתו וכשנכנס לחדר בו התקיימה קבלת הקהל המתין בתור האנשים שביקשו לקבל את ברכתו או את עצתו של הרב. בהגיע תורו, מסר המערער מכתב שכתב לרב שנועד להסיח את דעתו, ובעוד הרב קורא את המכתב רכן המערער לכיוונו תוך שהוא דוחף את השמש, מלמל "בשם ה' נעשה ונצליח", שלף את הסכין מנדנהּ, ודקר את הרב דקירה אחת בבית החזה משמאל, אשר גרמה למותו.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הרצח וגזר עליו עונש של מאסר עולם, תוך שדחה את טענתו לתחולת הסייג של אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין. נקבע, כי על אף שהמערער לקה בהפרעה נפשית, הוא לא היה חסר יכולת בשל מחלתו להבין את מעשהו או להימנע מעשייתו, ולא התקיימה פגיעה ממשית בבוחן המציאות ובכושר השיפוט שלו עקב ההפרעה הנפשית. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא מתקיים קשר סיבתי בין המחלה הנפשית שלקה בה המערער – הפרעה דלוזיונאלית, שעניינה מחשבות שווא של קנאה כלפי אשתו – לבין המעשה שביצע. מסיבה זו דחה בית המשפט גם את טענת באי-כוח המערער לפיה יש להטיל עליו ענישה מופחתת, לפי סעיף 300א לחוק.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בית המשפט דחה גם את עמדת סניגוריו של המערער, לפיה היו לו מחשבות שווא פרנואידיות לא רק ביחס לאשתו אלא גם ביחס למנוח, וכן כי היו לו מחשבות גדלות פסיכוטיות לפיהן הוטלה עליו משימה אלוהית "להציל את העולם מכוחו המשחית של המנוח". זאת, על בסיס ניתוח אמרותיו של המערער בחקירותיו במשטרה, כולל התבוננות בהקלטות חקירותיו, בחינה מדוקדקת של תוכנן של חוות הדעת והתרשמות מעדויותיהם של הפסיכיאטרים המומחים, וכן התרשמות מעדויות בני משפחה ומכריו של המערער על מצבו הנפשי עובר לאירוע, ומעדויות עדי ראיה למעשה.

בעקבות הערעור שהוגש לבית המשפט העליון, מונה צוות מומחים מתחום הפסיכיאטריה על מנת שיחווה את דעתו בדבר מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה והשלכותיו. לפי חוות הדעת, בעת ביצוע המעשה היה המערער מצוי ב"מצב פסיכוטי" שהתבטא במחשבות שווא של גדלות, והיה משוכנע כי חלה עליו חובה אלוהית לפגוע במנוח. עוד צוין, כי אופן ביצוע המעשה מעיד גם הוא על הימצאותו של המערער במצב פסיכוטי וכי הוא לא תכנן את צעדיו מיד לאחר ביצוע העבירה.

בהכרעת דינו המשלימה קבע בית המשפט המחוזי כי לאחר עיון בחוות הדעת החדשה ושמיעת עדויות המומחים לגביה, אין מקום לשנות מקביעותיו באשר להשלכות מצבו הנפשי של המערער על ביצוע העבירה, ועל כן הותיר את הכרעת הדין המרשיעה על כנה. לפיכך, הגיע העניין פעם נוספת לפתחו של בית המשפט העליון.

השופט יוסף אלרון, בהסכמת השופט ג'ורג' קרא, דחה את הערעור, בניגוד לדעתו החולקת של המשנה לנשיאה, חנן מלצר. לדברי אלרון, נאשם המבקש לטעון לתחולת סייג אי שפיות הדעת נדרש לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: הראשון, היותו חולה במחלה שפגעה ברוחו, או היותו בעל ליקוי שכלי. התנאי השני, הוא כי עצמת הפגיעה של המחלה היא כזו שגרמה לו לחוסר יכולת של ממש להבין את מעשהו או את הפסול במעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. התנאי השלישי הוא קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין חוסר היכולת האמור.

לדעת אלרון, לא התקיים אצל המערער התנאי הראשון, שכן על אף שחוות הדעת הפסיכיאטריות קבעו שלקה ב"הפרעה דלוזיונאלית", לא ניתן לקבוע כי הפרעה זו כשלעצמה עולה כדי "מחלה שפגעה ברוחו". בעניין זה, סבר אלרון כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, שהתבססו על ממצאי מהימנות והערכת הראיות שבאו בפניו.

אשר לתנאי השני, סבר אלרון כי  לא ניתן לקבוע שהמערער לא הבין את הפסול שבמעשהו וכי קיימים קשיים לא מבוטלים באימוץ מסקנותיה של חוות הדעת החמישית שניתנה, לפיה המערער היה משולל יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. זאת ועוד, הקביעות בחוות הדעת באשר למחשבות השווא של המערער כלפי המנוח ולמחשבות הגדלות שלו, סותרות את אמרותיו בחקירותיו במשטרה, ובמובן זה קיים נתק בינן לבין יתר חומר הראיות שהוצג במשפט. לכל אלו, הוסיף אלרון את הקשיים המהותיים במתן משקל ראייתי של ממש לחוות הדעת המדוברת.

אשר לתנאי הקשר הסיבתי, סבר אלרון כי לפי התמונה העולה מדברי המערער, אין קשר ישיר בין ההפרעה הדלוזינאלית בה לקה, אשר התאפיינה במחשבות שווא כלפי אשתו, לבין החלטתו לפגוע במנוח. לדברי השופט, מעוותת ככל שהייתה תובנתו של המערער בקשר לתאוות הבצע שייחס למנוח, לא עלה בידי באי-כוחו להוכיח שמעשהו בוצע בשל מחלתו, וכי היא גרמה לו לחוסר מודעות למעשיו או להיעדר רציה ביחס אליהם. כפועל יוצא, אין לדעת אלרון להחיל את סייג אי השפיות בעניינו של המערער.

פרשנות מרחיבה או מצמצמת?

לבסוף, דחה אלרון גם את הטענה כי יש להחיל על המערער ענישה מופחתת, שכן הנחת היסוד העקרונית בעניין זה היא כי הסמכות להפחית עונש נועדה רק למקרים קיצוניים ביותר, שבהם מצבו הנפשי של הנאשם פגע ביכולת ההבנה או הרצון שלו במידה שנמוכה אך במעט מהרף הדרוש לצורך תחולת סייג "אי שפיות הדעת". לדעת אלרון, משנקבע כי ההפרעה הנפשית ממנה סבל לא פגעה בבוחן המציאות ובכושר השיפוט שלו בעת ביצוע המעשה, וכי לא פעל מכוחן של מחשבות שווא כלפי המנוח או מכוח מחשבות שווא של גדלות ושליחות שהובילו אותו למעשה - אין לראות בו כמי שהיה מצוי 'אך כפסע' מחוסר יכולת של ממש להבנת מעשהו או להבנת הפסול בו.

המשנה לנשיאה, חנן מלצר, שנותר בדעת מיעוט בפסק הדין, הסכים עם אלרון כי אין להחיל את סייג אי שפיות הדעת, אולם מנגד סבר כי מוצדק להטיל על המערער עונש מופחת, וזאת תוך החלת פרשנות מרחיבה להוראת סעיף 300א(א) לחוק. לדעת מלצר, תחולת הסעיף לא צריכה להיות מוגבלת רק למקרים ולנסיבות חריגים ביותר, וככל שמתקיימים באדם תנאי הסעיף – הוא יכול לבוא בשעריו. לשיטתו, הפרשנות המצומצמת שהחיל אלרון לסעיף, אינה מתחייבת מלשונו והיא גם לא מגשימה באופן ראוי  את תכליתו, ואיננה מתחשבת די בהוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, המתווה את דין הפרשנות הנוהג בפלילים.

עוד סבר מלצר, כי תיקון 137 לחוק העונשין, שעתיד להיכנס לתוקף בתקופה הקרובה ועניינו בהחלת מדרג חדש לעבירות ההמתה, צריך להקרין על ההתייחסות והפרשנות הנדרשת גם לגבי מקרה כמו המקרה הנוכחי. זאת, למרות שלגישתו הדין שחל בעניינו של המערער הוא חוק העונשין בנוסחו לפני התיקון.

אשר על כן, סבר מלצר כי הצטברותם של כלל הנתונים והנסיבות במקרה זה, בייחוד חלק מחוות הדעת הפסיכיאטריות שניתנו בעניינו של המערער, מטים את הכף, במאזן ההסתברויות, לכיוון שמחשבות השווא שמהן סבל המערער הגבילו במידה ניכרת את יכולות ההבנה או הרצון שלו בעת ביצוע הרצח. לפיכך, לדעת מלצר, היה מקום לגזור עליו 20 שנות מאסר מכוח סעיף 300 א לחוק העונשין, חלף מאסר העולם שנגזר עליו. בעניין זה, השיב השופט אלרון כי לשיטתו אין בחוות דעתו של השופט מלצר הסבר משכנע מדוע ההפרעה הנפשית בה לקה המערער פגעה במידה ניכרת ביכולת ההבנה את מעשהו או את הפסול בו, בעוד שלא היה בה כדי להביאו למצב בו הוא חסר יכולת של ממש להבין את מעשהו או את הפסול בו, או להימנע מעשייתו.

הערעור נדחה. המערער יוצג בהליך כ"י עו"ד נתי לגאמי ועו"ד רות לוין. המדינה יוצגה ע"י עו"ד יעל שרף ועו"ד אליזבת ברנר אברהם.

 

ע"פ 1828/14

 

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit2022.jpg
17 | S:72
קומיט וכל טופס במתנה