חדשות

בית משפט השלום בת"א חייב עו"ד לפצות לקוח ב-50 אלף שקל ולהשיב לו מחצית משכר הטרחה ששולם לו, לאחר שנמצא כי התעכב בהגשת תביעה וגרם להתיישנות חלק ממנה. בית המשפט מתח ביקורת חריפה על התנהלות עוה"ד וקבע כי למרות שלא נמצא קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק, הרי שיש מקום לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני

בית משפט השלום בת"א קיבל חלקית תביעה שהגיש לקוח נגד עורך דינו אותו שכר לצורך הגשת תביעה כספית להשבת כספים שלטענתו הוצאו ממנו במרמה. בית המשפט מתח ביקורת חריפה על התנהלות עוה"ד, שאף בדה ראיה פיקטיבית על מנת להראות כי כביכול שלח מכתב התראה בתביעה, וקבע כי הדבר שומט את הקרקע מתחת להצדקת קיומו של מקצוע עריכת הדין. לגופו של עניין נקבע כי אין קשר סיבתי בין התרשלות עוה"ד לנזק, וכי יש לייחס ללקוח אשם תורם של 25%, אולם לצד זאת יש לפסוק לו פיצוי על נזק לא ממוני בגין עוגמת הנפש והפגיעה בכבוד האדם שנגרמה לו.

התובע פנה לנתבע, עו"ד במקצועו, לצורך הגשת תביעה כספית כנגד בני זוג שלטענתו הפילוהו בפח והוציאו ממנו כספים במרמה. לטענת התובע, בשנת 2008 הלווה כספים לבני הזוג לצורכי השקעה ברכישת נכס, ומשהבין כי לא יקבל את כספו בחזרה פנה לעורך הדין בשנת 2010 לצורך קבלת טיפול משפטי להשבת הכספים.

בהתאם, הציג לעוה"ד במשרדו את הפרטים, לרבות מסמכים רלוונטיים ומידע על רכוש החייבים באותה עת, שכללו רכב מרצדס ודירה בנתניה. לטענת התובע, הנתבע הציג עצמו כעו"ד בעל ניסיון רב בתחום והסכים לטפל באופן מידי בעניין ועל כן חתם על ייפוי כח והסכם שכר טרחה. לאחר מספר חודשים הזמין אותו עוה"ד למשרדו לצורך קבלת העתק מכתב התביעה שהוגש לבית המשפט, ובמעמד זה הורה לו להגיש תלונה במשטרה על המקרה בצירוף כתב התביעה, וכך אכן עשה.

בהמשך לכך, טען התובע כי התקשר לעוה"ד מספר פעמים לברר אודות ההתפתחויות בתיק וזה ביקשו לחכות בסבלנות, ורק לאחר פניות רבות הואיל להעביר לו העתק מכתב התביעה ומהסכם שכר הטרחה. לאחר מכן, פנה התובע למזכירות בית משפט השלום בפתח תקוה וגילה לתדהמתו כי כתב התביעה הוגש רק ביולי 2015. עוד התברר לתובע לטענתו, כי במועד הגשת התביעה מרבית רכיבי התביעה התיישנו וכי למעשה כלל לא היה מקום להגשת התביעה, הואיל והחייבים היו מצויים זה מכבר בהליך של פשיטת רגל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

אשר על כן, הגיש התובע תביעה כספית נגד עורך הדין, בטענה לרשלנות מקצועית מצדו. הטענה העיקרית היא כי התביעה, שלשם הגשתה וניהולה נשכר הנתבע, הוגשה רק לאחר שנים, בשעה שמרבית עילותיה התיישנו ובעת שבני הזוג החייבים לו את הכספים כבר היו מצויים זמן ניכר בהליך של פשיטת רגל. במצב דברים זה, טוען התובע, כי נמנעה ממנו האפשרות לזכות בתביעת הכספים מן החייבים ואבד הסיכוי לגבייתם לנוכח התיישנות התביעה ופשיטת הרגל בה היו נתונים הם.

עוה"ד מצדו, טען כי אין לתובע אלא להלין על עצמו בלבד לאחר שזנח את הגשת תביעתו לחלוטין וניתק עמו כל קשר במשך כחמש שנים, וכעת לאור העדר סיכויי גבייה מאת החייבים, מוצא הוא בו ככיס עמוק להשבת הכספים שאיבד.

השופט אריה ביטון קיבל את התביעה והזכיר כי נקודת המוצא לבחינת אחריותו של עורך דין כלפי לקוחו היא הסכם ההתקשרות ביניהם, כאשר ההנחה היא שבכל הסכם התקשרות עם בעל מקצוע קיימת תניה מכללא שלפיה מתחייב האחרון לפעול במיומנות, בסבירות ובזהירות. נוסף לכך, כללי האתיקה של עורכי הדין קובעים בין היתר כי "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט".

עוד ציין השופט כי בישראל לא התקבלה אמנם גישת החסינות המוחלטת שהוענקה בעבר באנגליה לעורכי דין המנהלים הליכים משפטיים, אולם בית המשפט העליון צמצם את מרחב התביעות וקבע כי חובתו של עורך הדין בניהול משפט היא להפעיל שיקול דעת, וכי טעות שטעו בשיקול דעתם (אם טעו) אינה עולה כדי התרשלות. מנגד, פקיעת המועד להגשת תביעה בשל התיישנות מהווה רשלנות ברורה אשר תוצאתה היא בינארית ואינה קשורה לניהול ההליך עצמו בבית המשפט. בעניין זה, בתי המשפט חזרו ופסקו כי על עורך הדין להדגיש במפורש לפני לקוחו כי תקופת ההתיישנות עלולה לחלוף וכי עליו להזדרז בהגשת התביעה. זאת, גם אם הלקוח ניתק קשר עם עורך הדין.

"מעורך דין מצופה רף התנהגות גבוה יותר"

במקרה הנוכחי, מצא השופט כי עד למועד הגשת התביעה לבית המשפט חלפה לה תקופת ההתיישנות ביחד לכספים בסך כולל של 167,060 שקל, ואילו ביחס ליתרה בסך של 160,764 שקל - טרם התיישנה התביעה. לדברי השופט, ביחס לכספים שתקופת ההתיישנות חלפה לגביהם, יש לקבוע כי עוה"ד התרשל, שכן עורך דין שקיבל לידיו את הטיפול המשפטי בהגשת תביעה של לקוח והוא משתהה ולא מגיש את התביעה טרם חלוף תקופת ההתיישנות - הוא רשלן ואין זה כלל משנה אם עמדו לפניו אפשרויות אחדות והוא בחר באחת מהן.

עוד נקבע כי הטענה לזניחת התביעה מצד התובע לא הייתה הסיבה לאי הגשת התביעה ואף אין רלוונטיות כלל למחלוקת שהתגלעה בין הצדדים באשר לצורך במשלוח מכתב התראה לחייבים כסיבה לאי הגשת התביעה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות. לדעת השופט, בין אם נשלח מכתב התראה ובין אם לאו, אין בין זה לבין הפסקת הטיפול בתביעה ושליחתה לארכיב בטרם משלוח אזהרה לתובע - דבר וחצי דבר המפחית מאחריותו המקצועית של עורך הדין.

עוד התייחס השופט למכתב התראה שהציג עורך הדין, אותו כביכול שלח לחייבים בהתאם להוראת התובע. לאחר בחינת הדברים קבע השופט כי אין ספק כי ראיה זו שהציג עוה"ד הוכנה לצורכי הגנתו והיא פיקטיבית ובדויה, קרי שמכתב התראה שכזה לא נשלח לחייבים. בעניין זה, מתח השופט ביקורת חריפה על עורך הדין וקבע כי לא זו בלבד שהתרשל בתפקידו אלא שאף עשה מעשה שלא יעשה בהציגו לבית המשפט ראיה פיקטיבית שכל מטרתה להטעות את בית המשפט: "מעורך דין מצופה רף התנהגות גבוה יותר, הגם שזה מייצג את עצמו כנתבע", כתב השופט. "תחילה מצופה, כי זה ינהג ויפעל ככל אדם ואזרח על פי החוק ובהתאם לדין, ושנית, כי זה יעזור לבית המשפט לעשות משפט בהתאם לחובתו האתית והמקצועית כקצין בית משפט, ויציג רמה מוסרית- אתית גבוהה יותר מזו של האדם מן הישוב, שאחרת כמאמר הפתגם: "אם בארזים נפלה שלהבת מה יאמרו אזובי הקיר?!".

עוד הוסיף "כיצד ניתן יהיה לבקש את אמון הציבור בבעל המקצוע הקרוי "עורך דין" אם זה אינו פועל כדין? הדבר שומט את הקרקע מתחת להצדקת קיומו של מקצוע זה, שכל מטרתו כי אדם יהיה מיוצג על ידי איש מקצוע שיודע את הדין ופועל כדין, ואף מסייע לבית המשפט לעשות דין וצדק, כדי שזה יעמוד על האמת ולא ייפול לכלל טעות בצורה מכוונת. וחשוב לא פחות לציין, כי אמון זה משליך באופן ישיר על אמון הציבור במערכת המשפט כולה. הגברת אמון הציבור במערכת המשפט בכללותה מתחילה ונמשכת בהתנהלות ובהתנהגות עורכי הדין, שלהם תפקיד חברתי מן המעלה הראשונה לצורך הגנה ושמירה על שלטון החוק כעקרון יסוד בדמוקרטיה הישראלית. ואילו בתי המשפט, על שופטיהם המקצועיים, לא יוכלו לבדם לעצור את הסכר הנפרץ ואת הפגיעה המתמשכת במערכת המשפט כולה מבלי שעורכי הדין ישמשו כחומה בצורה כנגד הכרסום באמון הציבור, שעל בסיסו מתקיימת היא כרשות מרשויות השלטון במדינה".

לצד זאת, קבע השופט כי יש לבחון את אשמו התורם של התובע כלקוח בגין אי הגשת התביעה במועד וטרם שחלפה לה תקופת ההתיישנות. נקבע, כי בחינת התנהלות התובע ביחסים אל מול עוה"ד מאז שזה האחרון החל בייצוגו, מגלה כי התובע זנח תביעתו במשך כחמש שנים. אמנם, בצדק סבר הוא כי עוה"ד ממשיך בניהול התביעה לאחר שהציג לו מצג שווא כי הגיש את התביעה לבית המשפט במהלך חודש מאי או יוני 2010, אולם לא הוכח כי פנה לעוה"ד פעם או פעמיים בשנה כפי שטען. לדעת השופט, בין אם ניתק התובע מגע עם עוה"ד ובין אם פנה אליו פעם-פעמיים בשנה, אין המדובר בהתנהגות סבירה של אדם הדואג דאגה של ממש לאינטרסים של עצמו או נוקט מידת זהירות ראויה וסבירה לשם מניעת נזקים לעצמו ועל כן יש לייחס לו אשם תורם בשיעור של 25%.

פגיעה בכבוד האדם

על אף האמור, ולמרות שהתובע הוכיח כי עוה"ד התרשל ונגרם לו נזק, סבר השופט כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין השניים. לשיטתו, הגם שסיכויי התביעה המקורית כנגד החייבים היו טובים וזה היה יכול לזכות בפסק דין לטובתו אלמלא התרשל עוה"ד, לא עמד התובע בהוכחת יכולת אכיפת פסק הדין וגביית הכספים מאת החייבים בהיותם חסרי יכולת פרעון ממשי ובהליכי פשיטת רגל.

יחד עם זאת, סבר השופט כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי על נזק לא ממוני. לשיטתו, אין ספק שהתנהלות עוה"ד יוצרת תחושה קשה של עוגמת נפש ופגיעה באמון התובע ע"י מי שהיה אמור לייצגו בנאמנות ובמסירות, ובמקום זאת גרר אותו לרדיפה מתמשכת אחריו ואחר תחושת הצדק שלא נעשה עמו. לדברי השופט, לא זו בלבד שהתובע חש מרומה מעצם מעשי החייבים שהוציאו ממנו כספים רבים, אלא שאף עורך דינו שהיה אמור לשמש לו כמגן נטש אותו ושלח את עניינו לארכיב תוך זניחתו והתנכרות לשליחותו ותפקידו כעורך דינו.

לא זו אף זו, לדעת השופט התנהלות זו עולה אף כדי פגיעה בכבוד האדם של התובע, על ידי מי שהמדינה מסרה לידיו את הזכות והחובה הנלווית לייצג אדם בפני בית המשפט כדי להגיע לחקר האמת ולעשות משפט צדק. נקבע, כי ערכים אלו מחייבים כי יקבלו הגנה וביטוי הולם באמצעות פסיקת פיצוי לא ממוני.

נוכח האמור, חויב עוה"ד לפצות את התובע בסך של 50,000 שקל בגין נזק לא ממוני. בנוסף ישיב עוה"ד לתובע מחצית משכר הטרחה שגבה, בסך של 3480 שקל. עוה"ד אף יישא בשכ"ט ב"כ התובע בסך של 20,000 שקל ובתשלום אגרת בית המשפט במלואה.

ת"א 67076-12-15